שיילוק? אני?

פורסם ב: הארץ  |  1.2.2008

כלי התקשורת ברוסיה משתוללים מכעס. לא, לא בגלל עוד מערכת להגנה מפני טילים שארה”ב מתכננת להציב במזרח אירופה. גם לא בגלל הכרזת העצמאות הצפויה של קוסובו בעוד כמה ימים. מה שמוציא מהכלים את הטלוויזיה הרוסית ואת העיתונים במדינה הוא איש עסקים, “יהודי-סודאני” כפי שהוא מכונה ברוסיה, שמנסה לתחוב את ידיו לקופת המדינה, ולגרד משם “עם אצבעות ידיו הגרומות” מיליארדי דולרים.

הידיעה הראשונה ×”×’×™×¢×” מצרפת בדיוק לפני שבועיים: בית המשפט הורה לסניף בפאריס של הבנק הרוסי VTB להקפיא חשבונות של כמה סוכנויות ממשלתיות רוסיות, בהן סוכנות הידיעות הממלכתית הרוסית (RIA Novosti), סוכנות החלל הרוסית וסוכנות האטום הרוסית. הסכום המדויק לא פורסם רשמית, אך ההערכה היא ×›×™ מדובר בכ-75 מיליון דולר. רק שבוע נוסף חלף, וב-24 בינואר אישר בית המשפט העליון בשווייץ פסיקה קודמת שלו על הקפאת חשבונות של הבנק המרכזי של רוסיה בסניפים בז’נווה של הבנקים UBS, קרדי סוויס ו-BNP Paribas. כאן כבר מדובר ב-1.1 מיליארד דולר.

אזרחי רוסיה עשויים אולי לחשוב לתומם ×›×™ “היהודי הסודאני” שמנסה לעשוק את ארצם הוא גבר שחום עור, לבוש בגלימה ארוכה לבנה ומטייל לו לאטו במדבריות אפריקה. אבל האיש ×”×–×” הוא דווקא נסים גאון, מיליארדר תושב ×–’נווה – שירד בינתיים מחלק מנכסיו ונהפך לסתם למיליונר, מי שכונה “הברון רוטשילד של הספרדים”, שהיה ממליך המלכים של הפוליטיקה בישראל ושמועמדותו נשקלה על ידי מנחם בגין לתפקיד נשיא המדינה.

זה סיפור ארוך, שהחל לפני כ-15 שנה ומתגלגל מאז בבתי המשפט. תחילתו בעסקה שנחתמה בין גאון לממשלת רוסיה, עוד בטרם התפרקה ברית המועצות, לאספקת מוצרי מזון תמורת נפט. העסקה התמוטטה זמן קצר לאחר שנחתמה, ומאז מנסה ממשלת רוסיה להתחמק בכל דרך אפשרית מתשלום החוב לגאון, למרות פסיקות חוזרות ונשנות של בתי משפט שונים וגופי בוררות. אבל רוסיה של היום אינה רוסיה של 1991. ולדימיר פוטין אינו בוריס ילצין, וניסיונו של גאון להשיב לו את החוב נתפש במוסקווה כפגיעה בריבונות ובכבוד הלאומי.

בדרך להשבת מעמדה של רוסיה לזה שהיה לה בזמן המלחמה הקרה, המיליונר היהודי “עם אצבעות ידיו הגרומות” נתקל בקיתונות של לעג ובוז ומוצג כמי שמנסה לעשות הון על גבה של המדינה הרוסית הגאה. כדאי גם לזכור: בשנים האחרונות עוברת רוסיה תהליך של הגברת הריכוזיות בתחום הפוליטי והכלכלי. מתנגדי שלטונו של פוטין מטופלים ביד ברזל. האוליגרכים, יקירי שנות ×”-90, נאלצו להישבע אמונים לפוטין או לעזוב את רוסיה, ומי שלא מציית, כמו מיכאיל חודורקובסקי, עשוי למצוא את עצמו בכלא. התייצבות כיום נגד רוסיה של פוטין דורשת אומץ רב.

