כששרי ג'ונס החלה לכתוב רומן על אהבתה של עיישה לנביא מוחמד, היא התכוונה להציגו "כאדם עדין שסייע לנשים". ממש לפני פרסום הספר התעורר חשש כי סצנות האהבה יפגעו ברגשות המוסלמים. "עניין של ביטחון לאומי", אמרו בהוצאת "רנדום האוס" וגנזו את הספר
d7a6d795d7a4d79f-d7a2d799d799d7a9d7942

כריכת הספר "היהלום של מדינה"

צופן עיישה

פורסם ב:|  22.8.2008

“השערורייה הורגשה באוויר, נישאת על גבי הרוח, כאשר רכבתי לתוך מדינה, אוחזת במותניו של ספוואן. השכנים מיהרו לרחוב כמו גשמי סערה המציפים ואדי יבש. ילדים עמדו בקבוצות, הצביעו עלי ולעגו לי. אמהות מיהרו להצמיד אותם לחצאיותיהן והעמידו פנים שאינן מסתכלות. גברים ירקו לאדמה המאובקת, ומילמלו דברי תוכחה. זה מה שראו: כיסוי הראש שלי נפל לכתפיים. שיערי הפרוע היכה בפני. רעייתו של נביא האלוהים מחבקת גבר אחר”.

את ההמשך של הקטע המבטיח הזה, שפותח את הספר “היהלום של מדינה” (Jewel of Medina), ביוגרפיה עלילתית חדשה על חייה של עיישה, רעייתו הצעירה ביותר של הנביא מוחמד, לא תוכלו לקרוא; לפחות לא בזמן הקרוב. אחרי שהוצאת הספרים הגדולה בעולם בשפה האנגלית שילמה למחברת שרי ג’ונס מקדמה של 100 אלף דולר, ואחרי שכבר תיכננה לה מסע קידום מכירות בשמונה ערים ברחבי ארצות הברית, החליטה “רנדום האוס” לגנוז את הספר ולדחות את פרסומו “לתאריך לא ידוע”. הסיבה: חשש שתיאור היסטורי עלילתי של חיי הנביא ורעייתו הצעירה יעורר גל של תגובות אלימות מצד קוראים מוסלמים. “זה עניין של ביטחון לאומי”, טענה הוצאת הספרים.

בתחילה ניסתה רנדום האוס להסתיר את הפרשה. ג’ונס, שקיבלה את ההודעה על ביטול ההוצאה לאור של הספר כחודשיים לפני מועד הפרסום המתוכנן בתחילת אוגוסט, היתה מנועה מלדבר על כך, בגין סעיף בחוזה עם ההוצאה, שאוסר עליה לפרסם כל פרט בהתקשרות אתה. אבל לפני כשבועיים, ב-6 באוגוסט, פירסם העיתון “וול סטריט ג’ורנל” בעמודו הראשון ידיעה מאת אסרה נומאני, תחת הכותרת: “עדיין אי אפשר לכתוב על מוחמד”.

כמעט שלוש שנים חלפו מאז פירסם העיתון הדני “יילנדס פוסטן” סדרה של קריקטורות על הנביא מוחמד – קריקטורות שהביאו לגל אדיר של מחאה ברחבי העולם המוסלמי, לעשרות הרוגים בהתנגשויות בין מפגינים לכוחות הביטחון במדינות מוסלמיות ולהידרדרות קשה ביחסים בין המערב למאמיני האיסלאם. גם מערכת הבחירות הנוכחית בארה”ב, שבה מוזכר ללא הרף מוצאו המוסלמי של אביו של המועמד הדמוקרטי ברק אובמה, מעידה כי הבעיה שניצבת במרכזה של מערכת היחסים הזאת רחוקה מפתרון.

