יו"ר הוועד המנהל של ועידת התביעות כועס. בראיון ראשון מאז הקרנת הסרט "מוסר השילומים", שבו נטען שהוועידה מונעת כסף מניצולי שואה, מסביר ראובן מרחב מדוע היה מוכרח להגיש תביעת דיבה. "אחרת כולם יאמינו לדברים האיומים שאמרו עלינו בסרט"
claims-conference

טבעות של יהודים שנמצאו בבוכנוואלד (תצלום: מוזיאון השואה בוושינגטון)

אני לא אהיה קסטנר

פורסם ב:|  19.9.2008

שבועות ארוכים נדדה שנתו של ראובן מרחב. סערת הנפש שעוררה בו הצפייה בסרטם של אורלי וילנאי וגיא מרוז, “מוסר השילומים: המלחמה נמשכת”, לא נתנה לו מנוח. הוא התעורר כל לילה בשלוש והתהלך כסהרורי בביתו. במוחו ניקרו המלים המוכרות מפסק הדין במשפט קסטנר, שעליו אמר השופט כי “מכר את נשמתו לשטן”. בינו לבין עצמו תהה אם לא עדיף להבליג ולהמתין שהסערה תשכך.

בסוף החליט שלא. כיו”ר הוועד המנהל של ועידת התביעות, שמנהלת ב-55 השנים האחרונות את המו”מ עם גרמניה על פיצויים לניצולי השואה, פעל בכל כוחו להגשת תביעת דיבה נגד וילנאי ומרוז, בסכום של 4 מיליון שקל. הסרט, שהעלה את הטענה הכבדה כי ועידת התביעות מחזיקה בחשבונותיה “יותר ממיליארד דולר” ומונעת אותו מניצולים נזקקים, היה מבחינתו בלתי נסבל. בכתב התביעה, שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים לפני כשבועיים, נכתב כי “הסרט הוא עלילה אכזרית ומעוותת”, כי הוא “רצוף בטענות עובדתיות שקריות” וכי “הרוח המנשבת מהסרט לעתים אנטישמית”. המועד שנבחר להקרנתו בטלוויזיה, ערב יום השואה האחרון, “הפך את ועידת התביעות לאויב העם היהודי”. כתב הגנה טרם הוגש.

בראיון ראשון מאז הוקרן סרטם של וילנאי ומרוז בטלוויזיה, אמר השבוע מרחב ל”הארץ”, כי הפער בין מעשיה בפועל של ועידת התביעות לבין דימויה בציבור הישראלי מדיר שינה מעיניו. “אני לא חושש מעימות בבית משפט”, אומר מרחב, “ולא מחזרה על משפט קסטנר (שהחל כתביעת דיבה ונהפך לכתב אישום נגד הנהגת המדינה, ע”ש). החלופה היא שהסרט הזה יתקבע כאמת היסטורית, ושהמפעל האדיר שנקרא ועידת התביעות ייחתם בתודעה על פי מה ששני עיתונאים אמרו. וזה לא יקרה. השקר מתקבע כעובדה, ואם אנחנו לא נקעקע אותו לחלוטין ונמצא דרך להעביר מסר לציבור, אז אנחנו שורפים את המועדון. העניין הוא שהמועדון עצמו לא חשוב. ועידת התביעות עצמה לא חשובה בכלל. אבל האחריות ההיסטורית שלה תקועקע, ויכולתה להמשיך ולעזור למי שבאמת זקוק לעזרה תיפגע. ואז מה? כולם יהיו מאוד מבסוטים, אבל עזרה לניצולים לא תהיה”.

