הכפר ג'בל מוכבר הוא הפרדוקס הישראלי-פלשתיני בהתגלמותו. מכאן בא המחבל שביצע את הפיגוע ב"מרכז הרב", אבל כאן גם לחמו התושבים כדי שתוואי הגדר ישאיר אותם בישראל. עכשיו מוקמת בו גם מיני-התנחלות: בנייני דירות מאבן ירושלמית ליהודים אמידים מאמריקה
d792d791d79c-d79ed795d79bd791d7a83

העיר העתיקה בירושלים

מעורבבים

פורסם ב:|  21.3.2008

ביום יפה אפשר לראות מכאן כמעט את כל העיר, אבל הימים האלה בג’בל מוכבר אינם ימים יפים. אובך לבן סמיך כפה עצמו השבוע על הבירה, וכיסה את המורדות הדרומיים של העיר העתיקה, בואכה טיילת ארמון הנציב ושכונת ג’בל מוכבר. מנקודת התצפית הנהדרת הזאת בדרך כלל, אפשר היה השבוע רק בקושי רב להבחין בכיפת הסלע המוזהבת. שכונותיה הדרומיות של ירושלים – אבו-תור, סילוואן ותלפיות – נהפכו לגוש בטון אחד גדול, ללא גבולות וללא יכולת הפרדה.

בימים כתיקונם, האובך הלבן יכול היה להשרות תחושה של מסתורין וקדושה, אבל השבוע זאת היתה תחושה של מועקה. רק לפני שבועיים ויום יצא מג’בל מוכבר המחבל עלא אבו-דהים, בדרכו לפיגוע בישיבת מרכז הרב, שבו נהרגו שמונה תלמידי ישיבה. שבוע לאחר מכן, ביום ראשון השבוע, הגיעו לאזור עשרות בני נוער מהימין הקיצוני, יידו אבנים ופצעו שני שוטרים. שכונת ג’בל מוכבר עלתה לכותרות.

העובדה שהמחבל החזיק בתעודת זהות כחולה, ושפיגוע בלב ירושלים היה מבחינתו רק עניין של כמה דקות נסיעה, העלתה שוב את השאלה אם ניתן בכלל לקיים חיים משותפים בין יהודים לערבים בעיר. הצעתו ההגיונית לכאורה של המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, שלפיה הגדר באזור ירושלים תעבור ממערב לשכונה ותעביר אותה למדינה הפלשתינית העתידית, נתקלה בהתנגדות עזה בישראל, אך גם בשכונה. אחרי הכל, רק לפני כמה שנים עתרו תושבי שייח סעד שממזרח לג’בל מוכבר לבית המשפט, כדי להיכלל בצדה “הישראלי” של גדר ההפרדה (חומה באזור ירושלים). האפשרות לחבור לבני עמם הפלשתינאים קסמה להם הרבה פחות.

טשטוש הגבולות הזה אינו רק תעתוע אופטי. לאורך טיילת ארמון הנציב, מצדה הדרומי, נבנתה שכונת קרית מוריה עם בתי קומות בסגנון הפרברים. בטיילת עצמה העלתה ביום שלישי השבוע קבוצת חרדים אמריקאים, הצגה מאולתרת לכבוד פורים, עם אפי ליצן אדומים וזקנים עבותים, חלקם אמיתיים וחלקם מלאכותיים. לכאורה, אנחנו במדינת ישראל. אבל מהוואדי שלמטה עלו כל הזמן קולות רמים של מואזין, שהעידו בבירור, כי במקום הזה חיים גם מוסלמים.

החבר’ה חמומי מוח

ישיבת מרכז הרב בליל הפיגוע (תצלום: זק"א)

ישיבת מרכז הרב בליל הפיגוע (תצלום: זק"א)

שכונת ג’בל מוכבר המחישה השבוע כמה מהאבסורדים הרבים של הסכסוך: חיילי מג”ב ישראלים שומרים על ביתו של מחבל פלשתינאי; פלשתינאים ישראלים, שכאשר הם אומרים “הממשלה שלנו” אי אפשר לדעת אם הם מתכוונים לזאת שבירושלים או לזאת שיושבת ברמאללה; שכונה ישראלית שאוטובוסים של אגד אינם נכנסים אליה; וכפר ערבי עם כמה בתים ליהודים בלבד. השכונה האחת הזאת בירושלים ממחישה גם את העובדה שממשלות ישראל מעולם לא החליטו בדיוק מה לעשות עם השטחים שנכבשו ב-1967, ולא הפנימו את הבעייתיות בריכוז אוכלוסייה מוסלמי גדול כל כך בלב הבירה.

