מגדי עלאם, סגן העורך של "קוריירה דלה סרה", אינטלקטואל איטלקי יליד מצרים, הוא אחד המבקרים הבולטים של האיסלאם הקיצוני. לאחר שהמיר את דתו לנצרות, הוא אומר בראיון: "כאשר נוצרי מחליט להתאסלם זה בסדר, אבל כאשר מוסלמי מתנצר - זה נחשב סוף העולם"
magdi-allam4

מגדי עלאם (תצלום: אלנה טורה)

הבשורה על-פי מגדי

פורסם ב:|  28.3.2008

ככה זה בנצרות: מזליפים כמה טיפות של מים, מפטירים “בשם האב, הבן ורוח הקודש”, והופ – אתה נוצרי. יהודים בגטו של רומא חוו עד אמצע המאה ה-19 את הקלות הבלתי נתפשת הזאת של המרת הדת. נשים נוצריות שבאו לביקור קצר בשוק שבתוך הגטו היו יכולות להטביל תינוקות יהודיים שנותרו אפילו רגע אחד בלי השגחת הוריהם. בימים גשומים הספיקו כמה טיפות מהמרזב כדי להכריז על הילד כבן חדש לקהילה הנוצרית.

אבל הגבר הצנום והממושקף בן ה-56 שהוטבל במוצאי שבת שעברה בלב הבזיליקה של סאן פייטרו ברומא אינו תינוק שנשבה. מגדי עלאם, המוסלמי המפורסם ביותר באיטליה ואחד האינטלקטואלים האמיצים והבולטים כיום באירופה, קיבל על עצמו את הדת הנוצרית לאחר תהליך ממושך של הרהורים, שהביאו אותו בסופו של דבר לתובנה כי אמונתו בחופש הבחירה ובקדושת החיים אינה עולה עוד בקנה אחד עם דתו המוסלמית.

העובדה שטקס ההטבלה נערך בכנסייה החשובה ביותר לדת הקתולית, בזמן מיסת חג הפסחא, המכונה “אם כל המיסות”, ועל ידי בכיר הכמרים, האפיפיור בנדיקטוס ה-16, היכתה גלים אדירים באיטליה עצמה, אך גם ברחבי העולם הנוצרי והמוסלמי. המעמד הרם גם הפך את התנצרותו של עלאם ממעשה פרטי של אמונה לאירוע פוליטי ציבורי, עם השלכות על מרקם היחסים בין מוסלמים לנוצרים ביבשת אירופה ומחוץ לה.

“זה היה היום הכי יפה בחיי”, אמר השבוע עלאם בראיון טלפוני ל”הארץ”, “נולדתי מחדש. זאת היתה בחירה רדיקלית, ששינתה את כל העבר שלי והתחילה חיים חדשים. ביום הזה, המגדי עלאם שבתוכי, שמאמין בצורה חד-משמעית ובלתי ניתנת לערעור בעקרונות של חירות ובחירה, נולד מחדש במסגרת הדת. זה היה בעבורי גם פסחא וגם חג מולד”.

מי שעקב בשנים האחרונות אחרי הקריירה של עלאם, לא לגמרי הופתע. מאז תחילת העשור כתב עלאם מאמרי דעה בעיתון החשוב באיטליה, “קוריירה דלה סרה”, שבהם הוקיע בחריפות את האיסלאם הרדיקלי והתריע מפני הסכנה מבית האורבת לאירופה הדמוקרטית והליברלית. ב-2003 הטיל עליו ארגון חמאס גזר דין מוות בשל הגינויים שהשמיע לפיגועים בישראל, ומאז הצמידה לו ממשלת איטליה שומרי ראש 24 שעות ביממה. יחד עם בת ארצו, אוריאנה פלאצ’י, וההולנדית ממוצא סומלי עייאן חירסי עלי, היה עלאם אחד האינטלקטואלים הבודדים באירופה שהעזו לאתגר את הלך המחשבה הרווח, שמאמין ברב-תרבותיות כתרופה לשסע החברתי בין מוסלמים לנוצרים ביבשת.

אלא שעלאם עשה את כל זה כמוסלמי. הוא נולד במצרים, ובשנות ה-60 היה מעריץ נלהב של נביא הפאן-ערביזם, גמאל עבדל נאצר. במשך שנים ארוכות ראה גם בישראל ישות תוקפנית, גזענית, קולוניאליסטית ובלתי מוסרית, והיה חדור אמונה בצדקת המאבק הפלשתיני ובשיטות שהנהיג יאסר ערפאת. גם לאחר שהיגר ממצרים לאיטליה, ב-1972, המשיך לפעול למען העניין הפלשתיני – הוא כתב, הרצה והשתתף בהפגנות השמאל האיטלקי נגד ישראל ובעד ה”התנגדות” הפלשתינית.