עניין אישי

ראובן מרחב

ראובן מרחב

מרחב, לשעבר מרקוביץ’, היה נער בן 16 כשוועידת התביעות הוקמה ב-1952. הוא נולד אמנם בחיפה, אך השואה הטילה צל גם על חייו. אביו, ולטר, הצליח לברוח מגרמניה ב-1935, אבל חסרו לו 500 לירות שטרלינג כדי להשיג סרטיפיקט לאביו, יוליוס, סבו של ראובן. “אני נמצא בוועידת התביעות מפני שזה צורב לי אישית”, אומר מרחב. “אבי מעולם לא דיבר על זה בבית, אבל ידענו שהוא לא הצליח להוציא את סבא. סבא נשלח באפריל 1942 מברסלאו לטרזיינשטאט, ואחרי חצי שנה נספה שם. עד סוף חייו אבא היה אדם עצוב. זה פשוט אכל אותו”.

יותר מ-60 שנה אחרי השואה, מרחב מנהל את המו”מ עם גרמניה על קריטריונים למענקים לניצולי שואה במשרד האוצר בברלין. בדרך הספיק לעשות כמה דברים: 30 שנה שירת בשב”כ ובמוסד, היה מנכ”ל משרד החוץ, פעל לקידום יחסי ישראל-סין והניח את היסודות למבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה. ובכל זאת, הוא אומר, הכל אישי: משרד האוצר בברלין שוכן היום היכן ששכן פעם משרד האווירייה של הרמן גרינג, רק 400 מטר מתחנת הרכבת שממנה הובלה סבתו, אמה של אמו, לאושוויץ.

הארגון שבראשו עומד כעת מרחב שונה מאוד מהארגון שהוקם בתחילת שנות ה-50, בד בבד עם חתימת הסכם השילומים בין ראש ממשלת ישראל באותן שנים, דוד בן-גוריון, לקנצלר מערב גרמניה, קונרד אדנאואר. ממשלת מערב גרמניה התחייבה אז לשלם קצבה חודשית לניצולים שעלו לישראל לאחר חתימת ההסכם. בשל הפולמוס הציבורי החריף שעורר הסכם השילומים, ביקש בן-גוריון להרחיק ככל האפשר את המו”מ עם גרמניה ממדינת ישראל, ובשל כך הוקמה בניו יורק “הוועידה לתביעות יהודיות חומריות נגד גרמניה”, בראשות נשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן.

מאז ועד היום שילמה גרמניה יותר מ-60 מיליארד דולר ל-278 אלף ניצולים. קצבאות אלה הועברו ישירות מגרמניה לחשבונות הבנק של הניצולים. גרמניה התנגדה בתחילה לפצות ניצולים מעבר למסך הברזל, אך בלחץ ועידת התביעות הסכימה בסופו של דבר לשלם גם להם. התנאי מבחינתה היה שהכסף לא יועבר עוד ישירות, כי אם דרך ועידת התביעות.

כך קרה שב-1980, כשגרמניה הסכימה בפעם הראשונה לפצות ניצולים שהיגרו מהגוש הקומוניסטי למערב, החלה ועידת התביעות לשמש גם סוכנות ביצוע. אם עד אז ועידת התביעות רק ניהלה משא ומתן עם גרמניה, כעת היא נדרשה לעסוק בצדדים הטכניים: לקבל קהל ולאשר את התביעות על סמך קריטריונים שקבעה גרמניה. הכסף נותר גרמני, בביקורת משרד האוצר הגרמני, והוא ניתן לפי בקשה מאושרת. בדרך זו שילמה גרמניה מ-1980 ועד היום, בכמה מסלולים (“קרן הסיוע”, “קרן סעיף 2″, “קרן מרכז ומזרח אירופה” ו”קרן לעובדי כפייה”), סכום של כ-4.8 מיליארד דולר למאות אלפי ניצולים.

