סלומון לוי מעריץ את המלכה ואת ארסנל, האימאם הסעודי שנשא דרשות קיצוניות גורש ובבית הכנסת מדברים על אריסטו. 30 אלף תושבים בסך הכל, 650 יהודים, פתיחות תרבותית, רווחה כלכלית וחוקים נוקשים: רפורטאז'ה מגיברלטר, ארץ השפע והשלום שבקצה הים
gibraltar2

גיברלטר (תצלום: לי קלהר)

הצוק הנדיב

פורסם ב:|  29.9.2007

גיברלטר. אד כבד של בושם משובח עומד בחלל בית הכנסת. על ספסלי עץ עבים יושבים כמאה גברים אחרי תפילת ערבית, ממתינים לשיעור של ישעיהו בן-נאים. מהתקרה הגבוהה משתלשלות שתי נברשות ענקיות, עשרות מנורות קטנות זולגות מהן כמו נטיפי מים. זו שעת בין ערביים, השמש הים-תיכונית העזה עוד לא שקעה ושחף תועה שנראה מדי פעם בפעם בחלון לא משאיר מקום לטעות: הים קרוב מאוד.

“נפוצות יהודה”, שנבנה ב-1781, הוא אחד מארבעה בתי כנסת שמשרתים קהילה של 650 יהודים בגיברלטר. קירות השיש וקישוטי הנחושת העתיקים מושכים את עינו של מי שרגיל לבתי כנסת צנועים בישראל. אבל לא רק הם. כשבן-נאים, אחד מחברי הקהילה, מתחיל לדבר, גם התוכן מפתיע. נושא השיעור הוא השאלה מדוע לקיים מצוות – כדי לענות על צורך חברתי, “כי ככה צריך”, או מתוך בחירה אישית, שתלויה בכל אדם ואדם. “אני רוצה לצטט את אריסטו”, פותח בן-נאים. מבט שמאלה, מבט ימינה: אף אחד לא פוצה פה, אף אחד לא מתמרמר. מתברר שאפשר לדבר על אריסטו בתוך בית כנסת, בלי שהנברשות ייפלו.

בהמשך מדבר בן-נאים על תומס אקווינס, אחד ממורי הכנסייה החשובים ביותר, ומצטט מתוך “לווייתן” של תומס הובס. הוא מראה כיצד הסוגיות שבהן דנים ההוגים האלה מוצגות בתורה ובתלמוד. במונחים ישראליים היינו אומרים שזה בית כנסת אורתודוקסי. המתפללים, למרות החליפות המהודרות והבושם המשובח, מגדירים את עצמם חרדים. בכל זאת, כאן, בדיוק בקצה השני של הים התיכון, מותר ליהודי לבחון את אמונותיו אל מול אמונות אחרות, לקרוא אריסטו והובס ולגלות בקיאות לא רק בכתבי הקודש. במונחים ישראליים זה כמעט חילול הקודש – אריסטו בבית הכנסת? תומס אקווינס בסוף תפילת ערבית?

המתח הזה בין חרדיות למודרנה ובין אדיקות לפתיחות, שמאפיין את הקהילה היהודית כולה, הוא רק חלק מהמציאות רבת הסתירות בפרויקט החברתי והפוליטי המיוחד שנקרא גיברלטר. הוא אולי גם המפתח להבנה מדוע נחשב היצור המוזר הזה למופת של הרמוניה ויחסים תקינים בין כל הדתות, האמונות והלאומים.

ממול זה אפריקה

עמודי הרקולס, גיברלטר

עמודי הרקולס, גיברלטר

מרחוק רואים רק צוק. הוא מתנשא פתאום משום מקום לגובה של כמה מאות מטרים. גיברלטר היא בסך הכל לשון יבשה קטנטנה, לא יותר מ-6.5 קמ”ר שטחה, שנשלחת לים התיכון בקצה הדרומי של חצי האי האיברי. כמעט מכל מקום כאן רואים את הים. כשמטפסים רק כמה מטרים, אפשר לראות את הגדה השנייה – חופי מרוקו, שעריה של יבשת אפריקה שממול. לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין את חשיבות המקום. גם בעין בלתי מזוינת אפשר לראות כל אונייה שחולפת בים, ולמעשה לחלוש על הסחר בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון. זו גם הסיבה שרשימה ארוכה של אימפריות עבר – פניקים, יוונים, רומאים, מוסלמים, ספרדים ובריטים – לטשו עיניים אל הצוק והקריבו לא מעט כדי לכבוש אותו.