אבל גאון אינו נשמע מוטרד. בראיון נדיר, אחרי שנים רבות שבהן לא התראיין, אומר גאון ל”הארץ” בשיחת טלפון מז’נווה ×›×™ אין לו שום כוונה לוותר על החוב. למרות 86 שנותיו, הוא נשמע אנרגטי מאוד. ייתכן שזה הקרב האחרון מבחינתו, שהרי גם ברוסיה סבורים ×›×™ כדאי פשוט לגרור את הפרשה עוד ועוד, עד שיילך לעולמו. אבל גאון אינו מתכוון לוותר. “הם לא שילמו לי אפילו אגורה אחת מהחוב”, הוא אומר, “אבל אני אקבל את הכסף שמגיע לי. יש המון כסף של ממשלת רוסיה בז’נווה, ואני מתכוון להילחם עליו. מתי ×–×” יצליח? אני לא יודע, אבל אני אכה בהם חזק. הם יזכרו אותי לכל החיים”.

שנות האנרכיה

בוריס ילצין (תצלום: הקרמלין)

גאון ×”×’×™×¢ למוסקווה לראשונה בקיץ 1989, עוד לפני נפילת מסך הברזל. הוא חלש אז על אימפריה כלכלית אדירה, שהתמחתה בסחר בדגנים ובמוצרי מזון, אך עסקה גם בבנקאות, בספנות ובבנייה. עסקיו החלו אמנם בסודאן, שם נולד, אך במרוצת השנים הגיעו לארבע כנפות תבל. בשיא כוחו, באמצע שנות השמונים, הוערך הונו האישי של גאון בכ-5 מיליארד דולר, ועסקיו הניבו מחזור של יותר מ-15 מיליארד פרנק שווייצי בשנה. הוא ×”×™×” בכל מקום: רכש תבואה באפריקה, בנה מלונות פאר בז’נווה ובבירת ניגריה אבוג’×”, השקיע בארגנטינה וניסה לקשור קשרי מסחר עם מצרים מיד לאחר חתימת הסכם השלום ב-1979.

אתגרים כלכליים מעולם לא הרתיעו אותו. בסוף שנות השבעים, רק כמה שנים אחרי מותו של מאו ועוד לפני שסין חלמה בכלל על קפיטליזם, כבר קיים גאון פגישות בבייג’×™× ×’ ודן עם בכירי הממשל הסיני על תוכניות השקעה אדירות. בשלב מסוים אפילו תיכנן להקים מלון חמישה כוכבים על חוף הים באשקלון. אבל ברית המועצות המתמוטטת נראתה לו הזדמנות של ממש. באותם ימים נחתו בנמל התעופה של מוסקווה עשרות מטוסי מנהלים, מלאים באנשי עסקים שחיפשו הזדמנויות באימפריה הסובייטית ההולכת ונפתחת למערב. המחסור העצום בכמעט כל מוצר שעולה על הדעת יצר הזדמנויות רבות בשוק שעדיין מנה אז ×›-300 מיליון נפש. אך לאווירת המערב הפרוע הזאת היו גם חסרונות, שגאון למד די מהר על בשרו: לממשלת בריה”מ ×”×™×” מחסור אדיר במטבע חוץ. קשה ×”×™×” לדעת מי מוסמך לקבל החלטות, והמציאות השתנתה מדי יום.

באפריל 1991 התחייבה חברת “× ×’×”” שבבעלות גאון לספק לסובייטים מוצרי מזון, מקלטי טלוויזיה ורדיו, דשנים וחומרי הדברה, בערך כולל, לדבריו, של 1.5 מיליארד דולר. החוזה נחתם עם ממשלת הרפובליקה הרוסית, שהיתה אז עדיין חלק מבריה”מ. בצד הרוסי חתם על החוזה גנאדי קוליק, סגן ראש ממשלת רוסיה ושר התעשייה והמזון. רוסיה התחייבה לשלם תמורת הסחורות במשלוחים עתידיים של נפט גולמי. החוזה גם כלל תוכנית להקמת 11 מפעלים לייצור מזון לתינוקות, בהשקעה של ×›-20 מיליון דולר למפעל. תוכנית נוספת היתה להקמת 500 מחלבות לייצור גבינות ומוצרי חלב ברחבי הפדרציה הרוסית.

בסופו של דבר, לא הוקם אף מפעל. גם תנועת הסחורות לא נמשכה זמן רב. לפי גרסתו של גאון, החברה שבבעלותו לקחה הלוואות גדולות בבנקים במערב כדי לתת לממשלה הרוסית אשראי, אך הוא הפסיק את משלוחי הסחורות כאשר הרוסים לא עמדו בהסדר התשלומים. באביב 1992 הפסיקו משלוחי הנפט הרוסיים להגיע בצורה סדירה, ובקיץ 1992 הם פסקו לחלוטין. בדצמבר 1992 פנה גאון לראש ממשלת רוסיה, ויקטור צ’רנומירדין, והתריע בפניו על חוב של 300 מיליון דולר, ש”כדאי לסלקו כדי למנוע התדיינות”. רוסיה שילמה רק 30 מיליון דולר, וגאון נקלע למצוקה פיננסית קשה. ב-1996 הביאה אותו הפרשה הרוסית כמעט עד פשיטת רגל, אך זו נמנעה בסופו של דבר.