רק הכלי

אדנאואר חותם על הסכם לוקסמבורג, 1952 (תצלום: העמותה להנצחת משה שרת)

אדנאואר חותם על הסכם לוקסמבורג, 1952 (תצלום: העמותה להנצחת משה שרת)

עד כאן כמעט שלא הועלו טענות כלפי ועידת התביעות, שכן לא ניתן לה שום שיקול דעת והיא שימשה צינור להעברת הקצבאות מממשלת גרמניה לניצולים. הטענות החלו כאשר ניתן לוועידת התביעות שיקול דעת, וכאשר החל לעמוד לרשותה תקציב עצמאי. זה קרה לאחר קריסת מסך הברזל ואיחוד גרמניה, כאשר הממשלה החדשה בברלין התירה ליהודים שהחזיקו לפני המלחמה בנכסים במזרח גרמניה לתבוע אותם בחזרה. כ-9,000 יהודים שרכושם הוחרם על ידי הנאצים הגישו תביעות עצמאיות, וזכו. במקביל הגישה ועידת התביעות כ-120 אלף תביעות, חלקן על רכוש ללא יורשים. מאז 1992 ועד היום זכתה ועידת התביעות ב-12 אלף תביעות, שערכן הכולל 1.8 מיליארד יורו.

“אז עלתה השאלה הגדולה מה לעשות עם הכסף הזה”, אומר מרחב. “דבר ראשון איפשרו לאנשים שמסיבות טכניות איחרו את המועד להגשת תביעה בגרמניה, לתבוע את הכסף. 750 מיליון יורו, שהם 40% מהכסף, שולמו לתובעים האלה. לאחר מכן כונסה ועדה, בהשתתפות שופטי העליון משה בייסקי ומנחם אלון וההיסטוריונית אניטה שפירא – אנשים שהם לא אינטרסנטים פוליטיים ולא רוצים להכניס יד לקופה. הם המליצו ש-80% מהכסף יוקצו לסיוע לרווחת ניצולי שואה בעולם, ו-20% יוקצו לחינוך, מחקר והנצחה הקשורים בשואה. בגלל חשיבותה של ישראל כמרכז העם היהודי, הוחלט ש-55% מהכסף יועברו לישראל”.

בשנת 2008 הקצתה ועידת התביעות יותר מ-100 מיליון דולר לפרויקטים ברחבי העולם. מתוכם כ-63 מיליון דולר לישראל, 11 מיליון דולר לאוקראינה, 11 מיליון דולר לרוסיה ו-16 מיליון דולר לארצות הברית. מדיניות חלוקת הכסף, המכונה “מדיניות ההקצאות”, היא-היא שגוררת את מרבית הביקורת על ועידת התביעות. מלבד סרטם של וילנאי ומרוז, המליצה ביוני האחרון ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת הסיוע לניצולי השואה, בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, כי “ראוי שכל סכום יופנה לסיוע ייחודי לניצולי השואה”. ועידת התביעות לא נכללה במנדט שניתן לוועדת החקירה, שכן היא אינה גוף ישראלי, ובכל זאת מצאה לנכון הוועדה להתייחס אליה. בתחילת ספטמבר החלה ועדת חקירה פרלמנטרית, בראשות ח”כ אופיר פז-פינס, לעסוק בדיוק באותו עניין.

“יותר ממיליארד דולר”

גיא מרוז

גיא מרוז

אין ספק שאת המכה התדמיתית הקשה ביותר ספגה ועידת התביעות מסרטם של וילנאי ומרוז. בסרט נטען, למשל, כי ועידת התביעות השתלטה על נכסים במזרח גרמניה ואינה מעבירה אותם ליורשים החוקיים. עוד נטען, כי “מדיניות ההקצאות” מפוקפקת במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב משמשת להעברת כסף למקורבים. בכירי ועידת התביעות מוצגים כאנשים בזבזנים וגזלנים, ומעל הכל, נטען בו שבחשבונות הבנק של ועידת התביעות מונחים “יותר ממיליארד דולר” – כספם של הניצולים.

לפי ועידת התביעות, הנתונים הם אחרים. מהוועידה נמסר השבוע, כי מאז 1995 הועבר, בהתאם ל”מדיניות ההקצאות”, סכום של 960 מיליון דולר. הכסף שנמצא כיום ברשות ועידת התביעות הוא 474 מיליון דולר, וחלוקה פשוטה שלו לכלל ניצולי השואה בעולם, שמספרם מוערך בחצי מיליון בני אדם, תוביל לסכום חד-פעמי של 1,000 דולר בלבד.