בימינו, עד אמצע המאה ה-20, נחשבה גיברלטר ללא יותר מבסיס צבא בריטי. איש כאן לא דיבר על זהות מקומית או ממשל עצמי. בריטניה, שזכתה בשליטה בגיברלטר ב-1713, לאחר שספרד ויתרה עליה לצמיתות (בניגוד להונג קונג, שהועברה לבריטניה ל-99 שנה), ראתה בה קולוניה נוספת ברשימה ארוכה של מושבות וחלק בלתי נפרד מהאימפריה שבה השמש לא שוקעת לעולם.

אבל עם התעוררות הגל הפוסט-קולוניאלי, בשנות ה-50 וה-60, עלתה הדרישה להגדרה עצמית. על עצמאות מלאה מבריטניה או חזרה לחיק ספרד אף אחד כאן לא רוצה לחשוב: בגיברלטר אומרים שלהחליף את הדרכון הבריטי בדרכון ספרדי יהיה כמו להחליף את אמא במישהי מהרחוב. אבל על התחשבות ברצון התושבים, ולא רק באינטרסים האימפריאליים של בריטניה, נאבקו כאן לא מעט. כיום יש לגיברלטר מידה רבה מאוד של אוטונומיה בתחום הכלכלי והמשפטי, ורק יחסי החוץ וענייני צבא וביטחון מופקדים בידי בריטניה. באופן רשמי מנוהלת גיברלטר על ידי מושל ממונה מטעם לונדון, אבל פרלמנט וממשלה מקומית מנהלים את ענייני הפנים.

בסך הכל, זה מקום די מוזר. פיסת אדמה קטנטנה, שבריטניה וספרד ממשיכות לנהל סביבה מאבקים, אבל שמה בא בכלל ממקור ערבי (ג’בל טריק, על שם המצביא המוסלמי שפלש מאפריקה לספרד ב-711). זה המקום שנביאי השלום העולמי, ג’ון לנון ויוקו אונו, בחרו להתחתן בו ב-1969, אבל מולדתם בריטניה מחזיקה במימיו דרך קבע צוללת גרעינית. התמ”ג לנפש, כ-42 אלף דולר, מציב את גיברלטר במקום העשירי בעולם (לפני בריטניה, צרפת וגרמניה), ובכל זאת מדובר בלא יותר מכפר קטן, גם אם התושבים המקומיים אולי לא כל כך אוהבים את ההגדרה הזאת.

30 אלף תושבים בסך הכל, שמתגוררים בעיקר בבתי דירות בשיפולים המערביים של הצוק. כמעט אין כאן בתים פרטיים, פשוט משום שהאדמה נדירה ויקרה כל כך. בכל מקום אפשר לראות עוד ועוד טרקטורים ובולדוזרים שופכים אדמה לתוך הים, בניסיון להרוויח עוד מטר רבוע ולבנות עוד בית דירות. רחוב ראשי אחד (הנקרא בפשטות “הרחוב הראשי”, Main Street) חוצה את העיר מצפון לדרום. שניים-שלושה מטוסים נוחתים בכל יום בנמל התעופה הקטן, ולכבודם נסגר כביש הכניסה לגיברלטר מספרד, הניצב למסלול הנחיתה. גיברלטרים ותיקים אומרים בבדיחות כי כלי רכב לא צריכים לאותת כאן, ממילא כולם יודעים לאן אתה נוסע.

