פרשנות: יותר מכל, מסמלת הפלישה הרוסית לגיאורגיה את תום העידן של ארצות הברית כמעצמת-על יחידה בעולם. נא להכיר את רוסיה של המאה ה-21 ואת הסדר העולמי החדש
russia-georgia4

צבא רוסיה בצחינוואלי (תצלום: ואן-וורלד מולטימדיה)

האימפריה מכה שנית

פורסם ב:|  15.8.2008

ביום אוגוסט חם בשנת 1968, בדיוק לפני 40 שנה, עמד אלכסנדר דובצ’ק ליד חלון משרדו והביט באלפי חיילים סובייטים שוטפים את עירו פראג. מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ’כוסלובקיה ואדריכל “האביב של פראג” ידע שבתוך זמן קצר תישמע הדפיקה בדלת. “פתאום נתלשה הדלת ממקומה”, כתב דובצ’ק בזיכרונותיו, “ולחדר נכנסו כמה קצינים בכירים מהק-ג-ב. קולונל נמוך במיוחד, ורב עיטורים, החזיק בידו רשימה עם שמות בכירי המפלגה הקומוניסטית שהיו בחדר, ואמר לנו שמעכשיו הוא ערב לביטחוננו. אכן היינו בטוחים – ישבנו מסביב לשולחן, ולכל אחד מאתנו היה תקוע תת-מקלע מאחורי הראש”. יומיים לאחר מכן הובהל דובצ’ק לקרמלין, שם הסביר לו ליאוניד ברז’נייב את עובדות החיים וגדע את הרפורמות הדמוקרטיות שתיכנן. דובצ’ק שב לארצו, ובמשך 20 שנה עבד כיערן במחוז נידח בסלובקיה.

הגורל הזה נחסך – לעת עתה לפחות – מנשיא גיאורגיה, מיכאיל סאאקשווילי. אף על פי שהגיר השבוע זיעה יותר מאשר בכל חייו, הוא עדיין שולט במדינה הקווקזית הקטנה. אמנם צ’כוסלובקיה של 1968 וגיאורגיה של 2008 שונות מאוד: פראג לא ניסתה להשיב את הסדר במחוז מורד ולמעשה לא ירתה אפילו ירייה אחת בזמן הפלישה הרוסית. אבל ההשלכות של אירועי השבוע בגיאורגיה עשויות להיות דומות מאוד לתוצאות הדרמטיות של האירועים שהתרחשו לפני 40 שנה.

בהיסטוריה של המחצית השנייה של המאה ה-20, אוגוסט הוא חודש מועד לפורענות: כמו פראג של 1968, כמו צ’צ’ניה של 1994 – כך גם צחינוואלי של אוגוסט 2008. וייתכן כי גם הפעם מדובר ברגע מכונן ביחסים הבינלאומיים, המבשר על סדר עולמי חדש.

ב-1968, הדיכוי הסובייטי בצ’כוסלובקיה הבהיר לעולם כי בריה”מ לא תסבול הרפתקאות דמוקרטיות בתחום ההשפעה שלה. והוא הבהיר לעמי מזרח אירופה כי המערב, ובכלל זה ארה”ב, לא ינקוף אצבע כאשר טנקים סובייטיים ידרסו מדינה ריבונית קטנה. ועוד יותר מכך: הוא שם קץ לתקופה של פתיחות ודמוקרטיזציה שממנה נהנו מזרח ומערב אירופה במחצית שנות ה-60.

את עשרים השנה שחלפו מאז נפילת מסך הברזל אפשר כבר כעת לחלק לשתי תקופות. ה”עשור” הראשון, עשור “קץ ההיסטוריה”, שהחל ב-1989 והסתיים ב-11 בספטמבר 2001, עמד בסימן אופטימיות אינסופית. במשך כמה שנים נדמה היה כי משתרר סדר עולמי חדש, הרמוני יותר, שבו אין עוד מקום למאבקים אידיאולוגיים. את מקומה של המלחמה הקרה החליפה הגלובליזציה. את מירוץ החימוש החליף המירוץ אחר המיזוג אוויר. המודל המערבי ניצח את כל החלופות – הקומוניזם, הפשיזם ושאר רודנויות למיניהן. ארה”ב נהפכה למעצמה היחידה בעולם, עם הגמוניה צבאית, דיפלומטית וכלכלית בלתי מעורערת. סין צעדה צעדים ראשונים בדרך לשוק חופשי, ורוסיה התנסתה לראשונה בדמוקרטיה.

