זה היה ביתם

פורסם ב: הארץ  |  28.12.2007

אלברט מצגר אף פעם לא עזב את המלון שלו. אף על פי שהיו לו עוד שישה מלונות ברחבי אלכסנדריה, ואף על פי שהיה הממונה על כל תעשיית המלונאות בצפון מצרים, מלון “ססיל” שעל שפת הים ×”×™×” בעיניו היהלום שבכתר. מאז הקים אותו ב-1929 גר מצגר במלון, בדירה פרטית בקומה הראשונה, מפקח מקרוב על כל תנועה ועל כל עובד. בתוך כמה שנים נעשה המלון שבלב מפרץ אלכסנדריה לשם דבר, ונהפך לאחד ממקומות המפגש המפורסמים בלוונט. הסופר הבריטי לורנס דארל, שחי כמה שנים בעיר, הנציח אותו בסדרת ספריו “הרביעייה האלכסנדרונית”.

בוקר אחד, בנובמבר 1956, הכריחו את אלברט מצגר לעזוב. לא עזרה לו גלריית האורחים המפורסמת שנהגה לפקוד את המלון – מאל קפונה, דרך ×’’וזפין בייקר ועד וינסטון צ’רצ’יל; גם לא העובדה שבקומה הראשונה של המלון תיכננו הבריטים ב-1942 את קרב אל-עלמיין; וגם לא העובדה שהוא במו ידיו הקים אותו יש מאין.

באותו בוקר נהפך מצגר מאיש עסקים אמיד שכל אלכסנדריה מכירה אותו לאויב המדינה, לסוכן זר ולאויב, שמצרים אינה חפצה בו עוד. בימים שאחרי פרוץ מלחמת סיני החליטה מצרים על מסע עונשין נגד הקהילה היהודית במדינה, שעדיין מנתה ×›-50 אלף איש. במסגרתו נשללה אזרחותם של יהודים, עוקלו עסקיהם וחשבונות הבנק שלהם, ונשללה מהם אפשרות התעסוקה. מלון “ססיל”, כמו מאות נכסים אחרים, עוקל על ידי הממשל המצרי מסיבה אחת בלבד: יהדותו של הבעלים.

בין לילה נהפך מצגר ממולטי-מיליונר לפליט חסר כל. גם כשהחליט לעזוב את המדינה ולנסות את מזלו במקום אחר, סירבה מצרים לתת לו להוציא כסף או רכוש. גם לא תכשיטים, ספרים או תמונות. רק מזוודה אחת מלאה בבגדים, במשקל 20 קילוגרם. כך יצא מלווה בבני משפחתו במכונית אל עבר הגבול הלובי, משאיר מאחוריו חיים שלמים.

מסלול הנדודים שלו עבר דרך לוב, איטליה ובריטניה, ובסופו של דבר השתקע אלברט בטנזניה, שם הלך לעולמו בסוף שנות ×”-60 מבלי שראה שוב את ×””ססיל”. בנו כריס, כלתו פטרישיה ונכדו ×’’ון ניהלו בחמישים השנים מאז גורש אלברט מצגר ממצרים מאבק משפטי כדי לקבל אותו בחזרה. ב-1996 פסק בית המשפט העליון בקהיר לטובת המצגרים, וקבע ×›×™ המלון, שעבר בינתיים לרשת “סופיטל”, והאדמה שעליו הוא בנוי שייכים להם, וכך גם ההכנסות במשך השנים. אלא שממשלת מצרים לא מיהרה לבצע את פסק הדין, ורק ביוני 2007 הציעה למשפחה עסקה, שבמסגרתה תכיר מצרים בפסק הדין, אך תקנה מיד את המלון בחזרה. משפחת מצגר הסכימה להצעה, אך הדיונים על המחיר עדיין לא הושלמו.

“אמרו לי שבחיים לא אנצח”, אומרת פטרישיה מצגר, בת 69, בשיחת טלפון מדאר א-סלאם, טנזניה, בראיון ראשון לעיתון ישראלי, “אבל אני אשה עקשנית מאוד. רציתי לחזור לאלכסנדריה ולנהל את המלון. המצרים אמרו לי, ‘עזבי, ×–×” נגמר’. הם משכו אותנו עוד ועוד, ובסופו של דבר הציעו לנו פיצוי מאוד נמוך. הם לא רצו לוותר על המלון, ובגלל ×–×” אמרו שאם לא נקבל את ההצעה שלהם, הם יקברו את הסיפור ×”×–×” עוד כמה שנים. בכיתי כששמעתי את הסכום שהציעו לנו בשביל המלון היפהפה ×”×–×”, אבל הסכמתי, משום שגם ×›×›×” יכול להיות שזה המשפט הארוך ביותר בהיסטוריה. אני בסך הכל ביקשתי צדק”.