מקדש בריטי

סולומון לוי

סולומון לוי

כשבן-נאים מסיים את השיעור בבית הכנסת ניגש אלי גבר רזה ושזוף. “בוא אלי למשרד אחרי התפילה”, הוא אומר, “יש לך בטח המון שאלות לשאול אותי”. אין לי מושג מיהו, אבל בשלב הזה כולם בבית הכנסת יודעים על העיתונאי הישראלי. יצאנו ביחד לכיוון כיכר בית המושל, מרחק של לא יותר מ-200 מטר, שם נמצא משרד תיווך הנדל”ן שלו. סולומון (מומי) לוי יכול בקלות לגלם תפקיד של פלייבוי בריטי בקוסטה דל סול. בן 70, בחולצת פשתן לבנה, מכנסי בד בצבע בז’ ולרגליו נעלי מוקסינים חומות, כמעט על כל אחת מאצבעות ידיו הוא עונד טבעת זהב. הוא נראה כאילו הרגע יצא מהמטוס לחופשה ממושכת בדרום ספרד. אבל לוי, כך מתברר, הוא יהודי-אורתודוקסי, שהיה עד לפני כמה שנים נשיא הקהילה היהודית בגיברלטר. כיפה, אגב, הוא חובש רק בשבת.

המשרד שלו הוא בעצם מוזיאון ומקדש לנוכחות הבריטית במקום. מלבד דגל גדול של קבוצת הכדורגל ארסנל שמתנפנף מבחוץ, יש כאן עשרות ציורים וכרזות של וינסטון צ’רצ’יל ולורד נלסון (שני המצביאים שלוי מעריץ), אלפי בובות קטנטנות של חיילים אנגלים בבגדי קרב, תמונות של לוי עם המלכה אליזבת השנייה (שאותה הוא מכנה בחיבה “הדודה”), ופה ושם שלט בולט – “כאן מותר לעשן”.

הוא נולד וגדל בגיברלטר. אמונתו הבסיסית היא שיהודים לא צריכים להיבדל ולהסתגר מפני הסביבה. לשמור על דתם, ואפילו באדיקות – כן, אבל לא להתנתק מהעולם. זאת הדרך היחידה, לדבריו, להמשיך ולקיים את קהילתם אך גם לזכות בהערכת הסביבה. הוא, למשל, היה החייל היהודי הראשון בגדוד הבריטי שמוצב בגיברלטר, שאליו הצטרף בשנות ה-60. “הרבה מאוד זמן אכלתי רק ביצים קשות וסלמון מעושן”, הוא מספר, “בגלל הכשרות. אבל זה היה מאוד חשוב לי. יהודים צריכים להשתתף בכל דבר שהחברה הכללית עושה. אני מגדיר את עצמי אדם דתי. אלוהים נמצא אתי בכל רגע בחיים. אני מניח תפילין כל בוקר ולא מפספס תפילת ערבית בבית כנסת, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לעשות מה שכולם עושים”.

בצבא הוא השתייך ליחידה שאחראית לתותחים הגדולים שמוצבים בפסגת צוק גיברלטר, שעד היום משגרים מדי פעם בפעם פגזים לים הפתוח. מין מנהג של האימפריה, כדי לשדר נוכחות. “הבעיה היתה מה לעשות בשבת”, אומר לוי. “לא ידעתי אם מותר לי להשתתף בטקס, גם אם רק אצעק את הפקודה לירי. שאלתי את הרבי שלי, ששאל אותי מה אני בדיוק אמור לעשות. ‘אני יכול רק לצעוק’, עניתי לו. ‘ומה עושים האחרים?’ הוא שאל. ‘הם אלה שיורים’, עניתי. התשובה שלו היתה: ‘אז אתה יכול להמשיך לצעוק’”.

