ביקורת ספרים: קטרין הימלר מנסה להתחקות אחרי הדינמיקה שהפעילה את "הגרמני הרגיל". ספרה על קורות משפחתה, ומשפחתו של היינריך הימלר, הוא מסע אמיץ ויוצא דופן
katrin-himmler

היינריך הימלר ובתו גודרון (תצלום: מוזיאון השואה בוושינגטון)

כולם הרי היו במפלגה

פורסם ב:|  19.12.2007

“האחים הימלר, סיפורה של משפחה גרמנית”, מאת קטרין הימלר. תירגמה מגרמנית: דפנה עמית. הוצאת מטר, 254 עמ’, 89 שקלים

כלי התקשורת בארה”ב סיפרו באחרונה את סיפורו של יהודי-אמריקאי קשיש, ניצול שואה, תושב פרבר קליפורני אמיד; יום אחד נכנס לבית השכן, מעבר לגינה הקטנה, דייר חדש, קשיש אף הוא. נאמן לנימוסיו החליט היהודי לבקר את השכן החדש, אולי אף לכבדו בעוגת תפוחים חמה. אך ברגע שזה פתח את הדלת, נזכר היהודי שאת האיש הזה הוא כבר ראה פעם. זה היה אז, לפני יותר מ-60 שנה, על רציף הרכבת באושוויץ – גרמני מול יהודי, תליין מול קורבן. יותר מ-60 שנה עברו, אבל לבו של היהודי הלם בפראות.

הוא לא לבד, היהודי ההוא. כאילו לא חלפו 60 שנה, מדי שבוע אנו מתבשרים על אשה שמגלה לפתע את אחיה שאותו לא ראתה מאז המלחמה, או על עדות “חדשה” של פרימו לוי שנשכחה במחסן, או על קבר אחים – עוד קבר אחים – שנחפר באוקראינה.

חלק מהגילויים האלה מקריים. חלקם נובע מחשיפת ארכיונים חדשים הודות לנפילת מסך הברזל; הררים של מסמכים ותעודות בגנזכים בברית המועצות לשעבר וברחבי הגוש הקומוניסטי הביאו בשני העשורים האחרונים לפריחה במחקר ההיסטורי על השואה. אבל לפעמים לא מדובר רק בנסיבות. לפעמים זה עניין של רצון להדחיק ולשכוח, אפילו כשמדובר כבר בדור השני והשלישי שאחרי. אבל זה לא נעלם.

קחו לדוגמה את קטרין הימלר. בגיל 15, בתחילת שנות ה-80, שאל אותה חבר לכיתה “אם היא בעצם קרובה של ‘אותו הימלר’” (עמ’ 11). היא ענתה שכן (היינריך הימלר היה אחיו של הסבא שלה), אבל לא חשבה על זה יותר מדי. איכשהו נראה לה סביר שדוד היינריך היה באמת נאצי – מפקד האס-אס, אחראי על הגסטפו ובשלבים מסוימים מספר שתיים אחרי אדולף היטלר – אבל שחוץ ממנו אף אחד במשפחה לא היה נאצי. אחרי הכל, זה מה שסיפרו בבית: על סבא ארנסט, אחיו של היינריך, אמרו לה ש”לא התעניין בפוליטיקה” (עמ’ 16), “בוודאי היה גם במפלגה (…) אבל כולם הרי היו במפלגה” (שם). המידע הזה, מספרת קטרין, הניח את דעתה. היא קראה על מורדי גטו ורשה ואפילו הזדהתה איתם, אבל על קורות משפחתה – איכשהו זה אף פעם לא יצא.