גניזת ספרה של ג’ונס הוא ללא ספק אחד מרגעי השפל ביחסים הרגישים האלה. כאן לא מדובר בעיתון דני דל תפוצה, אלא בהוצאת ספרים ענקית, עם הכנסה שנתית של יותר מ-2 מיליארד דולר (רק בארה”ב) ועם מצבת כוח אדם של 1,500 עובדים בעיר ניו יורק לבדה. הפעם גם לא מדובר על שערורייה שפורצת בעקבות פרסום הספר, אלא בהחלטה לצנזר אותו מראש. ג’ונס לבטח לא תתקשה למוצא מו”ל אחר: כבר השבוע סיפרה ל”הארץ” כי כמה הוצאות לאור מכובדות הביעו עניין בפרסום הספר, באנגלית ובשפות אחרות. אך במאבק על חופש הביטוי, הביקורת והיצירה – ערכים שבלעדיהם אין קיום של ממש לעולם המערבי – נרשם כעת פרק עגום במיוחד.

עוצמה נשית

שרי ג'ונס (תצלום: וילי פינק איסקסן)

שרי ג'ונס (תצלום: וילי פינק איסקסן)

היא בכלל לא התכוונה להרגיז. להפך: זמן קצר אחרי שהתחילה לעבוד על הביוגרפיה, הרגישה ג’ונס שהיא מתאהבת בדמותה של עיישה, וחשה כלפיה הערצה כאשה דומיננטית ואמיצה. זה היה קצת אחרי הפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. “כשהצבא האמריקאי פלש לאפגניסטאן”, סיפרה השבוע ג’ונס ל”הארץ”, “התחלנו לראות בטלוויזיה נשים אפגניות מכוסות מכף רגל ועד ראש. התחלנו לשמוע על היחס המזעזע של הטליבאן לנשים באפגניסטאן – על מכות, על התעללויות ועל שלילת זכויות קיצונית”.

ג’ונס, בת 46, פמיניסטית ועיתונאית ממדינת ואשינגטון שבצפון-מערב ארה”ב, החליטה לחקור את מצבן של הנשים במזרח התיכון ובמדינות המוסלמיות. “גיליתי שמצבן של הנשים כיום בחברה המוסלמית גרוע מאוד, ואפגניסטאן היתה דוגמה קיצונית לכך, אבל גיליתי גם שזה לא תמיד היה ככה. כשהתחלתי ללמוד את ההיסטוריה של האיסלאם, נתקלתי בדמותה של עיישה, שמהווה דוגמה מצוינת לעוצמה נשית”.

ג’ונס החלה ללמוד ערבית בכוחות עצמה, וקראה עשרות מאמרים וספרי עיון על ראשית האיסלאם. “בקוראן כתוב שמוחמד הקשיב לעיישה”, אומרת ג’ונס, “ושהיתה לו הרבה מאוד הערכה כלפיה. המטרה שלי בכתיבת הספר לא היתה בשום פנים ואופן לפגוע במאמינים המוסלמים, אלא דווקא להאיר צד שוויוני בסיפור שלה ובסיפור של מוחמד. לא היתה לי שום כוונה לפגוע, אלא לכבד. מוחמד הוא אדם עדין שסייע לנשים. הוא העניק להן זכויות שלא היו להן במדינות מערביות רבות עד תחילת המאה ה-20. המטרה שלי בספר היתה בין היתר להציג פן שונה מאוד של האיסלאם מזה שמכירים בארה”ב”.

כוונותיה של ג’ונס היו טובות, אבל ההחלטה לכתוב רומן היסטורי על עיישה, אחת מנשותיו הרבות של מוחמד, הכניסה אותה לשדה מוקשים. “כל מי שכותב משהו על האיסלאם, ובמיוחד על ראשיתו, מסתכן מאוד”, אומר ראובן עמיתי, פרופ’ להיסטוריה של המזרח התיכון מהאוניברסיטה העברית בירושלים. “המקורות נכתבו הרבה יותר מאוחר מאשר התקופה המתוארת, וחוקרי איסלאם הולכים על קרקע מאוד לא מוצקה. בעולם המוסלמי כמעט ולא עוסקים בביקורת הטקסטים הקדושים, וכל מי שמנסה לעשות את זה, מכונה מיד איסלאמופוב וגזען. זה עובר בשקט כל עוד זה נשאר בחוגים מצומצמים או בכתבי עת אקדמיים. אבל ספר פופולרי בהוצאה גדולה כמו רנדום האוס זה כבר משהו אחר”.