הוא בן גאה לאימפריה הבריטית. באחד החדרים במשרד תלויה כרזה ביידיש ממלחמת העולם השנייה עם הכתובת: “אחרי כל מה שבריטניה עשתה בשביל היהודים, היהודים יעשו הכל בשביל בריטניה”. יומיים אחרי הפגישה, בטקס החלפת המשמר מול בית המושל, הוא הסיר את מגבעתו הלבנה כשהתזמורת ניגנה “אלוהים נצור את המלכה”. אבל פינה חמה מאוד שמורה בלבו גם למדינת ישראל, שבה הוא מרבה לבקר. בתל אביב הוא אוהב ללכת לקפה “רימון” ברחוב בן יהודה, כדי להסתכל על הבחורות. “זה מחייה מתים”, הוא אומר ומגניב חיוך קטן. פתאום הוא קם, ושולף מסגרת קטנה מאחורי ערימת מסמכים. זה מטיול בברזיל, הוא אומר. אשתו לא כל כך מרשה לו להתגאות בתמונה הזאת, אבל אפשר לראות אותו שם די מרוצה, מחובק עם שתי רקדניות ברזילאיות, עירומות כמעט, לא אורתודוקסיות בעליל. “בן אדם צריך ליהנות מהחיים, זה המוטו שלי”, הוא מסביר.

דילמה של ממש

סר ג'ושואה חסן

סר ג'ושואה חסן

ב-1834 נרשמו במפקד המקומי כ-2,000 יהודים מתוך אוכלוסייה של 6,000 איש. עם הזמן הצטרפו לגיברלטר יהודים ספרדים מלונדון ונפתחו ארבעה בתי כנסת. במלחמת העולם השנייה החליטה בריטניה לפנות את כל האזרחים ללונדון ולהותיר בגיברלטר רק כוחות צבא. כשהסתיימה המלחמה ניצבו הגולים בלונדון לפני דילמה של ממש – לחזור לגיברלטר ולנסות לשקם את החברה האזרחית שם, או להישאר באחת הבירות התוססות והחשובות בעולם.

השנים שאחרי מלחמת העולם נחשבות לתקופה המכוננת בחיי גיברלטר. שני הגיבורים המרכזיים של הפרשה הזאת הם ראש הממשל המקומי, היהודי ג’ושוא חסן, ושליט ספרד, פרנסיסקו פרנקו.

חסן, דודו של מומי לוי, היה הפוליטיקאי החשוב ביותר בגיברלטר במחצית השנייה של המאה ה-20, וכראש מפלגת הלייבור ניצח בבחירות עשר פעמים ברציפות. הוא היה המנהיג המקומי הראשון שדרש מבריטניה להעניק לתושבי גיברלטר שליטה משמעותית יותר בחייהם. עד היום רואים בו רבים את אבי הפוליטיקה של גיברלטר. חסן הוא הסמל של התערות היהודים בחברה. הוא נחשב מנהיג הגיברלטרים כולם, לא רק היהודים. בתקופת שלטונו הארוכה שירתו בממשלה כמה שרים יהודים, ובמשך כמה שנים אפילו ראש העיר היה יהודי. בהלווייתו, ב-1996, יצאו כמעט כל התושבים לרחוב, לחלוק לו כבוד אחרון.

חסן היה גם זה שהוביל את הטריטוריה הקטנה במשבר הקשה עם ספרד, שסגרה ב-1969 את הגבול עם גיברלטר למשך 16 שנה. הרעיון שהנחה את פרנקו היה להפעיל לחץ כלכלי על בריטניה וגיברלטר, אבל תחושת המצור רק עזרה לכונן זהות מקומית עצמאית, ועוד יותר מכך – יצרה שנאה עזה למדינה הספרדית.

אבל השנאה לספרד ולפרנקו באופן אישי לא אומרת שבגיברלטר שונאים ספרדים. להיפך: גיברלטרי ממוצע מדבר ספרדית שוטפת, מעדיף את האוכל הספרדי על האנגלי וקרוב לוודאי שגם את האקלים. גיברלטר וספרד נהנות כיום מיחסים פתוחים וטובים ומשיתוף פעולה כלכלי. בזמן חופשת הקיץ, יום די רגיל של גיברלטרי יכול להיפתח בכוס קפה בקוסטה דל סול (שעה-שעתיים במכונית), תור למספרה בסוויליה (שעתיים), חזרה למנוחה בבית ומסעדה לקראת ערב בעיירה ספרדית. הלילה, כמובן, שייך לצוק.