כשיהודים היו מלכים

בית ×”×›× ×¡×ª אליהו ×”× ×‘×™× ×‘××œ×›×¡× ×“×¨×™×” (תצלום: דוד ×œ×™×¡×‘×•× ×”)

המסע של פטרישיה מצגר להשגת צדק שופך אור על פן מיוחד של הסכסוך הישראלי-ערבי שלא רבים עוסקים בו. בעקבות מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל אירעו במזרח התיכון שתי תנועות אוכלוסין גדולות: האחת היתה הפלשתינית, זו שמרבים לדבר בה, אך במקביל אליה עזבו בכפייה כמעט מיליון יהודים את ארצות ערב שבהן חיו מאות בשנים. לפי נתונים רשמיים של מדינות ערב, ×›-850 אלף יהודים עזבו אותן מ-1948 ועד תחילת שנות ×”-70. ×›-600 אלף מהם נקלטו בישראל. לשם השוואה, נתונים של האו”ם אומדים את אוכלוסיית הפליטים הפלשתינאים המקורית ב-720 אלף איש.

זאת ועוד: הרכוש שהותירו אחריהם היהודים במדינות ערב ×”×™×” גדול פי כמה מרכושם של הפלשתינאים. שטח האדמות שהיו בבעלות יהודים נאמד ב-100 אלף קמ”ר (חלקם הגדול בעיראק) – פי ארבעה משטחה של ארץ ישראל כולה.

לפני ועידת אנפוליס, וכעת, לקראת ביקורו הקרוב בישראל של נשיא ארה”ב ×’’ורג’ בוש, מנסים כמה ארגונים יהודיים להעלות את הנושא לסדר היום. פרופ’ ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים של קנדה, חיבר בשם הארגון “צדק ליהודים ממדינות ערב” חוות דעת משפטית מפורטת, שבה כתב ×›×™ העיסוק בפליטים היהודים ממדינות ערב “לא נועד לערער על זכותם של הפליטים הפלשתינאים, או להמעיט בסבל שנגרם לאוכלוסייה הפלשתינית, אלא לטעון שזכותם של היהודים מארצות ערב עומדת לפחות באותה מידה”.

קוטלר, מומחה לזכויות אדם, מציין ×›×™ ההגדרה של פליט, כפי שהיא קיימת במשפט הבינלאומי – מי שאינו יכול לשוב לארצו מחשש שיאונה לו רע בגלל שיוכו הדתי, הלאומי, החברתי או הפוליטי – חלה באופן ברור על היהודים מארצות ערב. בכמה הזדמנויות הכירה כבר הקהילה הבינלאומית בסבלם של יהודי ערב, בכלל ×–×” בהתבטאויות של הנציב העליון לפליטים מטעם האו”ם בשנות ×”-50. בשנת 2000, בעת המשא ומתן בקמפ-דייוויד בין אהוד ברק ליאסר ערפאת, אמר נשיא ארה”ב אז, ביל קלינטון, ×›×™ “ישראל מלאה יהודים שחיו בארצות ערב ושעלו לישראל משום שהיו לפליטים בארצם”.

הדו”×— מציין, ×›×™ סירובו של העולם הערבי לקבל את קיומה של מדינת ישראל הביא ליחס שלילי ולאפליה כלפי היהודים, ולעתים אף לאלימות. החלטה של הליגה הערבית מ-1948 קבעה למעשה את המדיניות, שלפיה יהודים ייחשבו ל”בני המיעוט היהודי של פלשתין”, כלומר אזרחי מדינת אויב, ישראל. החלטת הליגה כללה גם הקפאת חשבונות בנקים של יהודים, קביעת עונש מאסר לציונים והחרמת רכושם. בשל כל אלה, בשנים הראשונות להקמת מדינת ישראל הצטמצמה האוכלוסייה היהודית עד מאוד: בתימן מ-55 אלף ל-4,000; בעיראק מ-135 אלף ל-6,000; בעדן מ-8,000 ל-800; במצרים מ-80 אלף ל-50 אלף; בלוב מ-38 אלף ל-4,000; ובסוריה מ-30 אלף ל-5,000.

