מימי ריינהרד, מזכירתו של אוסקר שינדלר ומי שהדפיסה במו ידיה את הרשימה המפורסמת שהצילה יותר מ-1,000 יהודים, עושה עלייה ומתחילה חיים חדשים בהרצליה. ראיון מיוחד
mimi-reinhard

מימי ריינהרד

סלבריטי בגיל 92

פורסם ב:|  21.12.2007

כשמימי ריינהרד נולדה, פרנץ יוזף עוד היה “הקיסר ירום הודו”. עיר הולדתה וינה עוד היתה בירה קוסמופוליטית של אימפריה אדירה, שהשתרעה מסרייבו ועד פראג, מהים האדריאטי ועד גדות הדנייסטר. יהודים עוד הרגישו בטוחים יחסית בחלק הזה של אירופה, מעורים כמעט לחלוטין בחברה. בתמונות הישנות בשחור-לבן אפשר לראות אשה צעירה, עם מראה כמעט ארי, סטודנטית לפילולוגיה באוניברסיטת וינה, שעמיתיה הסטודנטים כלל לא ידעו על יהדותה. האם יכלה לנחש שעד גיל 30 תספיק לאבד בעל, להתנתק מבנה היחיד ולעמוד על הרציף באושוויץ? האם שיערה שבתוך כמה שנים יקרוס עליה עולמה, תחרב יהדות אירופה והיבשת כולה תהיה לגיהנום?

לא, היא אומרת בשקט, מי יכול היה לדעת. מה שהיא עוד לא יכלה לדעת הוא שדווקא פרט קטן בביוגרפיה שלה, כזה שאולי אפילו לא היתה מציינת בקורות החיים שלה, הציל את חייה והפך אותה השבוע לסלבריטי בגיל 92. זה היה קורס אחד בקצרנות, שריינהרד למדה בגימנזיום כדי להתכונן לאוניברסיטה. “הדבר הפרקטי היחיד שלמדתי בחיים”, היא אומרת. זה מה שאיפשר לה לעבוד במשרדי מחנה העבודה פלאשוב, ולהקליד במכונת כתיבה את רשימת שינדלר.

אין אולי עוד אירוע, סרט או יצירה ספרותית, שפירסמו את השואה כמו סרטו של סטיוון ספילברג מ-1993 “רשימת שינדלר”. לא פלא שהידיעה על עלייתה לישראל מארה”ב של ריינהרד בשבוע שעבר הופיעה בתוך שעות באתרי אינטרנט בפולנית, ברוסית, בטורקית, בהולנדית ובפורטוגלית. מאז משחרים לפתחה עשרות עיתונאים מכל רחבי העולם, מנסים לדלות כל פיסת מידע על הסרט המפורסם שראו.

היהודים “שלו”

אוסקר שינדלר, 1946 (תצלום: מוזיאון השואה בוושינגטון)

אוסקר שינדלר, 1946 (תצלום: מוזיאון השואה בוושינגטון)

את שינדלר עצמו היא פגשה בפעם הראשונה באוקטובר 1944. זה היה בפלאשוב, מחנה כפייה לא רחוק מהעיר קרקוב שבפולין. הצבא האדום הלך ונגס בשטחים שבשליטת הנאצים, והגרמנים החלו לסגת. אוסקר שינדלר, תעשיין גרמני שניהל מפעל אמייל בעיר קרקוב, ביקש לעבור מערבה, עמוק לשטח שבשליטה גרמנית, כדי להקים מפעל תחמושת בברינליץ, כיום בשטח צ’כיה. אבל היתה לו בקשה: שהיהודים “שלו”, אלה שעבדו אתו במפעל האמייל, יבואו אתו. ובעצם, עוד אחת: הוא צריך עוד כמה מאות עובדים, בסך הכל 1,100 איש, שכן העבודה בברינליץ תהיה רבה.

“ידענו ששינדלר מתייחס מאוד יפה לעובדים היהודים שלו”, אמרה ריינהרד בראיון ל”הארץ”. “זה היה המוניטין שלו בפלאשוב. הוא ביקש ממפקד המחנה, אמון גוט, לתת לו עוד עובדים, ואז נוצרה הרשימה המפורסמת. קודם כל הכניסו לרשימה את העובדים שלו, את בני המשפחה שלהם ואת החברים שלהם. אבל כל הזמן היו עוד ועוד. אני הקלדתי את השם שלי ואת שמות החברים שלי, עד שהמכסה התמלאה. אני רק הקלדתי את הרשימה. עשיתי מה שאמרו לי. אמרו לי לרשום, אז רשמתי.

“אני רציתי ללכת עם שינדלר, בגלל המוניטין שלו, אבל היו הרבה אנשים שלא רצו להיות ברשימה הזאת. זה היה הימור מבחינתנו. ללכת עם שינדלר לא היה ערובה לשום דבר. לא האמנו ששינדלר באמת יצליח לחלץ אותנו. הוא בסך הכל לקח אותנו למחנה אחר. מי ידע? לקחנו צ’אנס רק כי האמנו בשינדלר”.

על ההחלטה להצטרף לרשימה – החלטה שבדיעבד הצילה את חייה – מספרת ריינהרד בטון יבש וענייני. גם את קורות חייה הסוערים היא מגוללת באטיות, שומרת כל הזמן על חזות שלווה ומאופקת. רק מדי פעם היא נעצרת לרגע, מסיטה את מבטה, נזכרת במשהו. כשהיא שבה לדבר, חצי-דמעה נקווית בעיניה, עדות למה ששום מלה לא תוכל להסביר.