מצד שני, גם הפלשתינאים עצמם, לפחות בג’בל מוכבר, ממש לא נלהבים מההצעה להיכלל בעתיד בבירת מדינת פלשתין.

מה בדיוק התחולל כאן בתחילת השבוע? לפי הדיווחים בכלי התקשורת, כמה עשרות מבין מאות מפגיני הימין שהגיעו לטיילת ארמון הנציב, הצליחו להיכנס לשכונה מתחת לאפה של המשטרה, יידו אבנים וניפצו שמשות של מכוניות, במרחק של מטרים ספורים מבתי השכונה. אבל נאג’י, שיפוצניק בן 22 תושב ג’בל מוכבר, אומר כי ההתפרעות התרחשה בטיילת, מחוץ לשטח השכונה. יוסוף, נהג מונית בן 25, מתעקש גם הוא שאף מפגין לא נכנס לג’בל מוכבר. “החבר’ה פה בכפר הם חמומי מוח”, הוא אומר, “מזל גדול שהמתפרעים לא נכנסו לכפר, כי אם היו נכנסים, היה פה בלגאן”.

גם מדיווחי משטרת ירושלים עולה תמונה דומה. דובר המחוז מסר, כי מפגינים יהודים לא נכנסו לג’בל מוכבר, הודות להיערכות המשטרה, וממילא לא התקרבו לביתו של המחבל. במהלך ההפגנה בטיילת ארמון הנציב, לדבריו, ירדו כמה עשרות אנשי ימין קיצוני בוואדי לכיוון צפון, עד שהגיעו לשכונת שייח פארוק, המרוחקת יותר מקילומטר מג’בל מוכבר. שם יידו אבנים וניפצו שמשות, עד ששוטרים שהגיעו למקום, עצרו אותם.

יומיים אחרי ההתפרעות, שקט מוחלט שורר בשכונת ג’בל מוכבר. בשעת בוקר מאוחרת התלמידים נמצאים בבית הספר, הגברים יצאו לעבודה בירושלים, והנשים ספונות בבתים. בתוך שעתיים ייצאו התלמידים מבתי הספר ויציפו את הרחובות בדרכם הביתה. הבנות בתלבושת אחידה – גלימות שחורות ארוכות ומטפחות ראש לבנות; הבנים בג’ינסים כחולים וסווטשירטים בשלל צבעים. נאג’י חושב שהסיבה לשקט הזה היא הוראה שנתנו ההורים לילדיהם לא להסתובב יותר מדי בחוץ, עד יעבור זעם.

שוטרי מג”ב שבכניסה לכפר אומרים שזה בסך הכל השקט שלפני הסערה. הם לא כל כך מבינים איך נקלעו לסיטואציה המוזרה הזאת, ואחת מהם אומרת מפורשות: לא התגייסתי לצה”ל בשביל לשמור על בתים של מחבלים. שוטר אחר, שמסייר כאן כבר כמה חודשים ומכיר את ג’בל מוכבר היטב, אומר שכמעט בכל בית יש נשק חם, ושלא כדאי לטעות במראה השלו. בכפר לא מתנוססים דגלי חמאס, רוב הכרזות עם דמותו המחייכת של אבו-דהים הוסרו מעמודי החשמל וגם סוכת האבלים בביתו פורקה. אפילו בית הקברות נטוש, ואין בו כל זכר לפולחן המת, שעליו דווח בתקשורת. אבל המג”בניק מבהיר: אף אחד פה לא אוהב את ישראל.

למרות זאת, ישראל לא מוכנה לוותר על אחיזה במקום. במורדות הצפוניים של השכונה מתנוסס שלט גדול: “ברוכים הבאים לנוף ציון, שכונה פרטית בירושלים”. על הנוף אי אפשר באמת להתווכח (לפחות בימים יפים יותר), ולפי האתר באינטרנט של הפרויקט, nofzion.co.il, מדובר במתחם פרטי סגור, בפיתוח סביבתי מושלם, בתכנון וגימור ברמה גבוהה ביותר ובקהילה איכותית במיוחד. ממש בוורלי הילס.