לאחר דרך ארוכה ומיוסרת, לדבריו, הגיע למסקנה כי סירוב מדינות ערב להכיר בישראל בשנות ה-60 וה-70 היה בעוכריהם של הפלשתינאים, וכי התרבות שבה התחנך טיפחה את השקר, העריצות, השנאה, האלימות והמוות. בשנים האחרונות הבין כי ההגנה האוניוורסלית על ערך קדושת החיים עולה בקנה אחד עם ההגנה על זכותה של ישראל להתקיים. עלאם, שזכה ב-2006 בפרס דן דוד (המוענק באוניברסיטת תל אביב), פירסם לפני כשנתיים את הספר “תחי ישראל”, שעומד לראות אור בקרוב גם בעברית.

הספר הזה, אומר השבוע עלאם, הוא אחת הסיבות להתנצרותו. “לאחר פרסום הספר זכיתי למתקפות איומות”, הוא אומר, “אמרו שאני בוגד, שאני ציוני ושאני סוכן מוסד. דנו אותי שוב למוות. העובדה הזאת גרמה לי לתהות מדוע מוסלמים רבים מאבדים כל יכולת לנהל שיחה כאשר מעלים לדיון את זכותה של ישראל להתקיים”.

תמיכה גורפת בישראל

מסגד בטורינו (תצלום: כריס גולד)

מסגד בטורינו (תצלום: כריס גולד)

בטורים שהוא מפרסם ב”קוריירה דלה סרה”, שם הוא גם מכהן כסגן עורך העיתון, מביע עלאם תמיכה גורפת וקבועה בישראל. מאמרו האחרון, מ-1 במארס, עורך השוואה בין חמאס למחתרת הכורדית פ-ק-ק, ונפתח כך: “אם משווים בין אופן הסיקור בתקשורת של הקרב שניהלה טורקיה נגד פ-ק-ק בעיראק מצד אחד, לבין הקרב שניהלה ישראל נגד חמאס בעזה מצד שני, נוכחים באפליה ברורה נגד המדינה העברית. בזמן שהמונחים ‘טבח בילדים’ ו’רצח אזרחים’ מופיעים אך ורק בתיאור הפעילות של הצבא הישראלי, בעבור הצבא הטורקי נשמרים מונחים נייטרליים או אפילו אוהדים, כמו ‘77 מורדים כורדים נהרגו’. כאשר הפצצות הן ישראליות, מודיעים לנו בפירוט את המספר, ולעתים גם את השמות, של הילדים הפלשתינאים שנהרגו. לעומת זאת, הפצצות הטורקיות הורגות תמיד רק מבוגרים, ממין זכר, שבחרו באופן מודע בדרך האלימות”.

עד לאחרונה עוד האמין בקיומו של איסלאם מתון. בספרו “תחי ישראל” כתב, כי “תרבות השנאה והמוות שהמערב מייחס כיום למוסלמים לא טבועה בד-נ-א של האיסלאם”. אבל השבוע הוא נשמע נחרץ הרבה יותר: לא ניתן עוד לדבר על איסלאם מתון, אלא רק על מוסלמים מתונים. “צריך להמשיך ולנסות לקיים דיאלוג”, הוא אומר, “אבל רק עם מי שמכיר בעליונותם של ערכים מסוימים, כמו קדושת החיים והבחירה החופשית”.

במכתב שפירסם ביום ראשון השבוע בעיתונו, ובו ההסבר למעשהו, כתב עלאם: “שאלתי את עצמי כיצד ייתכן שאדם כמוני, שנלחם למען ‘האיסלאם המתון’ וגינה בכל תוקף את הקיצוניות והטרור האיסלאמי, זכה לגזר דין מוות בשם האיסלאם ובשם הקוראן. הבנתי כי מלבד המרכיבים שמאפיינים את הקיצוניות האיסלאמית, שורש הרע טמון באיסלאם שהוא דת אלימה באופן פיסיולוגי”.

דברים דומים השמיע לפני כשנתיים המטביל של עלאם, הלוא הוא בנדיקטוס ה-16. בנאום שנשא באוניברסיטת רטיסבון שבגרמניה בספטמבר 2006 התייחס האפיפיור לטבעו האלים של האיסלאם, ועורר עליו כעס רב בעולם המוסלמי. השבוע אומר עלאם כי זה היה אירוע מכריע מבחינתו בדרך להתנצרות. “אני הייתי אחד הבודדים באיטליה שהגן על דבריו של האפיפיור, לא רק בשם חופש הביטוי אלא גם מבחינת התוכן. מה שהאפיפיור אמר היה נכון מבחינה היסטורית. נאום האפיפיור הראה לי יותר מכל שיש מישהו שמשלב אמונה והיגיון, ושבנדיקטוס ה-16 מגלם בדיוק את מחשבותי. מבחינתי, הנצרות היא דת של טוב ושל בינה, בשונה כל כך מהאיסלאם”.