בכל מדינה ×–×” נראה, כמובן, קצת אחרת. עדה אהרוני, ילידת קהיר שעזבה עם משפחתה ב-1949, זוכרת היטב את הימים המאושרים של ילדותה, כמו גם את ההידרדרות המהירה אחרי קבלת החלטת החלוקה בעצרת האו”ם בנובמבר 1947. אהרוני, בת 74, היא כיום פרופ’ לסוציולוגיה בטכניון ונשיאת הקונגרס העולמי של יהודי מצרים.

את חופשות הקיץ הארוכות × ×”×’×” משפחתה לעשות בחוף הים באלכסנדריה, שם היא זוכרת גם את מלון “ססיל” המפואר. אבל היו עוד הרבה יהודים עשירים וחשובים במצרים – אנשי עסקים, סופרים, עיתונאים, מוזיקאים ורופאים. נשיא הקהילה הספרדית בקהיר, יוסוף אסלן קטאווי, ×”×™×” מנהל חברת הסוכר הלאומית. רשת הכלבו הגדולה והאופנתית ביותר במצרים, “סיקורל”, שבלב הרובע האירופי של קהיר, היתה בבעלות מורנו סיקורל. היהודים, שישבו במצרים עוד מימי בית שני, נחשבו לאחד מעמודי התווך של הלאומיות המצרית המתעוררת.

“יהודים היו מלכים במצרים כשהייתי ילדה”, מספרת אהרוני, “אבל האווירה התחילה להשתנות, בעיקר אחרי 1948. התחלנו לשמוע קללות ברחוב. דברים שלא שמענו קודם”. ביוני 1948 התפוצצה פצצה ברובע הקראי בקהיר, ו-22 יהודים נהרגו. ביולי אותה שנה, לאחר הפצצה של מטוסי חיל האוויר הישראלי, הותקפו בתי עסק יהודיים ובית הכנסת בקהיר, ו-19 יהודים נהרגו. לאירועים האלה התווספה גם חקיקה קשה נגד יהודים, שמשפחת אהרוני (אז ידיד) היתה אחת מקורבנותיה. אביה של עדה, שהיה סוחר קמח, התבשר ×›×™ אינו יכול עוד לעסוק במסחר, והעסק הועבר לסגנו המוסלמי. מקור הפרנסה של המשפחה ×”×™×” כלא ×”×™×”.

עדה ומשפחתה החליטו לעזוב את מצרים לישראל. האוניות, שלא יכלו להגיע ישר לישראל, עברו ראשית במרסיי. “אבא שם את כל הכסף שהיה לנו בבנק שווייצי בקהיר”, אומרת אהרוני, “וביום הראשון שהגענו למרסיי, הלכתי אתו לבנק. שם אמר לו מנהל הסניף שאין לו אפילו אגורה אחת, ×›×™ מצרים עיקלה את החשבון”. מרוב הלם, לקה האב בהתקף לב, שממנו התקשה להתאושש במשך שנים. אחיו הבכור, שהיה שופט בבית הדין הרבני בקהיר, מת מדום לב בעודו במטוס לפאריס. סבתה של חברתה הטובה ביותר סירבה בכל תוקף לעזוב את ארץ אבותיה, ומשהבינה שלא תוכל להישאר, גילגלה את עצמה מהמדרגות, ומתה במקום.

כבוד עצמי

גמאל עבד אל × ××¦×¨

הגל האנטי-יהודי השני במצרים, שהתרחש ב-1956, פגע במשפחת מצגר. זו הגיעה במאה ה-19 מחבל אלזס שבצרפת, אך אלברט, ועוד קודם לכן אביו, נולדו במצרים וחיו בה כמעט כל חייהם. רק כמה שנים קודם לכן ניתן לו התואר אמיר, בשל התרומות שהרים למפעלי צדקה ובשל מעמדו בחברה המצרית. אבל עם פרוץ מלחמת סיני, המצב הידרדר לשפל נמוך עוד מקודם.

כאלף יהודים נעצרו מיד עם פרוץ המלחמה בסיני, וכ-500 בתי עסק הוחרמו. במסגדי קהיר ואלכסנדריה הוקרא צו ממשלתי, שלפיו יש להתייחס ליהודים כאל “אויבים”. חשבונות בנק נחסמו, ומנהלים ושכירים יהודים פוטרו מעבודתם. שופטים ועורכי דין גורשו מהאיגוד המקצועי, ועל מהנדסים יהודים, רופאים ומורים נאסר לעבוד. האיגוד הרפואי הורה לא לפנות יותר למנתחים יהודים.