כל זה השתנה בוקר אחד ב-1997, כשאביה ביקש שתעיין בתיקים של אביו בארכיון הפדרלי שנפתח לציבור הרחב לאחר איחוד גרמניה. כאן החל המסע של קטרין, מסע נדיר ויוצא דופן באומץ לבו, שמטרתו לבדוק את ה”סיפור” שסיפרו לה בבית. בספר הזה, “האחים הימלר”, היא מגוללת את קורות משפחתה באופן כרונולוגי, כפי שהתחוור לה לאחר קריאת מסמכים ומכתבים, כמו גם על סמך ראיונות שקיימה בעצמה. אסונם של היהודים, הדייקנות והסדר הגרמניים שיחקו לידיה של קטרין: בני המשפחה שמרו, תיעדו ולעתים אף תייקו כל פרט מידע, לפעמים אפילו חשבונות חשמל.

ראשית היא מגלה שסבא ארנסט, אחיו הצעיר של היינריך, הצטרף למפלגה הנאצית ב-1931. “מוזר: איך זה כבר ב-1931″, כותבת הימלר, “יותר משנה לפני עליית הנאצים לשלטון? איך זה מתיישב עם הטענה שהיינריך היה צריך לשכנע את ארנסט להצטרף למפלגה?” (עמ’ 18). קטרין ממשיכה לקרוא ולחקור, הולכת ומתקרבת אל האימה. היא מגלה שהוריו של היינריך, סבא-רבא וסבתא-רבא של קטרין, בירכו אותו בחום עם עליית היטלר לשלטון ב-1933 (“מי ייתן ותצליחו, מוקפים באויבים רבים מספור (…) להחזיק במעוזכם ולהרחיבו”, עמ’ 104); שאחיו הבכור של היינריך, גבהארד הימלר, נטל חלק בפוטש ב-1923; שארנסט נתן לאחיו היינריך חוות דעת מקצועית שלילית על סגן מנהל מפעל כלשהו (“מי שאמר דבר כזה למפקד האס-אס ידע ללא ספק שהיתה בכך חריצת גזר דין מוות”, עמ’ 156); שריכרד ונדלר, גיסו של גבהארד, שלפי התיאורים במשפחה “לא היה לו קשר לרצח של יהודים”, היה למעשה קצין אס-אס בדרגת אלוף ומושל קרקוב; ולבסוף את העובדה שמעולם, גם לא עד מותם בשנות ה-70, לא הביע אף אחד מבני אותו דור במשפחתה סימן כלשהו של חרטה על האסון שהמיטו על ארצם ועל האנושות.

תחת ידיה של קטרין יצא מסמך מרתק, שמזכיר בסגנונו ובמהותו את ספרו פורץ הדרך של כריסטופר בראונינג, “אנשים רגילים” (ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 2004. תירגמה: לי שיר). במקום להתעסק בפן המוסדי של השמדת היהודים, מנסה הימלר, כמו בראונינג לפניה, להתחקות אחרי הדינמיקה והפסיכולוגיה שהפעילו את הגרמני הפשוט, זה שהיה במפלגה “כמו כולם”, שאולי לא ליווה את היטלר מאז הפוטש במרתף הבירה, אבל איפשר בסופו של דבר את האסון הנורא.

הישגה של הימלר ראוי להערצה. במשך כמה שנים מחייה עמלה קשות על פירוק כל הידוע לה על משפחתה, על הסרת כל חומה מגינה, ועל סילוק הנחמה היחידה – ההבדלה הברורה לכאורה בין גרמני טוב לרע. כי אחרי כל מה שהיא יודעת עכשיו על משפחתה, איך אפשר עוד להבדיל בין גרמני טוב לגרמני רע?

לסיפור הזה יש גם אקורד סיום מרתק; קטרין פגשה בגבר ישראלי, נכד לניצולי שואה, ולשניים נולד ילד. “אני עדיין פוחדת”, כותבת קטרין, “מן הרגע שבו יגלה (בני) שצד אחד של משפחתו עשה כמיטב יכולתו להשמיד את הצד האחר. הדבר היחיד שמקל עלי במקצת הוא הידיעה שאוכל לתת לו דין וחשבון ומידע ברור יותר על היקף האשמה והאחריות מצד אבותי” (עמ’ 217).