“לא היה שום היגיון בחלוקה של הכסף באופן חד-פעמי”, אומר מרחב, “ולכן החליטה ועידת התביעות להשקיע כסף בשירותים לניצולים. היא החליטה לא להמציא את הגלגל מחדש, ולפעול באמצעות ארגונים קיימים, כמו קרן הרווחה, שמקבלת יותר ממחצית ההקצאה לישראל, ומעניקה שירותים סוציאליים לניצולים.

“בקצב הקצאות של 100 מיליון דולר לשנה, הכסף שיש לנו עכשיו ייגמר ב-2013. יחיו בינינו ניצולים עד 2028, כלומר עוד 15 שנה, ואם נרצה להמשיך להקצות 100 מיליון דולר מדי שנה, נזדקק ל-1.5 מיליארד דולר. אני מעריך שאת רוב הכסף נשיג מגרמניה, שמודעת לכך שזאת אחריותה. אבל באיזה תוקף נבוא לגרמנים? מו”מ אפשר לנהל רק אם יש לנו תוקף מוסרי. אי אפשר לנהל מו”מ כשהאמינות שלך מקועקעת, ובתוך הבית אומרת לך ועדה פרלמנטרית שאתה שקרן או שאתה גנב או שאתה שניהם. לחקור זה בסדר גמור, אבל לקעקע אמינות בסיסית, לצאת לציבור עם דבר שהוא שגוי לחלוטין, ולהקים ועדת חקירה על בסיס מה שפינס קורא תחקיר, שהוא תחקיר כמו שאני ברבור גימ”ל ב’אגם הברבורים’ (הכוונה לסרטם של וילנאי ומרוז, ע”ש) – לא יכול להיות שעל זה אנחנו לא נתקומם.

“אנחנו בישראל יודעים מה ועדות החקירה שלנו שוות. אבל בחוץ לארץ מודדים אותנו באמות מידה שלהם, וחושבים שזה רציני. שגריר גרמניה בישראל שאל אותי אם זה רציני. אמרתי לו בעדינות שזה לא בדיוק כמו בבונדסטאג בגרמניה. באים חברי כנסת לדיון בוועדה, מכניסים את הראש לרגע, אומרים שצריך לתת עוד כסף לניצולי השואה, ואחרי שתי דקות יש הודעה לעיתונות. והכל מתורגם. אני נכנס מחר למשרד האוצר בברלין, ושם יסתכלו עלי ויגידו לי, ‘יש ועדת חקירה פרלמנטרית’. ואנחנו נעמוד ככה? לא. זו הסיבה שאנחנו תובעים דיבה, כדי לערער על המצג המזויף והשקרי שהוצג בסרט. וההחלטה בוועידת התביעות לתבוע דיבה לא היתה קלה. הסברתי להם שאחרת אנחנו פשוט מתאבדים, אנחנו קמיקזות. אחרת, הסרט הזה היה נהפך לאמת היסטורית”.

ובכל זאת, גם דו”ח דורנר מתח ביקורת על העובדה שחלק מההקצאות לא מגיעות לניצולי השואה. ב-2008, לדוגמה, העברתם יותר מ-10 מיליון דולר לבינוי מחלקות גריאטריות בבתי חולים בישראל. לא מאושפזים שם רק ניצולים.

“הכסף לבינוי בבתי חולים מיועד לניצולי שואה, שרבים מהם עלו לישראל מברית המועצות, מאז תחילת שנות ה-90. כשהם הגיעו לישראל, אוכלוסיית הקשישים הנזקקים גדלה מאוד בבת אחת ומערכות הרווחה והסיעוד קרסו. הניצולים במצב הקשה ביותר לא יכולים להיות בבתים, וכשרצו להעביר אותם למחלקות גריאטריות בבתי החולים, גילו שמדובר באורוות. ועידת התביעות נרתמה לעניין, ביחד עם משרד הבריאות וקופות החולים, מתוך כוונה לאפשר לאנשים האלה קיום בכבוד בסוף חייהם.