עוזבים ללונדון

הרחוב הראשי בגיברלטר

הרחוב הראשי בגיברלטר

המשבר של מלחמת העולם השנייה לא פסח על הקהילה היהודית בגיברלטר. יהודים רבים החליטו לא לחזור לכאן מלונדון, אחרים היגרו לאמריקה. הקהילה הידלדלה והלכה וב-1950, מציין ההיסטוריון הלא רשמי של הקהילה, מסעוד בלילו, נותרו בגיברלטר רק כ-500 יהודים. זאת כבר היתה קהילה אחרת, אנגלית יותר, מודרנית יותר. גיל הנישואים עלה ומספר הילדים ירד. צעירים יהודים רבים נישאו בנישואי תערובת, והקהילה היהודית נאלצה להתמודד עם הבעיה בה”א הידיעה של הפזורה היהודית בעולם – התבוללות.

הפתרון היה התקרבות לדת. אבל מי שחושב שאדיקות דתית גוררת בהכרח פנאטיות, קיצוניות והסתגרות, כדאי שיפגוש את ג’יימס (חיימיטו) לוי, אחיו הצעיר של מומי לוי ונשיא הקהילה היהודית כיום. משרד עורכי הדין שבבעלותו, Hassan’s (על שם דודו ג’ושוא חסן), הוא המשרד המוביל בגיברלטר, והמגזין “צ’יימברס” בחר בו לאחד מ-100 עורכי הדין הטובים באירופה. שיעור מס נמוך ומערכת בנקאית ופיננסית מפותחת (ראו מסגרת), הביאו רבבות חברות בינלאומיות להירשם בגיברלטר ולפתוח בה סניפים. עו”ד לוי מטפל בחלק גדול מהן. מרבית הלקוחות שלו הם בינלאומיים, בין היתר “דויטשה בנק” ו-AIG. בישראל הוא נמצא בקשר עם משרד עורכי הדין הרצוג-פוקס-נאמן ועם עו”ד יגאל ארנון.

“דת היא עניין פרטי”, אומר לוי, בן 56, במשרדו שצמוד לבית הכנסת “נפוצות יהודה”. “יראת שמים אמיתית היא יראת שמים פנימית. אני אדם מאמין מאוד, אבל זה לא אומר שגם אתה צריך להאמין. הבעיה בדת היא הכפייה, הנטייה לדחוף אותה לאנשים לגרון. זה אולי חלק מהמסורת היהודית הספרדית, שהיתה ליברלית הרבה יותר מהמסורת האשכנזית. כל החלוקה הזאת בין חילונים, מסורתיים ודתיים לא קיימת אצלנו. אצלנו כמעט כולם מאמינים באלוהים”.

הנתונים על הקהילה כיום מראים שלוי צודק. כ-85% מהיהודים בגיברלטר שומרים מצוות, 80% מהנשים הולכות למקווה, יותר נערים ונערות הולכים לישיבות ולסמינרים ובתי הכנסת מלאים גם בימי חול. ובכל זאת, לפחות רגל אחת של לוי נטועה עמוק בעולם החול. הוא מבקר תדיר בבית המשפט ונחשב מפשר ומתווך מקובל מאוד בין אנגלים לספרדים. יש אומרים שמעמדו בגיברלטר גבוה אפילו מזה של המושל. הוא לא חובש כיפה, ורק פעם אחת בראיון, כשהוא מקרב כוס מים לפיו, הוא שולף כיפה שחורה מהכיס הפנימי של החליפה, מניח אותה על הראש ולוחש ברכה קצרה. כשהוא מסיים ללגום מים, הוא מחזיר את הכיפה לכיס.