אז הגיע הפיגוע במגדלי התאומים. ופתאום התברר שיש עוד מאבקים, ושלא כולם רוצים להצטרף כל כך מהר לחגיגת המקדונלדס והלפ-טופ. המלחמות הכושלות באפגניסטאן ובעיראק זרעו פירוד עמוק בתוך המחנה המערבי והחלישו אותו מאוד. רוסיה, שחשה מושפלת מאוד בעקבות אובדן מזרח אירופה ו-15 הרפובליקות שהרכיבו בעבר את בריה”מ, פנתה לכיוון חדש: תחת שרביטו של קצין הק-ג-ב לשעבר, ולדימיר פוטין, היא חזרה להשתמש בתכסיסים ותחבולות שנדמה שכבר נשכחו, כמו הרעלת נשיא אוקראינה או חיסול עיתונאים ויריבים פוליטיים פוטנציאליים. במקום זכויות אדם, שוק חופשי ודמוקרטיה, קיבלנו הלאמות, שיגור אוליגרכים סוררים לבית הסוהר ופיקוח הדוק על העיתונות.

ההיסטוריה חוזרת

רייס וסאאקשווילי בטביליסי (תצלום: ואן-וורלד מולטימדיה)

רייס וסאאקשווילי בטביליסי (תצלום: ואן-וורלד מולטימדיה)

אירועי השבוע בגיאורגיה הם הסמן המובהק ביותר לשינוי זה במערכת היחסים העולמית. שלשום, באיחור כלל לא אלגנטי, אמרה שרת החוץ האמריקאית, קונדוליזה רייס, כי ארה”ב לא תניח לגיאורגיה “ליפול כמו צ’כוסלובקיה”, ואילו הנשיא בוש הבטיח סיוע הומניטרי ואף דחה את חופשתו “ביום-יומיים לפחות”. אבל לעת עתה נראית התגובה האמריקאית מהוססת ואנמית. רוסיה היא זו שקבעה עובדות בשטח: לראשונה זה 30 שנה היא מנהלת מלחמה מחוץ לגבולותיה. לראשונה זה 20 שנה משטר דמוקרטי נבחר באירופה מאוים בכוח בידי אויב חיצוני. ולראשונה זה 20 שנה עומד המערב חסר אונים. המטוסים והטנקים בגיאורגיה השיבו את רוסיה לעמדה של מעצמת-על, ואת גלגלי ההיסטוריה כמעט 20 שנה לאחור.

שגריר ישראל לשעבר בוואשינגטון, פרופ’ איתמר רבינוביץ’, אומר כי בפרפרזה על כותרתו הנחרצת של ההיסטוריון פרנסיס פוקויאמה בדבר “קץ ההיסטוריה”, ניתן השבוע לומר כי “ההיסטוריה חזרה בגדול, ואמריקה צריכה להתמודד עם מציאות חדשה”. לדבריו, “המהלך הרוסי הכוחני הצליח, ועשויות להיות לו הרבה מאוד השלכות”.

השינוי המיידי ביותר יורגש בקווקז, אזור בעל חשיבות אסטרטגית וכלכלית ראשונה במעלה עבור רוסיה והמערב. יותר מאשר נפט, אומרת ד”ר ברנדה שפר, מומחית לאזור הקווקז מאוניברסיטת חיפה, מדובר בגז. “כבר מאוחר לדבר על נפט כעל נשק עולמי”, אומרת שפר. “בארץ ובעולם עדיין חושבים במונחים של משבר האנרגיה של שנות ה-70, אבל נפט הוא נוזל שניתן להעביר בקלות יחסית. היום אפשר לקנות נפט מרוסיה, מחר מנורווגיה ומחרתיים מסעודיה. גז, לעומת זאת, דורש הובלה בצינורות, שעלות הקמתם היא מיליארדים של דולרים. צינורות גז חייבים לעבור בשטח של כמה מדינות והם יוצרים תלות פוליטית עמוקה”.

שפר מציינת, כי בשנים האחרונות מנסות מדינות אירופה לפתח קווי אספקה ישירים בין מדינות מרכז אסיה, שבהן יש מרבצי גז טבעי גדולים, לשוק האירופי. תלות הולכת וגוברת של אירופה בנפט ובגז רוסיים יצרה באירופה רצון למצוא חלופות – וזה בדיוק מה שמרגיז את הרוסים. “גז טבעי, שקוסם מאוד לאירופאים מכיוון שהוא ידידותי הרבה יותר לסביבה מאשר הנפט, הגיע עד היום ממרכז אסיה אך ורק דרך רוסיה. ברור שגם הנפט הוא סיפור: העובדה שהשבוע מטוס סוחוי-25 ‘כמעט פגע’ בצינור שמוליך נפט מהים הכספי לים התיכון מעניינת. זה מטוס משוכלל מאוד שיכול היה בקלות לפגוע בצינור. יותר מאשר פספוס, זה נראה כמו איתות ברור למערב – אל תשחקו אתנו”.