הסכומים לא לגמרי ברורים. במקור תבע גאון מרוסיה 1.5 מיליארד דולר. השבוע נקב בראיון בסכום של 2 מיליארד דולר, ובהליכים המשפטיים בבתי המשפט בצרפת ובשווייץ מופיעים סכומים שונים – מכמה עשרות מיליוני דולרים ועד מיליארד דולר. מה שברור הוא שגאון נפל ככל הנראה קורבן לתחלופה המהירה בממשלה הרוסית החדשה, שהכריזה מיד עם הקמתה ×›×™ אינה מחויבת לחוזים שחתמה בשמה ממשלת בריה”מ. הפקידים והשרים שחתמו עמו על החוזה כבר לא היו בתפקיד כשהגיע זמן הפירעון, וחלק מההבנות נעשו בעל פה. מקורב לגאון באותן שנים סיפר השבוע ×›×™ כמה ניסיונות של איש העסקים היהודי לסגור את העניין ישירות עם הנשיא ילצין נכשלו, משום שלכל הפגישות ביניהם ×”×’×™×¢ ילצין כאשר הוא שיכור כלוט.

הרוסים, מצדם, רואים את ×–×” קצת אחרת. מבחינתם, שנות התשעים המוקדמות היו “שנות הרעב” ו”שנות האנרכיה”, שבהן נמכרו נכסיה של רוסיה בפרוטות לכל דכפין. כיום נחשבת התקופה הזאת לגרועה במיוחד, יותר אפילו מהימים הקשים של בריה”מ. גאון, כמו אנשי עסקים אחרים, נתפש כמי שמצץ את דמה של המדינה, מעין שיילוק שבא לעשות רווחים על גבם של אזרחי רוסיה התמימים.

“עסקה זאת עסקה”, אומר השבוע גאון בתגובה, “לא מעניין אותי שקוראים לי ‘יהודי-סודאני’. אני לא יודע אם מדובר באנטישמיות או לא, ×–×” גם לא מעניין אותי. אני יודע שאם למישהו יש זכויות, אי אפשר לקחת את ×–×” ממנו. הם מנסים להתחמק מתשלום, אבל הם לא יצליחו. ×–×” לא סיפור של ילצין, ×–×” גם לא סיפור של כל רוסיה. ×–×” רוסים מסוימים שעושים הכל כדי לא לשלם לי. עורכי הדין שלהם הבטיחו להם שהם יצליחו לרושש אותי. אני בסך הכל רוצה את הכסף שלי, ×–×” הכל, אבל במשרד האוצר הרוסי יש גנבים מנוולים. הם לא אנשים ישרים”.

חתונת המאה

פסגת רייגן-גורבצ'וב בז'× ×•×•×” (תצלום: ספריית ×¨×•× ×œ×“ רייגן)

גאון אוהב את אור הזרקורים. לפרסום בינלאומי ולחשיפה תקשורתית נרחבת ×–×›×” ב-1984, כאשר מיכאיל גורבצ’וב ורונלד רייגן קיימו ועידת פסגה במלונו “× ×’×” הילטון” שעל שפת אגם ×–’נווה. במשך כמה שבועות התמקמו עשרות עיתונאים מכל העולם במלון, שתוכנן על ידי האדריכלים הישראלים יעקב רכטר ומיכה פרי, ושבפתחו הוצב פסל משיש לבן ונחושת של דני קרוון. בעקבות הקשיים הכלכליים של גאון מונה למלון כונס נכסים ב-2001 וכיום הוא בבעלות רשת “קמפינסקי” העולמית.

בז’נווה הוא דמות מוכרת – נשיא הקהילה הספרדית ויו”ר הפדרציה הספרדית העולמית, גבר ממוצע קומה, ממושקף ולבוש בקפידה, לעולם עם מקטרת בפיו. במשך השנים ×”×™×” נשיא המגבית היהודית וארגון הבונדס בשווייץ וסגן נשיא הקונגרס היהודי העולמי. נישואי בת הזקונים שלו דניאלה, באוקטובר 1981, תוארו בעיתונות ×›”הפנינג שכמותו ראתה העיר ×–’נווה אך לעתים נדירות” – 1,700 מוזמנים ממצרים, ארה”ב, ברזיל, מקסיקו וניגריה, שלרשות כל אחד מהם הועמדה מכונית עם × ×”×’. הוא עצמו קשור בקשרי משפחה לשתי משפחות יהודיות עתירות ממון והשפעה: רעייתו רנה היא אחותו של ליאון תמן, ובתו מרגרט נשואה ליואל הרצוג, אחיו של שר הרווחה יצחק הרצוג ובנו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג.