“בישראל הייתי נחשב חרדי”, הוא אומר, “אבל אני לא צריך את הכיפה בשביל זה. אלוהים נמצא אתי בכל רגע ורגע, אבל זה עניין ביני לבין עצמי. אני לא אוהב לעשות דברים כדי שאחרים יחשבו שאני מאמין באלוהים. אני לא אוהב את הסממנים החיצוניים. תגיד לי אתה, מי שעושה טרור, למשל בשם אלוהים, יכול להיות שהוא באמת מאמין באלוהים?”

היום שלו מתחיל בחמש וחצי. ארבע שעות תמימות, בין שש לעשר, הוא מקדיש ללימודי קודש. מתחיל בדף יומי, לאחר מכן מתייצב בבית הכנסת לתפילת שחרית, ואז חוזר הביתה ללימוד נוסף. לפני שהוא יוצא מהבית למשרד, הוא נוטל ידיים, מנגב אותן באחת ממגבות “פייר קרדן” הקטנטנות שנועדו לכך, ועונב אחת מעניבות “הרמס” שלו. או-אז מתחיל הפרק השני בחייו – עבודתו כעורך דין.

במשרד יש ללוי שותפים נוצרים, שאצלם הוא מתארח גם בחגיהם. מדי פעם בפעם, כדי לקבל החלטה מקצועית – אם לקחת תיק מסוים, או איזו גישה לנקוט בו – מתייעץ לוי עם רבנים. בהחלטות שקשורות לענייני מוסר, לדבריו, הוא אוהב לשמוע דעה נוספת. הוא מעולם לא נתקל באנטישמיות. לא מצד הרשויות ולא מצד החברה. קללות, מכות או צלבי קרס על קירות בית הכנסת, שנפוצו בשנים האחרונות במקומות רבים כל כך באירופה, הם רק שמועה רחוקה מבחינת הקהילה היהודית בגיברלטר.

גן עדן על כידונים

מסגד בקצה הדרומי של גיברלטר

מסגד בקצה הדרומי של גיברלטר (תצלום: מיכאל טברגה)

בקצה הדרומי של גיברלטר, במקום שבו נחתו הפולשים המוסלמים לפני כ-1,300 שנה, ניצב עכשיו מסגד. הוא לא היה כאן לפני עשר שנים. עד אז זו היתה פינה די נטושה. רק כמה תיירים וסקרנים באו לשם, לראות את “נקודת אירופה”, כפי שהמקום מכונה, או להשקיף על איזו ספינה טרופה בים. אבל בשנים האחרונות עמד המסגד הזה בלבה של סערה גדולה, שאיימה על השקט וההרמוניה בטריטוריה כולה.

הקהילה המוסלמית בגיברלטר, שמונה כ-3,000 נפש (רק מחציתם אזרחים), הגיעה לכאן הרבה אחרי היהודים. עד שנות ה-60 כמעט לא היו בגיברלטר מוסלמים, אבל להחלטתו של פרנקו לסגור את הגבול המשותף עם ספרד, בנוסף להשלכות הכלכליות והתרבותיות, היו גם השלכות דמוגרפיות. עד אז עבדו בגיברלטר כ-10,000 עובדי כפיים מהעיירות הסמוכות בספרד. כאשר נסגר הגבול, נאלצו העובדים הספרדים לשוב לארצם וגיברלטר פנתה למרוקו כדי להביא ידיים עובדות זולות.

השינוי הזה היה משמעותי, אומר בלילו. העובדים הספרדים נהגו לחזור ללון בספרד, ואילו המרוקאים באו כדי להישאר. הם לא דיברו את השפה והתקשו בהתחלה להסתגל לחברה הייחודית. לאט לאט הרחיבו את המשפחה – באו הרעיות, אחר כך נולדו ילדים. בסך הכל עבר הפרויקט הזה בהצלחה: שלא כמו במקומות רבים אחרים באירופה, המוסלמים מעורים היטב בחברה. רבים מהם מתפללים בקביעות בשניים-שלושה מסגדים שנמצאים ליד הרחוב הראשי, אך הם מעולם לא נחשבו קהילה קיצונית.