המשמעות, אומרת שפר, היא שכל עוד לא יהיו צינורות חלופיים שיעברו דרך מדינות כמו גיאורגיה לעבר טורקיה ואירופה, התלות האירופית באנרגיה שמגיעה מרוסיה או דרכה רק תלך ותגבר. באמצעות הורדת השלטר תוכל רוסיה בקלות לגרום לניתוק האספקה ולהקפיא מקור מיליוני אירופים.

“בשנים האחרונות תוכננו פרויקטים אדירים, כמו צינור ‘נבוקו’, שנועד להעביר גז טבעי ממרכז אסיה, מתחת לים הכספי, דרך גיאורגיה ולים התיכון. אפשר עכשיו לשכוח מהפרויקט הזה. רוסיה העבירה את המסר יפה מאוד. היא פלשה למדינה קטנה שהיא צוואר הבקבוק בין מרכז אסיה למערב. אף אחד לא ירצה עכשיו להסתכן ושוב להרגיז את הרוסים”.

סדר עולמי חדש?

ולדימיר פוטין, 2006 (תצלום: ארמון הנשיאות הרוסי)

ולדימיר פוטין, 2006 (תצלום: ארמון הנשיאות הרוסי)

אבל המסר שהעבירה רוסיה הוא לא רק כלכלי. “באזור הזה יש כמה וכמה משטרים שתוהים לאן מועדות פניהם”, אומרת שפר. “העובדה שהאמריקאים נטשו את החבר הכי טוב שלהם באזור, הנשיא סאאקשווילי, ודאי תעורר מחשבה במדינות כמו אזרבייג’אן, קזחסטאן וטורקמניסטאן. אם עד עכשיו היה להם ברור שכדאי להיות חבר של האמריקאים – וראינו את זה בהתייצבות שלהם לצדם במלחמה באפגניסטאן – הרי שעכשיו מתברר שאולי עדיף להיות חבר של רוסיה. הפלישה הרוסית לגיאורגיה חשפה את הבלוף של האיחוד האירופי ושל ארה”ב, והותירה את הגיאורגים לגמרי לבד. אני אפילו ארחיק לכת ואומר, שיכול להיות שגם הנשיאים של אפגניסטאן ועיראק שוקלים עכשיו את צעדיהם”.

התייצבותם חסרת התקדים השבוע של נשיאי פולין, אוקראינה, ליטא ואסטוניה לצד סאאקשווילי, מעידה כי לא מדובר רק בקווקז. במזרח אירופה, ובמעגל הראשון סביב רוסיה, שוב רועד הפופיק. כמו פעם, בימים שחשבנו שהלכו לבלי שוב, בקייב ובוורשה תוהים, מה תגיד על כך מוסקווה. אלכסנדר ראר, חבר במועצה ליחסי חוץ של גרמניה, גוף מייעץ לממשלת גרמניה, ומחבר ביוגרפיה של ולדימיר פוטין, סבור כי מדובר בסדר עולמי חדש. “מורשת בוש היא אסון במדיניות חוץ”, אמר בשיחה עם “הארץ”. “חלום הדמוקרטיזציה במזרח התיכון התנפץ. בימיו האחרונים בתפקיד הוא ניסה לפחות לקרב את אוקראינה ואת גיאורגיה לנאט”ו, ועכשיו אפשר לשכוח מזה. הוא רצה להציב טילים בצ’כיה ובפולין וגם מזה אפשר לשכוח. התברר כי להשפעה האמריקאית יש גבולות, וכי יש לרוסיה שוב תחום השפעה. זאת כבר לא רוסיה של שנות ה-90, מוכה וחבולה, שאינה מסוגלת לפעול למען האינטרסים שלה. רוסיה נמצאת כיום במצב שהיא יכולה להגיב”.