היא נולדה ב-1915. לקרקוב הגיעה בעקבות האהבה, לאחר שנישאה ב-1936 לבן העיר, שבו פגשה במקרה בווינה. ביוני 1939 נולד בנם סשה, ושלושה חודשים מאוחר יותר פרצה המלחמה. הצבא הגרמני כבש את קרקוב בתוך כמה ימים, והפך אותה לבירת פולין הכבושה (“גנרל-גוברנמן”). ריינהרד ובעלה הצליחו להבריח באמצעות מסמכים אריים את הבן ואת סבתו להונגריה, מסע שנאלצו השניים לעשות ברגל. היא עצמה נעצרה, ובעלה נורה למוות בפתח הגטו בזמן שניסה לברוח.

כמו רבים מיהודי קרקוב, נשלחה גם ריינהרד למחנה פלאשוב. בגלל אותו קורס בקצרנות, היא שובצה לעבודת משרד, וכך נחסכה ממנה עבודת הפרך. אבל לא הזוועות. “יום אחד נכנס קצין אס-אס למשרד”, היא משחזרת, “וסיפר לבוס שלי על חוויה מאוד לא נעימה – הוא היה צריך לירות בילד קטן. הוא אמר לו להתפשט, אבל הילד ענה שאמא שלו מאוד תכעס עליו אם הוא יוריד בגדים באמצע החורף, כי הוא יצטנן. הקצין סיפר שהוא לא רצה לפגוע בבגד, כי שלחו אז את הבגדים לגרמניה. בסוף הוא הפשיט אותו וירה בו, ואמר שזה היה מאוד לא נעים, כי גם לו יש ילד בגיל הזה בבית”.

בכל אותו זמן השתדל שינדלר למען “היהודים שלו” במפעל, ובאמצעות רמייה ושוחד דאג להם לתנאים טובים יותר. אך כשיצאה הרכבת מפלאשוב לברינליץ, בסתיו 1944, שיגרו אותה הגרמנים לאושוויץ. ריינהרד ועמיתיה היו במחנה כעשרה ימים, שאותם היא מכנה “היישר מהגיהנום של דנטה”, ושבמהלכם איים שינדלר על שלטונות המחנה, כי אם לא ישחררו אותם, ייגש לברלין וילשין עליהם על חבלה במאמץ המלחמתי. “היינו בטוחים שזה הסוף שלנו”, אומרת ריינהרד. אבל שינדלר הצליח לשחרר אותם, ואחרי כמה חודשים בברינליץ, בתחילת מאי 1945, שוחררו כל האסירים. 1,100 יהודים ניצלו.

“לב מזהב”

ליאם ניסן ב"רשימת שינדלר"

ליאם ניסן ב"רשימת שינדלר"

ריינהרד לא חוסכת במחמאות לשינדלר, שמאז הסרט הועלו אינספור השערות על המניעים שהביאו אותו להציל יהודים. “הוא לא היה מלאך”, היא אומרת, “ידענו שהוא היה איש אס-אס ושהוא חבר של הדרגים הבכירים ביותר. הם יצאו בלילות לשתות יחד, אבל כנראה שהוא לא יכול היה לראות מה שעושים לנו. אומרים שיכול להיות שכשהוא הבין שגרמניה עומדת להפסיד, הוא ניסה לשפר את מצבו ולנקות את עצמו. אני לא ראיתי את זה. אני ראיתי איש שסיכן את חייו כל הזמן בשביל מה שהוא עושה. אבל בוא נגיד שזה נכון, שהוא באמת חשב על זה – למה לא היו יותר נאצים כאלה? הוא היה ‘מענטש’. בטח היה לו לב מזהב”.

על כל זה לא דיברה עד היום, ובקושי סיפרה אפילו לילדיה שלה – לבנה סשה, שאותו מצאה בהונגריה אחרי המלחמה, ולבתה שנולדה מנישואים שניים, ושמתה ממחלה בגיל 49. אפילו לבכורה של הסרט, ב-1993, לא הלכה. “זה עוד היה טרי אצלי”, היא אומרת. “פשוט לא יכולתי. לא רציתי לחיות את זה מחדש. אחרי המלחמה היתה לי תחושה שחלק אחד בחיים שלי נגמר, שזה לא אני יותר, ואני מתחילה מחדש. כאילו החיים שלי התחילו אחרי המלחמה. המלחמה היתה בשבילי קרע כל כך גדול, שהרגשתי שזו לא הייתי אני. בסוף ראיתי את הסרט, והרגשתי כאילו אני לא אחת מהאסירים. דבר ראשון הם היו לבושים יותר מדי טוב. אבל לא ראיתי את עצמי יחד אתם, זה כאילו לא הייתי אני”.

עכשיו היא כאן, 62 שנה אחרי סוף המלחמה. בעלה השני מת לפני כחמש שנים, וריינהרד החליטה להצטרף לבנה שחי בישראל. “פעם אחת באתי לכאן לשלושה חודשים”, היא מספרת. “רציתי לנסות לגור כאן, אפילו חיפשתי מקום, אבל לא הצלחתי להחליט. אולי אז הייתי במצב יותר טוב, וחשבתי שאני יכולה לגור לבד בניו יורק. אחרי זה הבנתי שהייתי צריכה לבוא לכאן הרבה יותר מוקדם”.

השבוע עברה לדירתה החדשה בהרצליה, מנסה להתמודד עם קשיי הקליטה. “להתחיל שוב פעם חיים חדשים, בגיל 92″, היא אומרת, “זה כבר לא כל כך קל”.