אבל באמצע שנות ה-90 החליטה סעודיה לממן הקמת מסגד חדש ומודרני, באותה פינה דרומית. סעודיה אפילו שלחה לשם אימאם מטעמה. בהתחלה התגלעו קצת חילוקי דעות בין המאמינים המרוקאים לאימאם הסעודי, שהביא אתו מהממלכה מנהגים ותפילות משל עצמו. אבל הבעיה האמיתית צצה לפני כשש שנים, כשהאימאם התחיל להטיף להקצנה דתית. בהתחלה הוא קרא לנשים מוסלמיות לא לצאת לעבודה, ולאחר מכן דרש ממוסלמים לא לעבוד אצל יהודים. באווירה הקשה שנוצרה אחרי 11 בספטמבר, ולאחר שהתגלו תאים של אל-קאעדה ממש בגדה השנייה, במובלעות הספרדיות סאוטה ומלייה שבצפון מרוקו, לא נדרש לרשויות הרבה יותר מזה. האימאם נדרש לעזוב.

כי זאת יש לדעת: גן עדן הגיברלטרי מונח על כידונים מחודדים למדי. בגיברלטר יש קתולים (שהם הרוב), פרוטסטנטים, אנגליקנים, יהודים, מוסלמים, הינדים וגם לא מעט אתיאיסטים. אבל הנחת היסוד היא שכדי לכונן חברה רב-תרבותית משגשגת ומפותחת, יש לשמור עליה מכל משמר מפני מבקרים מבחוץ, שכוונותיהם אינן כשרות. המשטרה המקומית והצבא הבריטי נחשבים קשוחים במיוחד. שוטרים מקומיים החלו בשנים האחרונות לפטרל עם רובי קלצ’ניקוב, משמר החופים נחשב לא-סלחני ומערכות אכיפת החוק נוטות להוציא לפועל את הוראות הממשלה ללא דיחוי. במקרה של האימאם הסעודי לא נדרשו לרשויות יותר מכמה ימים כדי להוציא לו צו גירוש מיידי.

הדריכות מורגשת אפילו בביקור עיתונאי קצר. כשביקשנו, הצלם הספרדי ואני, לצלם בית ספר יהודי מבחוץ, הופיעה מיד שוטרת חמורת סבר ודרשה הסברים. ההסבר על כתבה שתתפרסם בישראל לא הרשים אותה. נדרשנו להראות תעודות ולהתלוות לתחנת המשטרה. “בגיברלטר אנחנו מתייחסים מאוד ברצינות לצלם שעומד מחוץ לבית ספר יהודי”, הסבירה. “מבחינתי אתם יכולים להיות גם שני טרוריסטים שאוספים מודיעין”. בתוך כמה שניות הגיחה לרחוב הצר ניידת משטרה לבנה עם אור כחול מהבהב. רק התערבות מהירה של קונסול ישראל, דוד בן-נאים, ושל ראש הקהילה לוי שיחררה אותנו מזרועו הארוכה של החוק.

בינתיים שככה פרשת המסגד. גירוש האימאם היה איתות ברור לכך שהרשויות לא יסבלו מגמות של פנאטיות דתית או הטפות שכמותן אפשר לשמוע כמעט בכל עיר במערב. ביקור בשעת צהריים במסגד גילה לא יותר מחמישה מתפללים. גבר צעיר בחולצת טריקו מפוספסת, שהגיע עם הוריו ממרוקו לפני קצת יותר מעשר שנים, לא התרגש במיוחד משיחה עם כתב ישראלי. בחודשים האחרונים מחזיקי דרכון מרוקאי אמנם אינם מורשים להיכנס לגיברלטר אפילו כתיירים – צעד זמני בגלל התראות ביטחוניות – אבל מבחינתו, גם מבחינתו, המקום הזה הוא גן עדן. אולי קצת יקר, אבל בהחלט מקום ראוי לגדל בו ילדים.

אגב, האימאם הסעודי, דקה לפני שגורש מגיברלטר, פנה לעורך הדין הכי טוב באזור, הלוא הוא ג’יימס לוי היהודי.