לכוח פוליטי אמיתי ×–×›×” רק בישראל. לפוליטיקה המקומית נכנס בעקבות פנחס ספיר, שתיכנן עמו באמצע שנות השבעים את שלביו הראשונים של פרויקט שיקום שכונות. אבל הרומן האמיתי ×”×™×” עם מנחם בגין, שאותו הכיר גאון לאחר מלחמת ששת הימים בזמן מסע מגבית שערך בגין בז’נווה. השניים נחשבו לידידים אישיים חמים. גאון השתתף בביקורו של בגין באיסמעיליה שבמצרים והיה אורחו בטקס קבלת פרס נובל לשלום באוסלו. כשמטוסו הפרטי של גאון ×”×™×” מגיע לישראל, × ×”×’×” עליזה בגין להמתין לו בנתב”×’ עם זר פרחים. מאוחר יותר פיזר את כספו בין כמה מפלגות שונות, לכל צרה שלא תהיה. הוא נחשב לפטרונה של תמ”×™ (תנועת מסורת ישראל), ואף תמך בפומבי במנהיגה, אהרון אבוחצירה, כשזה הועמד לדין, אך תרומותיו הגיעו גם לליכוד, למערך ולמפד”ל. על שולחנו סעדו יצחק רבין ועזר ויצמן, חברי כנסת וראשי מפלגות.

עסקיו נקלעו לקשיים יותר מפעם אחת, אבל הפרשה הרוסית ריסקה אותו לחלוטין. אחרי כמה שנים של התדיינות, הסכימו גאון וממשלת רוסיה לגשת למוסד הבינלאומי לבוררות בשטוקהולם. זה קבע בפברואר 1997 כי על ממשלת רוסיה לשלם לגאון בתוך ארבעה שבועות 100 מיליון דולר. בקשר ליתרת החוב הנתבע על ידי גאון קרא הבורר לשני הצדדים להגיע לפשרה בדרך של משא ומתן. שורת בתי משפט פסקו מאז לטובת גאון אך לדבריו, ב-15 השנים האחרונות לא ראה ולו אגורה אחת.

זאת אולי הסיבה שבגינה נקט גאון כמה צעדים סנסציוניים. ביולי 2000 ניסה להחרים את הספינה הרוסית “סדוב”, שעגנה בנמל ברסט שבצרפת. צוות הספינה נתקע במשך 11 ימים על הסיפון, אך בית המשפט שיחרר אותם לבסוף, משום שהספינה לא היתה בבעלות ממשלת רוסיה. שנה מאוחר יותר, ביוני 2001, ניסה גאון לעצור שני מטוסים רוסיים שהיו על אדמת צרפת לרגל הסלון האווירי בלב-בורז’×”, אך גם במקרה ×–×” פסק בית המשפט לרעתו.

בנובמבר 2005 החרימה משטרת שווייץ, בצו בית משפט שהוצא לבקשתו של גאון, חלק מאוסף האמנות של המוזיאון הלאומי של רוסיה שהוצג באותו זמן בשווייץ. האוסף כלל ציורים של מאנה, רנואר וסזאן והיה מבוטח ביותר ממיליארד דולר. פעולות מחאה נמרצות של ממשלת רוסיה, ואיומים מצדה להחרים מוזיאונים בשווייץ, הביאו להשבת האוסף למוסקווה.

גם בראיון השבוע השמיע גאון איום שאם יחליט לממשו, הוא עשוי להיות בכותרות עוד זמן רב. “יש לי עוד המון אנרגיה”, הוא אומר, “הרוסים יודעים שאני לא אניח לזה, אבל הם פגעו בי קשות. הם גרמו לי עוגמת נפש נוראית. אחרי שהסיפור ×”×–×” ייגמר ואני אקבל בחזרה את כל הכסף שלי, אני אקח אותם לבית משפט לזכויות אדם, ואתבע פי עשרה ממה שהם חייבים לי. הם עוד ייראו. אני עוד לא גמרתי אתם”.