“זה היה צורך אובייקטיווי. זה לא שמישהו העביר כסף במעטפה למישהו, או עשה למישהו טובה. כל עוד הניצול יכול להיות בבית, שעות סיעוד באמת מסייעות לו. מרגע שהוא ממילא צריך להתאשפז במחלקה סיעודית, ההיגיון אומר שעדיף להשקיע בשיפור המחלקות בבתי החולים. בכל מקרה, ועידת התביעות משקיעה כסף בבינוי מחלקות רק אם יש בהן לפחות 30% ניצולים, וגם אז היא נותנת כ-20% מהכסף. היא שמה רק את חלקם של ניצולי השואה”.

טענה אחרת היא שאין שום סיבה שוועידת התביעות תשב בניו יורק ושצריך להעביר אותה לישראל. אתה מסכים?

“ועידת התביעות היא ארגון יהודי-אמריקאי. זה מקור כוחו. ההצעה להעביר את ועידת התביעות לישראל נובעת מחוסר הבנה של היכולת הכלכלית והפוליטית של ארגון בינלאומי שיושב בניו יורק. עם כל הכבוד, לא אפס כוחה של ניו יורק כמרכז יהודי בינלאומי, פיננסי ופוליטי, שנשען גם על מקור הכוח של הממשל האמריקאי. ואת זה אני אומר כישראלי גאה”.

חברי ועידת התביעות יושבים בניו יורק. מה הם יודעים על הצרכים בישראל?

“ההקצאות בישראל נקבעות על פי מומחים ישראלים. מתוך הכסף שמגיע לישראל, הרוב המכריע הוא בשליטת מוסדות ישראליים, כמו קרן הרווחה, ‘עמך’ ומוסדות ממשלתיים. יש ועדה מייעצת להשקעות בתשתיות בישראל, עם נציגים של משרד הבריאות, משרד הרווחה ומשרד האוצר. לעניין השקעה בנושאי מחקר ותיעוד, מייעצים לנו פרופ’ יהודה באואר ופרופ’ ישראל גוטמן. אלה אנשים עם מוניטין מוכרים. בנוסף לכך, בוועדת ההקצאות יש ייצוג של 50% לניצולים, שיודעים את הצרכים הרלוונטיים”.

בסרט נטען כי אנשים יושבים בוועידת התביעות ומחלקים כסף למקורבים.

“זה כמובן לא נכון. ההקצאות חייבות לעבור קודם כל ועדות מייעצות מקצועיות, עם מיטב המומחים. רק אחר כך הם מגיעים להצבעה. בתהליך ההצבעה יש קוד אתי, שלפיו אסור לאדם להצביע כאשר הארגון שלו עולה לדיון. בסוף התהליך מתפרסם ספר עב-כרס, עם כל ההקצאות לשנה מסוימת. זה ספר שאפשר וכדאי לעיין בו. בסך הכל יש מספר מצומצם של גופים שעוסקים בניצולי השואה, וועידת התביעות מכירה אותם”.

טוענים שהוועידה היא גוף מיושן, עם ארגונים שלא מייצגים את ההרכב הדמוגרפי האמיתי של העם היהודי. האם לא נדרש שינוי במבנה שלה?

“בהחלט כן. בישיבת הדירקטוריון האחרונה ביולי הוקמה ועדה מיוחדת, שתגיש עד יולי 2009 הצעה לשינוי בייצוגיות, במשימות ובאסטרטגיה של ועידת התביעות. אני רוצה להגדיל את הייצוג הישראלי, כך ש-18 מ-36 הקולות בוועידת התביעות יהיו של ישראלים. כיום יש 12. צריך גם שיהיו יותר רוסים. לא יכול להיות שנטפל ב-200 אלף רוסים, ולא יהיו להם נציגים.

