הסוציולוג, הפילוסוף והמאבק בחרם האקדמי

פורסם ב: הארץ  |  9.10.2007

“ציוני רקוב” הוא רק אחד הכינויים שהוטחו בפניו של דייוויד הירש במהלך הקמפיין שלו נגד החרמת מוסדות אקדמיה ישראליים על ידי האקדמיה הבריטית. הירש, שהקים ב-2005 יחד עם ×’’ון פייק את הארגון “אנגייג'” (Engage), ×–×›×” לכינויים האלה לא מצד חוליגנים או כותבי טוקבק נזעמים, אלא מצד עמיתיו לאקדמיה הבריטית, אלה שעד לפני כמה שנים ראה בהם עמיתים למקצוע ולדרך הפוליטית. חטאו היחיד ×”×™×” שהעז לומר בקול רם וברור את דעתו: שקמפיין החרמת מוסדות האקדמיה הישראליים הוא קמפיין ×’×–×¢× ×™, מיותר ואפילו מזיק.

למרות השנתיים הקשות שעברו, הירש ופייק רשמו לזכותם ניצחון בשבועיים האחרונים. ב-28 בספטמבר, פירסם “איגוד האוניברסיטאות והקולג’ים” (UCU) בבריטניה חוות דעת שהוצגה לו על ידי עו”ד אנתוני לסטר, הקובעת שהוא אינו יכול בכלל לדון בהצעת החרם, מכיוון שהיא מנוגדת לחוק הבריטי.

לסטר, שהיה הרוח החיה מאחורי ניסוח החקיקה האנטי-גזענית בבריטניה בשנות ה-70, ומי שנחשב לאוטוריטה בתחום, קבע כי חרם כזה עשוי להביא למבול של תביעות משפטיות נגד הארגון ונגד חבריו כפרטים. בכך, סתם למעשה את הגולל על קמפיין החרם שהתנהל באיגוד בחמש השנים האחרונות.

טיפשות מובהקת

דייוויד הירש

הירש ופייק, שלא רואיינו עד ×›×” לתקשורת הישראלית, הם לא “החשודים המיידיים” בשיח שמתנהל בדרך כלל סביב ישראל ומדיניותה בשטחים. הם לא חושבים שישראל היא מדינה מושלמת, ובכך לדבריהם היא לא שונה מבריטניה, מבלגיה או מאוסטרליה, אבל גם לא רואים בה את “הרוע בהתגלמותו”. בשיח האירופי כיום מתברר שהם יוצאי הדופן.

הירש הוא סוציולוג יהודי, איש שמאל, שקשה להניח שמשרד החוץ בירושלים היה ממנה למסביר מטעמו בכל הקשור למדיניות ישראל בשטחים. פייק הוא פילוסוף לא-יהודי, איש שמאל גם כן, שמוטרד מאוד ממצבם של הפלשתינאים בשטחים, בעיקר ממצב האקדמיה והאקדמאים. אבל שניהם סבורים שבקמפיין החרמתה של ישראל, דווקא ישראל ורק ישראל, היו נימות ברורות של אפליה על רקע לאומי, טיפשות ברורה ואפילו אנטישמיות.

תזכורת קצרה: באפריל 2002 דרשו שני אקדמאים יהודים-בריטים, סטיוון והילארי רוז, לעצור כל שיתוף פעולה מחקרי בין אירופה לישראל. חודש מאוחר יותר פיטרה מונה בייקר מאוניברסיטת מנצ’סטר שני מומחים ישראלים בתחום התרגום, מרים שלזינגר וגדעון טורי, מעבודה בכתבי עת בעריכתה. הסיבה היתה היותם שייכים לאוניברסיטאות ישראליות. שנה מאוחר יותר הציעה סו בלקוול מאוניברסיטת בירמינגהאם להפסיק כל קשר עם מוסדות ישראליים, בכלל ×–×” אוניברסיטאות. באפריל 2005 הציגה בלקוול הצעה מתוקנת עם דרישה להחרים שלוש אוניברסיטאות ספציפיות – חיפה, בר אילן והעברית בירושלים.

