מסע בדרום אמריקה המתעוררת – מבוא

פורסם ב: הארץ  |  31.3.2006

בתוך אוקיינוס של אורות, כתמים שחורים גדולים. שחורים משחור. כך נראית בשעת לילה סאו פאולו, העיר הגדולה והעשירה ביותר בדרום אמריקה, מהמטוס. תמונה מדהימה של עיר שאוכלוסייתה גדולה פי שלושה מישראל וששטחה גדול פי שלושה מפאריס רבתי. סיבוב ועוד סיבוב – נמל התעופה ×”×–×” הוא העמוס ביותר ביבשת, עם המראה מדי ארבע דקות, 24 שעות ביממה.

כשהמטוס מתקרב לנחיתה, אפשר להבחין בפרטים – חלק מהכתמים האלה הם פשוט חורשות גדולות, נטועות סתם כך באמצע העיר. אבל חלק אחר הוא שכונות העוני הקשות, הפאבלות, שבהן אפילו עכשיו, בתחילת האלף השלישי, אין עדיין חשמל. זאת התמונה שדרום אמריקה הרגילה אותנו בה – אורות בוהקים עם איים גדולים של חושך, עושר בתחום הנראה לעין התייר עם פיגור בלתי נסבל בחצר האחורית.

בשעת בוקר, כשהשמש מאירה, אפשר לראות שגם בחורים השחורים האלה חיים בני אדם. ולא סתם חיים, אלא מתחילים להשפיע. בפעם הראשונה בתולדות היבשת שיגרו האנשים האלה – משכונות העוני של סאו פאולו וקראקאס, מהרי האנדים של בוליביה – את נציגיהם הפוליטיים עד ארמון הנשיאות. כבר כעת שולטות ממשלות שמאל, כולן באופן דמוקרטי, בשש ממדינות היבשת, ועד סוף 2006 עשויות להצטרף לרשימה גם מקסיקו, פרו, אקוודור וניקרגואה.

המונח “שמאל” עלול להטעות. אף אחת מהמדינות האלה לא נהפכה לסוציאליסטית. אפילו ונצואלה, הרדיקלית מבין כולם, לא נהפכה לקובה. מה שכן קרה הוא שאינדיאנים, שחורים, נשים ועניים – דיירי החורים השחורים של היבשת – הפכו לבעלי הבית החדשים. זאת שעת העשוקים.

בעלי הבית החדשים הם לא אלה שדרום אמריקה הרגילה אותנו בהם. במקום חליפות ועניבות, יש עכשיו נשים אינדיאניות במשרדי הממשלה בלה פאס. בארץ שלהן, עכשיו הן אלה שקובעות את הכללים. ובתום שירת ההמנון, בסוף טקס בארמון הנשיאות, כשכולם הסירו את הכובעים, נותרו רק הן בכובעי צמר הדוקים על הראש, בשלל צבעים, כמו אלה שלבשו במשך מאות ואלפי שנים. כי עם כל הכבוד להמנון בן 200 השנה, הכובעים האלה היו כאן קודם.

במקום במכוניות שרד מערביות, דוהרים “המהפכנים החדשים” במכוניות גנגסטרים אמריקאיות ישנות. ×›×›×” קורעת מרינה “המהפכנית” את רחובותיה של קראקאס – בדודג’ אדומה, שיוצרה הרבה לפני שהיא נולדה, שכל סיבוב בכביש מאיים לקרוע את דלתותיה. המהפכה הזאת, כמו כל אלה שקדמו לה ביבשת, היא ניסיון שחרור מכיבוש – פעם נאבקו כאן נגד הספרדים, אחר כך נגד חיילי המארינס, ועכשיו – נגד כובש חדש, כלכלי, ששלט כאן בשנות התשעים, הניאו-ליברליזם. קרן המטבע הבינלאומית, מיישמת השיטה, נתפשת כאן עד היום כשטן בכבודו ובעצמו.

בזו אחר זו קיבלו מדינות היבשת מהדוקטורים לכלכלה, “נערי שיקאגו” של מילטון פרידמן, את אותו מרשם: כדי להתגבר על ההיפר-אינפלציה של שנות השמונים, הוכתב להן להפריט חברות, להפחית את מעורבות הממשלה במשק, “לשכלל” את שוק העבודה ו”לשחרר” את שוק המט”×—. גרסה קיצונית במיוחד של קפיטליזם, שלא נוסתה קודם בשום מקום בעולם, ודאי שלא בארצות הברית עצמה. גרסה קיצונית של המדיניות הכלכלית שניסה להנהיג בישראל בנימין נתניהו.

ואז באה הריאקציה, נגד מערכת פוליטית שנתפשה כמי שלא מייצגת עוד את העם, אלא אינטרסים כלכליים חיצוניים. בכל מדינה זה נראה קצת אחרת, אבל בכולן זה בא הפעם מלמטה. מבני האדם.