“בסך הכל מדובר בשינוי דפוס בארגון ישן, וזה דבר קשה מאוד. אבל בין זה לבין מה שאומרים עכשיו על ועידת התביעות, יש הבדל גדול. יש לי לפעמים טענות כלפי ההנהלה בניו יורק, ואני דופק שם על השולחן לא מעט. אבל לא יכול להיות שמדינת ישראל, שבה השטחיות נהפכה לדגל, תקעקע את האפשרות שהניצולים יקבלו מה שמגיע להם”.

תגובת אורלי וילנאי וגיא מרוז: “אנו שמחים על ההזדמנות שנפלה בחלקנו להביא למשפט ישראלי את תיקיה הסגורים של ועידת התביעות. התחלנו השבוע לצלם סרט נוסף, שיעסוק רובו ככולו במשפט הדיבה, ובו נביא לידיעת הציבור עובדות קשות וחמורות על ועידת התביעות. בסוף המשפט יתברר כי הסרט הקודם עוד עשה חסד עם ועידת התביעות”.

תגובת מפיקי הסרט, חברת שמיים תוכן והפקות: “החברה גאה בסרט שיצרו וילנאי ומרוז. את תגובתנו לכתב התביעה שהוגש על ידי ועידת התביעות נגיש לבית המשפט”.

תגובת ח”כ אופיר פז-פינס: “צר לי על חוסר הכבוד שמבטא ראובן מרחב כלפי הכנסת. אני מצפה לשיתוף פעולה עם ועדת החקירה, במקום ניסיון להטיל דופי מיותר במניעיה ובהתנהלות חבריה”.

משלמים ומערערים

בתחילת יוני פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב נגד ועידת התביעות, בתביעה שהגישו נגדה במשותף 1,914 יוצאי ברית המועצות לשעבר, שעלו לישראל בשנות ה-80 וה-90. התובעים פנו לוועידה עם הגיעם לישראל, וביקשו לזכות במענק החד-פעמי שגרמניה הסכימה לשלם ב-1980 ליוצאי הגוש הקומוניסטי שהיגרו למערב (“קרן הסיוע”). בקשות התובעים נדחו, ושופט המחוזי, עודד מודריק, קבע כי הוועידה אשמה בהטעיה וברשלנות, שבגינן לא קיבלו התובעים את המענק. השופט חייב את הוועידה לשלם לכ-1,400 מהתובעים (אלה שלא חלה על תביעתם התיישנות) פיצוי בגובה המענק החד-פעמי (5,000 מארקים גרמניים).

“יש משפט בפסק הדין שאני לא מוכן לחיות אתו”, הסביר השבוע מרחב את החלטת הוועידה לערער על פסק הדין, “שאומר, ‘ועידת התביעות הונתה בכוונה ניצולי שואה’. יכול להיות שהיה איזה שמוק באיזה סניף, שלא אמר ולא הסביר, ובגלל זה קרתה תקלה. אבל בכוונה? כאילו זו המדיניות של ועידת התביעות? אני לא מקבל שכר, יו”ר ועידת התביעות יוליוס ברמן לא מקבל שכר. אנחנו מנסים לרמות מישהו?

“מובן ששילמנו מיד לתובעים לפי פסיקת בית המשפט. את זה העברנו מכסף שהיה אמור ללכת להקצאות. אין לנו כסף אחר. התקבלה גם החלטה לא-רשמית, שלפיה גם אם נזכה בערעור, איננו מתכוונים לדרוש כסף בחזרה מהתובעים”.

אז למה לערער?

“מבחינה עקרונית, האמירות בפסק הדין של מודריק הן כאלה שוועידת התביעות אינה יכולה לחיות אתן. ומבחינה מעשית, כדי שגרמניה תשקול את האפשרות לשלם לתובעים, היא דרשה מאתנו למצות את ההליכים המשפטיים”.