“ההחלטה הזאת התקבלה אחרי דיון של עשר דקות”, אומר הירש ל”הארץ” בראיון טלפוני מלונדון. “לא ×”×™×” זמן לדיון ולא ×”×™×” זמן להציג את העמדה שמנגד. היו כמה נואמים מרשימים, שהציגו בצורה רגשית מאוד את הסיפור ונתנו דוגמאות לחקיקה ישראלית מפלה. צריך לזכור: באיגוד חברים 120 אלף עובדי האקדמיה הבריטית, חלקם אנשי מינהלה. לא כולם שם פרופסורים מתוחכמים. אלה אנשים שהאיגוד מאוד חשוב להם, אבל לא צריך לטעות ולחשוב שכל דיון שם הוא דיון פילוסופי מעמיק”.

×–×” ×”×™×” הרגע שבו הירש ופייק החליטו שעליהם לעשות מעשה. “האיגוד נוהג לדבר לעתים על פוליטיקה בינלאומית”, אומר הירש, “אני חושב שאפשר לשאול מה אפשר לעשות למען הפלשתינאים, אבל אני פשוט סבור שהארגון נתן תשובה לא נכונה”.

גם פייק הרגיש נפגע, כאיש שהאיגוד יקר ללבו: “לא רציתי שהאיגוד שלי יעשה משהו טיפשי”, הוא אומר בראיון טלפוני מלונדון. “ההחלטה הזאת היתה מפלה וחסרת כל תועלת. אנשי אקדמיה צריכים לדבר אלה עם אלה, גם אם הם לא מסכימים עם מדיניות הממשלות שלהם. כאיגוד מקצועי, אנחנו צריכים להשמיע קול נגד פגיעה באקדמיה. אנחנו צריכים לפעול נגד החרמת אנשי אקדמיה, נגד כליאת אנשי אקדמיה, אבל אנחנו לא צריכים לנקוט עמדה בסכסוך פוליטי. ×–×” לא התפקיד של האיגוד. חוץ מזה, אם אומרים שישראל או צה”ל הם לא בסדר אם הם מונעים מפלשתינאי ללמוד באוניברסיטה רק בגלל הזהות הלאומית שלו, איך אפשר לתמוך בחרם על ישראלים רק בגלל שהם ישראלים?”

השניים החליטו לקדם עצומה שקוראת להצבעה חוזרת. בנוסף הקימו את ארגון “אנגייג'”, פתחו אתר אינטרנט (www.engageonline.org.uk) והתחילו במסע שדלנות בתוך הקהילה האקדמית. במקביל אליהם פעלו ארגונים נוספים, מחוץ לקהילה האקדמית, כמו “מרכז בריטניה-ישראל לתקשורת ומחקר” (בייקו”ם), שגרירות ישראל, והקהילה היהודית, אך הם היו הכוח המוביל מבפנים.

הירש ופייק לא רצו לנהל קמפיין יהודי או ישראלי, אלא קמפיין שמטרתו להילחם על דמות השמאל הבריטי. “גם אנשים שמתנגדים למדיניות ישראל חשבו שרעיון החרם ×”×™×” אידיוטי”, אומר פייק בתשובה לשאלה על השתתפותו בקמפיין כלא-יהודי. “תחום המחקר שלי בפילוסופיה הוא עקרונות הצדק, וזה ×”×™×” בבירור לא צודק. חשבתי שזה חשוב שגם אנשים לא-יהודים יגידו את דבריהם בקול. התחושה שלנו היתה שחייבת להיות לזה התנגדות בתוך השמאל, שאסור לנו לתת לגופים הרגילים, שמנהלים בדרך כלל את השיח על ישראל ועל מדיניותה, לנהל את הוויכוח. היו אנשים שעזבו את האיגוד אחרי ההחלטה הזאת, אבל אני חשבתי שחייבים להמשיך להילחם מבפנים”.

עיון במאמרים שמופיעים באתר מגלה דעות שמאליות מובהקות, לפחות מה שכונה פעם עמדות שמאליות: קריאה לביקורתיות, מעורבות חברתית, סולידריות ואי-נוחות מהרעיון הלאומי, אבל כזאת שמופנית כלפי כל סוג של לאומנות, תהיה זו ישראלית, פלשתינית, בריטית או אוסטרלית. בעיקר, יש שם הרבה מתינות ואיזון. “לצערי”, אומר פייק, “השמאל הליברלי הדמוקרטי האמיתי הולך ומאבד אחיזה בגלל השתלטות של דעות מונוליטיות אנטי-אמריקאיות ואנטי-ישראליות”.