“דת של טוב”

גליליאו גליליי, ציור מאת יוסטוס סוסטרמאנס

גליליאו גליליי, ציור מאת יוסטוס סוסטרמאנס

גלילאו גליליי וג’ורדנו ברונו יכולים היו ככל הנראה להשמיע דעה שונה על מידת הבחירה החופשית והבינה שלה הטיפה הכנסייה הקתולית במשך השנים. אבל מבחינת עלאם, ברגע הזה בזמן, נכון ל-2008, הכנסייה הקתולית מזוהה עם תרבות המערב, שמעלה על נס את ערכי החופש וקדושת החיים, ושמנוגדת תכלית ניגוד לתרבות הסגירות והשנאה באיסלאם.

לשאלה כיצד הוא מתמודד עם העובדה שבמשך ההיסטוריה נרצחו אנשים רבים, יהודים ולא-יהודים, בשם אותה “דת של טוב”, השיב עלאם כי הוא מגנה את המעשים האלה בצורה הנחרצת ביותר. מדובר ב”מעשים נפשעים ובטעויות היסטוריות שנעשו בשם הדת. על חלקן לפחות התנצל האפיפיור הקודם, יוחנן פאולוס השני. בכל מקרה, אמשיך להיות אדם שמגן על האמת, לא משנה מה היא, גם אם היא נוגעת לטעויות שעשתה הכנסייה”.

השבוע דיבר עלאם על הטבלתו במונחים כמעט מיסטיים. “גיליתי את האל היחיד והאמיתי”, כתב במכתב שפירסם ב”קוריירה דלה סרה”. את העובדה שהמטביל היה דווקא ראש הכנסייה הקתולית כינה “המתנה היפה ביותר שיכולתי לקבל”. האפיפיור אמנם נוהג מדי שנה במיסת הפסחא לקיים את סקרמנט ההטבלה, ועלאם גם אינו המוסלמי הראשון שמתנצר (קדמו לו למשל אמיר קוסטוריצה וקרלוס מנם). ובכל זאת, הטקס הפומבי הרם כל כך הפך את האירוע לאמירה פוליטית ברורה.

כדי לענות מראש לתגובות הנזעמות הצפויות, פירסם הוותיקן ביום ראשון הודעה חריגה, ובה ציין כי “בעבור הכנסייה הקתולית, לכל אדם יש זכות לעבור טבילה, לאחר תהליך אישי ממושך ומתוך בחירה חופשית לחלוטין. האב הקדוש ניהל את טקס הטבילה ללא ‘הבדל פרסונלי’, והתייחס לכולם כשווים בחשיבותם אל מול אהבתו של אלוהים”.

אבל התגובות הגיעו, ועוד איך. נשיא המסגד המרכזי ברומא, מריו סקאיולה, אמר אמנם כי “יש לכבד את הבחירה האישית שעשה מגדי עלאם”, אבל העיתון “אל-קודס אל-ערבי” כתב בעמודו הראשון כי “האפיפיור מעורר את כעס המוסלמים בשל הטבלת מוסלמי לשעבר שתומך בישראל”. רשתות הטלוויזיה הערביות ואתרי האינטרנט התייחסו לקיום הטקס ביום החשוב ביותר בלוח השנה הנוצרי כאל פרובוקציה בוטה. אחרי הכל, כתבו, אפשר היה לקיים את הטבילה גם בכנסייה קטנה ברומא, על ידי כומר זוטר.

אבל מבחינתו של עלאם, זה בדיוק הסיפור. הוא זה שמאיימים על חייו, הוא זה שנאלץ ללכת עם מאבטחים – דבר שלא גונה מעולם בעיתונות הערבית – אבל החלטתו להמיר את דתו היא פתאום פגיעה בלתי נסבלת ברגשות המוסלמים. בדיוק כמו בפרשת הקריקטורות של מוחמד, אומר עלאם, מה שנתפש במערב כזכות בסיסית של האדם הוא עלבון חריף לאיסלאם. “כאשר נוצרי מחליט להתאסלם זה בסדר”, הוא אומר, “אבל כאשר מוסלמי מתנצר – זה פתאום סוף העולם. כולם מגנים אותו, כאילו שהוא עשה מעשה שיש להתבייש בו”.

הסיבה לכך, לדבריו, היא חולשת הדעת והרפיסות האירופית, ומעל הכל – המודל הרב-תרבותי, שבשמו כולם שווים ואסור לבקר אף אחד, כדי לא לפגוע ברגשותיו. באיטליה כל מוסלמי יכול ללכת למסגד, אבל בעולם הערבי יש אפליה קבועה ומתמשכת נגד מיעוטים דתיים. ובכל זאת, הוא שואל, מי מתלונן על מצבם של הנוצרים בסעודיה?

השבוע החליט עלאם לא לשבת עוד על הגדר, לשנות את דתו ואפילו את שמו. על כן, מעתה אמרו: מגדי כריסטיאנו עלאם.