כלתו של אלברט, פטרישיה, שמסיבת אירוסיה נערכה במלון “ססיל” ב-1955, חזרה כמה פעמים בשנים האחרונות למצרים, בגלל ההליכים המשפטיים. “בכל פעם שהייתי שם ניסיתי לקבל אפילו משהו קטן ממה שהיה שייך לנו”, היא אומרת. “לאלברט ×”×™×” ספר אורחים מוזהב, שכל מי שביקר אי פעם במלון חתם בו, כל מי שבא לשם למסיבות ×—×’ המולד, שהיו המפורסמות ביותר בעיר. איכשהו הם לא מצאו את הספר. ביקשתי לקבל את אוסף השעונים שהיה בדירה הפרטית של אלברט. בתמורה הם נתנו לי שתי קופסאות מלאות בגרוטאות”.

מה שמשך את תשומת לבה של מצגר בביקוריה האחרונים במצרים הוא העובדה שבעיתונים כינו אותה כל הזמן “הגברת היהודייה”. ההסבר שניתן במצרים לפרשה, היא אומרת, הוא שהכל בגלל היהודים. אבל דווקא מדינת היהודים לא מביעה עניין גדול מדי בפרשה הזאת, כמו גם בהיבט הכללי יותר של חורבן הקהילות היהודיות במדינות ערב. ארגונים שונים, כמו “הארגון העולמי של יהודים ממדינות ערב” (WOJAC), התדפקו בשנים האחרונות פעמים רבות על דלתותיהם של משרדי ממשלה שונים, בשאיפה להעלות את הנושא לסדר היום, אך ללא הועיל.

פרופ’ אהרוני סבורה שזאת החמצה מצערת. לדעתה, לא רק שמדובר בעשיית צדק היסטורי עם קהילות שלמות שאבדו, אלא שיש בכך גם חשיבות רבה להווה. על כך היא למדה ממקור ראשון, כשהעבירה לפני כמה שנים קורס באוניברסיטת פנסילווניה על “הנכבה של יהודי מצרים וארצות ערב”. יותר ממחצית מחמישים הסטודנטים בכיתה, היא מספרת, היו ערבים ממצרים, ירדן, עיראק, סוריה, ערבים פלשתינאים וישראלים, וגם כמה איראנים. כולם הביעו תרעומת כשהציגה את נושא הקורס, וטענו שהמלה נכבה מתייחסת רק לאירועים הטרגיים שעברו על הפלשתינאים ב-1948.

ואולם, היא אומרת, לקראת סוף הקורס קם אחד המשתתפים, דוקטור לסוציולוגיה פלשתינאי, ואמר לה בהשתאות: “בדקנו את הנתונים, ואכן המספרים והעובדות שנתת לנו היו נכונים. אני מתפלא איך אתם היהודים, שידועים כאינטליגנטים, נאורים וחכמים, לא פירסמתם את כל הפרשה החשובה והמעניינת הזאת? איך קרה שלא שמענו אף פעם את הסיפור ×”×–×”? למה אתם לא מספרים את סיפור הנכבה של היהודים מארצות ערב?”

אהרוני הסתקרנה לדעת מדוע כל כך חשוב לו שהסיפור ×”×–×” יפורסם. “×›×™ ×–×” מציל את כבודי ואת כבוד עמי”, השיב לה. “×–×” מביא אותנו הפלשתינאים להכרה שאנחנו לא היחידים שסבלו מהסכסוך הערבי-ישראלי. ×–×” מאוד מקל עלינו. המידע ×”×–×” זוקף את קומתנו ופותח אפשרויות לסולחה. התנאי לקיום סולחה הוא שהצד שגרם עוול לצד השני ישלם על כך במשהו. הפיוס המלא מקבל את ביטויו בטקס הסולחה שבו מתבצע התשלום. עכשיו הבנתי שהיהודים האלה כבר שילמו עבור הסולחה, כאשר הפסידו את כל רכושם ונאלצו להתפזר, בדיוק כמונו הפלשתינאים. תנאי הסולחה הרי הושלמו. אם ממשלת ישראל תפרסם זאת ברבים, שני העמים יוכלו להתקדם לתהליך של שלום אמיתי. אנחנו לא נרגיש שאנחנו האנדרדוג היחיד, ×›×™ גם יהודי ארצות ערב היו קורבנות. גם אתם עברתם קטסטרופה, ואכן ×”×’×™×¢ הזמן לעשות סולחה ולהפסיק להרוג אחד את השני”.