לדברי עמיתי, מוחמד נישא לעיישה כשעוד היתה ילדה. אביה, אבו בקר, היה אחד מחבריו הקרובים ביותר של מוחמד ומשותפיו להיג’רה, המסע ממכה למדינה שנחשב ללידתו של האיסלאם. אחד הסיפורים מעוררי המחלוקת לגבי עיישה – שתיאורו מופיע בתחילת הספר – הוא על מסע שאליו יצאה יחד עם מוחמד. בשלב מסוים נותרה מאחור, ובילתה זמן מה ביחידות עם איש בשם ספוואן. וכך התעוררה ההשערה כי השניים קיימו יחסי מין, לאחר שעיישה כבר היתה נשואה למוחמד. לעיישה היה תפקיד גם אחרי מותו של מוחמד, אומר עמיתי. מלבד פסיקות רבות שנותרו עד היום במסורת המוסלמית, הובילה עיישה כוחות צבא במרידה שהובילה נגד עלי, אחד מיורשי מוחמד.

ההבנה שמדובר בחומר נפץ פוטנציאלי הובילה את רנדום האוס לשגר את הספר לכמה מומחים לאיסלאם לצורך חוות דעת. אחת מהם, פרופ’ דניס ספלברג מאוניברסיטת טקסס, הגיבה מיד בדאגה. לפי תיאורה של נומאני ב”וול סטריט ג’ורנל”, שיגרה ספלברג מכתב בהול להוצאת הספרים, ובו טענה כי יש למנוע את פרסום הספר. “אין לי בעיה עם רומנים היסטוריים”, אמרה ספלברג בראיון לנומאני, “אבל יש לי בעיה כשעושים עיבוד שגוי מכוון של ההיסטוריה. אסור לשחק עם היסטוריה קדושה ולהפוך אותה לפורנוגרפיה רכה”.

ספלברג התייחסה, בין השאר, לקטע בספר שמתאר יחסי מין בין מוחמד לעיישה: “הכאב התפוגג במהירות. מוחמד היה עדין כל כך. בקושי הרגשתי את עקיצת העקרב. להיות בזרועותיו, גוף אל גוף, זה האושר שלו חיכיתי כל חיי”. ספלברג הוסיפה כי מדובר ב”יצירה מגעילה ומטופשת מאוד”, אך ג’ונס הגיבה לכך השבוע ואמרה כי “זה שקר לקרוא לספר שלי פורנוגרפיה. אין בו אפילו מין, יש בו אולי מיניות, אבל בטח שלא פורנוגרפיה”.

בתחילת מאי החלה סערת רוחות ברנדום האוס. אחת העורכות הבכירות בהוצאה, ג’יין גארט, אמרה בפורומים סגורים כי “לפי ספלברג, פרסום הספר יעמיד בסכנה רבה את מטה רנדום האוס בניו יורק ואת העובדים. היא חושבת שזאת הכרזת מלחמה, חומר נפץ, עניין של ביטחון לאומי. ספלברג אומרת שזה יהיה הרבה יותר חמור מאשר ‘פסוקי השטן’ או הקריקטורות של מוחמד”.