הפרויקט היוקרתי של חברת “דיגל השקעות ואחזקות”, משווק ככל הנראה ליהודים אמידים מארצות הברית ומצרפת, אך בפועל הוא עומד נטוש. מדובר בשבעה בניינים בני חמש-שש קומות, סך הכל כ-70 דירות, עם נוף יוצא דופן אל עבר העיר העתיקה. בינתיים, משרד המכירות ריק, אף אחד לא בא לראות את הדירה לדוגמה, ושער הברזל הכבד בכניסה למתחם נעול. על הטעם האדריכלי של הפרויקט הזה אפשר להתווכח, אבל לא לגמרי ברור מה התועלת ומה התוחלת של שכונת רפאים כזאת בלב כפר מוסלמי.

הר העצה הרעה

שכונת ג'בל מוכבר (תצלום: בריאן נגין)

שכונת ג'בל מוכבר (תצלום: בריאן נגין)

כמו כמעט כל שלולית בירושלים, גם ג’בל מוכבר נושאת על גבה אלפי שנות היסטוריה. לפי המסורת היהודית, כאן השאיר אברהם אבינו את פמלייתו כשהיה בדרך לעקוד את בנו יצחק על הר המוריה. לפי המסורת הנוצרית, בדיוק כאן שכן ביתו של הכהן הגדול קיפא, בו התכנסה מועצת הזקנים שהחליטה למסור את ישו לצליבה בידי הרומאים (ומכאן השם “הר העצה הרעה” או “הר המועצה הרעה”). ולפי המסורת המוסלמית, מהגבעה הזאת קרא עומר אבן אל-חטאב (החליף השני, שעל שמו נקרא מסגד עומר) “אללה אכבר” לפני שכבש את ירושלים במאה ה-7 לספירה. אף אחת מהמסורות, אגב, אינה יכולה להתחייב על המיקום המדויק של האירועים ההיסטוריים.

הבתים בג’בל מוכבר הם בתים נאים. חלק קטן אמנם ראוי יותר לכינוי צריפים או פחונים, אבל הרוב המכריע הם בתי מידות, כמעט כולם עם חצר פרטית קטנה. בחלקן גדלים עצי לימון, בחלקן גדלות הכלניות פרא. בכבישי האספלט דוהרות מאזדות והונדות חדשות למדי, ובמובנים רבים נראית ג’בל מוכבר טוב יותר מכמה שכונות בלב ירושלים. דבר אחד ברור: לא עוני ולא אפליה הובילו את עלא אבו-דהים לבצע את הפיגוע. את ההסבר למעשה צריך למצוא במקום אחר.

יוסוף, נהג המונית, אומר שהכיר את המחבל – אדם סגור ומופנם, שבקושי דיבר עם מישהו בכפר. הוא לא גידל זקן ולא נחשב לפנאט דתי. בקושי אפשר היה לדעת שהוא ערבי, הוא אומר. כשהוא נשאל איך בכל זאת הוא מסביר את המעשה שעשה, יוסוף מתפתל, ולאחר מכן חוזר לסכסוך הלאומי. “צריך לתת לכל אחד את הכבוד שלו”, הוא אומר, “אני בכלל נגד אלימות, אבל תסתכל איך אצלכם בכנסת אומרים כל הזמן שצריך לגרש מכאן את הערבים. אז כשמאיימים על בן-אדם, הוא יוצא להגן על הבית שלו”. לשאלה איך זה קשור לשמונה נערים שהתפללו בשעת ערב בישיבה, לא היתה לו תשובה.

בסך הכל הוא מרוצה מהחיים. הכי טוב מבחינתו, הוא אומר, זה שהמצב יישאר בדיוק כמו שהוא עכשיו. “אני אוכל, שותה ועובד בירושלים”, הוא אומר, “והכל בסדר”. הוא לא יודע לומר אם הוא מרגיש ישראלי או פלשתינאי, אבל האפשרות להיות חלק מבירת פלשתין ממש לא נראית לו: “אבו מאזן הוא איש לא רציני, הוא בקושי אחראי אפילו על התחת שלו”.

בזמן האחרון אפילו צץ לו רעיון חדש. אולי זה האובך שמבלבל אותו, אולי באמת נדמה לו שזה הפתרון. “למה שלא הכל יהיה מדינה אחת”, הוא אומר, “לא תהיה ישראל בנפרד ופלשתין בנפרד. זה נראה לי הדבר היחיד שיכול לעבוד”. העניין הוא שגם כשיתפזר האובך, הטשטוש בשטח בין שכונות יהודיות וערביות ייוותר, ולאור אירועי השבועיים האחרונים, קשה להאמין שהדו-קיום הזה יכול באמת להתקיים.