הניסיון של השניים לאתגר את הדעות המקובלות הביא עליהם מבול של אישומים. הירש מספר שחלק מחברי הקהילה היהודית רואים בו איש שמאל רדיקלי, אבל בכל זאת, בקמפיין האחרון כינו אותו אנשי אקדמיה ניאו-שמרן. האשימו אותו שהוא “ציוני”, למרות שהוא לא מגדיר את עצמו ×›×›×–×”, אבל “מרגע שהאשימו אותי בזה, אני שמח על ההאשמה”, הוא אומר. פייק אומר ×›×™ איימו לתבוע אותו, כינו אותו “שובר שביתה ציוני” ויש כאלה שאפילו החליטו שהוא למעשה יהודי. “הרבה אנשים אמרו שאני מקבל כסף משגרירות ישראל”, הוא אומר, “מה שממש לא נכון. איבדתי חברויות בתקופה הזאת. בדיונים קודמים באיגוד אמרו לי ‘×’’ון, אתה טועה’, הפעם אמרו לי ‘×’’ון, אתה שקרן’, וזה הבדל גדול”.

למה דווקא הבריטים

×”×¤×’× ×” × ×’×“ ישראל ×‘×œ×•× ×“×•×Ÿ (תצלום: כריס ×’'ון בקט)

בסופו של דבר, נותרה בידי הירש ופייק בחירה בין שתי אפשרויות: הליכה להצבעה על הטלת חרם אקדמי על ישראל, או ניסיון לטעון שעצם הדיון הוא לא ראוי. “ידענו שאנחנו הולכים לנצח בהצבעה”, אומר הירש, “סקרים שערכנו במוסדות היוקרתיים, כמו אימפריאל קולג’ או אוניברסיטת אוקספורד, הראו יותר מ-90% התנגדות לחרם. אבל אנחנו חשבנו שעצם ההבאה לדיון של הצעה כזאת הוא לא מוסרי וגזעני”. חוות הדעת של לסטר, שקבעה שמדובר בדיון לא חוקי, סיימה למעשה את הפרשה.

הירש אומר שהוא לא בטוח שהמוטיווציה של מציעי החרם היתה אנטישמיות, אבל הוא בטוח שההצעה עצמה היא מעשה אנטישמי. “לחרמות נגד יהודים יש היסטוריה ארוכה מאוד. צריך לשים לב שאף לא אחד ממציעי החרם לא הציע להחרים את האקדמיה האמריקאית על הפלישה לעיראק, את האקדמיה הרוסית על הכיבוש של צ’צ’× ×™×”, או את האקדמיה הסינית על המתרחש בטיבט. הנהגת סטנדרטים אחרים, מחמירים יותר, כלפי יהודים, היא מעשה מפלה וגזעני”.

להירש ופייק אין תשובה טובה לשאלה מדוע כל ×–×” קרה דווקא בבריטניה. מי שעוקב בשנים האחרונות אחרי דעת הקהל באירופה יכול ×”×™×” לצפות ליוזמה כזאת בצרפת או בספרד לדוגמה, שם דעת הקהל תוקפנית הרבה יותר כלפי ישראל. “יש לי רק תחושת בטן בקשר לזה”, אומר הירש, “שמבוססת על דברים ששמעתי באחד הכנסים בעניין. פתאום קם אחד הנוכחים ואמר, ‘איך הישראלים מעיזים להאשים אותנו באנטישמיות? אנחנו הרי הצלנו אותם בשואה’. לבריטים, שלא כמו למדינות אחרות באירופה, אין היסטוריה של שיתוף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, אולי ×›×™ מעולם לא היתה להם ההזדמנות. לכן המצפון שלהם בעניין היהודים נקי יותר. לעומת זאת, יש בבריטניה הרבה רגשי אשמה על העבר הקולוניאלי ותחושה שישראל הוקמה בגלל בריטניה. התחושה הזאת רק התחזקה בשנים האחרונות לנוכח התמיכה העכשווית של ממשלות בריטניה וארה”ב בישראל”.