בסוף מאי הודיעה ההוצאה לג’ונס כי פרסום הספר נדחה למועד לא ידוע, “מחשש לאיומי טרור מצד מוסלמים קיצונים”. תומס פרי, עורך בכיר ברנדום האוס, אמר בהודעה רשמית עם פרסום הפרשה בתחילת אוגוסט, כי לאחר התייעצויות עם מומחים לאיסלאם ועם יועצים לענייני ביטחון, החליטה החברה “לדחות את פרסום הספר למען ביטחונם של הכותבת, של עובדי רנדום האוס, של מוכרי הספרים ושל כל מי שעשוי היה להיות מעורב בהפצת הספר ובמכירתו”.

הפיתוי האחרון

סלמן רושדי (תצלום: דייוויד שנקבון)

סלמן רושדי (תצלום: דייוויד שנקבון)

החלטת רנדום האוס הזכירה לרבים יצירות שערורייתיות קודמות, ספרותיות וקולנועיות. ב-1988 פסק האייתוללה חומייני גזר דין מוות על סלמן רושדי, מחבר “פסוקי השטן”. הפצת הספר בחנויות לוותה בהפגנות ענק, ומתרגם הספר ליפאנית אפילו שילם על כך בחייו. גם יצירות שעסקו בדמותו של ישו הביאו למחאה: “הפיתוי האחרון של ישו”, על פי ספרו של ניקוס קזנצאקיס, ו”צופן דה וינצ’י” הם רק שתי דוגמאות לכך.

אלא שהפעם, בהחלטה חסרת תקדים, החליטה הוצאת ספרים מערבית גדולה לצנזר ספר עוד לפני הפרסום. נומאני, שבישרה ראשונה על הפרשה, סבורה כי זו טעות חמורה. על הסיפור האישי שלה, אפשר לכתוב ספר בפני עצמו. אמריקאית-מוסלמית ילידת הודו, הגיעה נומאני לארה”ב בגיל 14. לאחר קריירה ארוכה כעיתונאית ב”וול סטריט ג’ורנל”, עברה לפקסיטאן, משם שיגרה כתבות למגזינים אמריקאיים. בזמן שהתגוררה שם אירחה את דניאל פרל, עמית לשעבר מאותו עיתון, שנחטף ונרצח על ידי טרוריסטים מוסלמים.

“זה ספר שכולנו חולמים לכתוב ולקרוא”, אמרה השבוע נומאני ל”הארץ”, “רק שלאף אחד לא היה אומץ. לאחר שקראתי אותו אני יכולה לומר שהוא משרת מטרה טובה. בכל רומן, כאשר מנסים לפתח קונפליקט וליצור אווירה, מכניסים אלמנטים דמיוניים. יכול להיות שמוסלמי אדוק ייפגע מהטקסט, השאלה היא אם זה אומר שאסור לעשות פרשנויות בכלל על טקסטים קדושים. הקריאה המילולית מונעת חשיבה ביקורתית מודרנית, וכניעה לזה היא רעיון לא טוב.

“כאשה מוסלמית במאה ה-21, אני מביטה סביבי ורואה נשים נוצריות ויהודיות שמגלות מחדש את מקומן של נשים בטקסטים הקדושים שלהן. אנחנו זקוקות לזה גם באיסלאם. מי ששונא מוסלמים, יאמר שמוחמד הוא פדופיל משום שרעייתו היתה ילדה. אבל צריך להתמודד עם זה. אני חושבת שבמאה ה-21 אפשר לנהל שיח אינטליגנטי בשאלה הזאת”.

העובדה שרנדום האוס החליטה לגנוז את הספר, לדעת נומאני, מעידה על עומק המשבר ביחסים בין המערב לאיסלאם. “זה אומר שכאשר מדובר במוסלמים, הפחד משתק כל מחשבה הגיונית. המחשבה שככה מגינים על מוסלמים היא פטרונות. כאילו אסור להגיד למוסלמים שום דבר. הרלטיוויזם המוסרי הזה הוא התנשאות. לומר ‘ככה זה אצל מוסלמים’ זו התנשאות. אסור לתת פרס לאיומים באלימות. בבקשה, אל תגנו ככה על הכבוד שלנו”.