“יש לזה השלכות רבות לטווח ארוך, למשל על אוקראינה”, הוא מוסיף. “משבר דומה מאוד יכול להתפתח בחצי האי קרים, ששייך כיום לאוקראינה אבל היה שייך בעבר לרוסיה ושיש בו אוכלוסייה רוסית גדולה. עכשיו כולם מבינים שהרוסים רציניים. אותו דבר יכול לקרות באזרבייג’אן. גם דעת הקהל במדינות האלה עשויה להשתנות מכיוון פרו-מערבי לרצון לא להרגיז את השכן הרוסי”. ראר, שנפגש דרך קבע עם פוליטיקאים ואנשי עסקים בכירים באירופה וברוסיה, סבור כי אירועי השבוע עשויים להשפיע גם על מערכה צבאית אפשרית באיראן. “מרחב התמרון האמריקאי הצטמצם”, הוא אומר, “גם מבחינה אסטרטגית ולוגיסטית, שכן יהיה לאמריקה קשה הרבה יותר לפעול בחלק הדרומי של רוסיה. וגם מבחינה דיפלומטית, שכן קולה של רוסיה יישמע חזק הרבה יותר”.

דמדומי ההגמוניה האמריקאית

צחינוואלי המופגזת (תצלום: משרד ההגנה הרוסי)

צחינוואלי המופגזת (תצלום: משרד ההגנה הרוסי)

אמנם העילה המיידית של הפעולה הרוסית בגיאורגיה היתה “השבת הסדר” במחוז דרום אוסטיה – לאחר שגיאורגיה שיגרה למחוז הבדלני כוחות צבא – אבל רעמי התותחים נשמעו גם בקרבת בירת גיאורגיה טביליסי, והבהירו היטב כי מטרת המבצע היא לא פחות מאשר ניפוח שריר רוסי. כך מתייחסים לאירועים סובייטולוגים והיסטוריונים חשובים. “זה ללא ספק רגע מכונן”, אומרת ל”הארץ” אן אפלבאום, ההיסטוריונית האמריקאית מחברת רב-המכר העולמי “גולאג”. “הרוסים נתנו השבוע רק דוגמה. בדיוק כמו שחיסלו את העיתונאית אנה פוליטקובסקאיה. לא צריך להרוג את כל העיתונאים במדינה, מספיק להרוג אחד וכל השאר כבר מבינים את המסר. בדיוק כך הם עשו השבוע: לא צריך לפלוש לכל המדינות באזור, אבל כולם יבינו את המסר”.

“בשנים האחרונות ראינו החמרה של מצב זכויות האדם בתוך רוסיה”, מוסיפה אפלבאום. “עכשיו ברור שהלאומנות הרוסית הגוברת תשפיע גם מחוץ לתחומי המדינה. השבוע גם התברר שהרעיון שרק ארה”ב יכולה להפעיל כוח הוא שגוי. אירועי השבוע מסמנים את סוף העידן שבו ארה”ב התנהלה בעולם כמעצמת-על יחידה. היה מעניין לעקוב אחרי האירועים בטלוויזיה, ששידרה במסך מפוצל את הספקטקל הסיני המרהיב בפתיחת המשחקים האולימפיים, ובמקביל את האירועים בגיאורגיה. ראינו לנגד עינינו שתי מעצמות-על חדשות, עם התנהגות שונה כמובן, אבל כאלה שמערערות לחלוטין על ההגמוניה האמריקאית העולמית. ראינו היסטוריה מתרחשת לנגד עינינו”.

ההיסטוריון הבריטי סיימון סיבג-מונטיפיורי, מחבר שתי ביוגרפיות של יוזף סטאלין ושל קתרינה הגדולה, סבור כי מדובר ב”דמדומי התקופה שבה ארה”ב היא מעצמה עולמית יחידה”. סיבג-מונטיפיורי, שביקר בגיאורגיה פעמים רבות והכיר אישית את שלושת הנשיאים ששלטו בה מאז 1989, אומר ל”הארץ”, כי “כיבוש אוסטיה הוא רק פרט קטן בתוכניתה של רוסיה. חשובים עוד יותר הם המתקפה בשטחה של גיאורגיה, ביסוס מעמדה של רוסיה כבעלת הבית היחידה בקווקז, ויותר מכל – ההתנגדות להגמוניה האמריקאית”.

“רוסיה לא יכלה לסבול את האפשרות שגיאורגיה תצטרף לנאט”ו”, הוא מוסיף. “בעיניים בריטיות זה כאילו שוויילס היתה מצטרפת לברית ורשה. אבל במבט גלובלי יותר, המלחמה השבוע היא תקדים מסוכן: מפגן של כוח טהור במערכת היחסים העולמית, והפרה של מאזן הכוחות. רוסיה הוכיחה השבוע את רצונה להיות אחת מהמעצמות העולמיות גם במאה ה-21. האימפריה היכתה השבוע שוב, והעולם כולו רעד”.