כשבנתה משפחת לורנץ את ביתה במושבה הטמפלרית בדרום תל אביב לפני כמאה שנה, היא לבטח לא שיערה שהוא יונצח על ידי ש"י עגנון או שיהפוך למקום מפגש לחברי המפלגה הנאצית בארץ ישראל. אבל כך היה. כעת בונה שם התנועה הקונסרווטיווית את ביתה החדש
cafe-lorenz

מתחם שרונה בתל אביב (תצלום: סמבח)

מה טובים משכנותיהם בני גרמניה

פורסם ב:|  18.1.2008

כמו סמל פרוסי עיקש ושבע קרבות, עומד הבית הדו-קומתי ברחוב אילת מספר 57 בתל אביב – שיא תהילתו מאחוריו, ואף אחד בשכונה לא מחשיב אותו יותר. כל עיטורי הכבוד ניטלו ממנו: החלונות בקומה השנייה פרוצים לרוח, שני מרזבים חלודים מתפתלים על חזיתו כמו נחשי ענק, ודלת הכניסה חסומה בלבנים. על צדו המזרחי של הבית, הפונה לרחוב שלוש, מצוירת בתולת ים אדמונית, על פניה חיוך מלא זימה. מלמעלה משקיפה זקפת בטון שנבנתה לא מכבר, “מגדלי נוה צדק” הסמוכים, וברחוב הסואן מזדחל פקק חסר רחמים.

הבליל העירוני הזה, ישראלי כל כך, מסתיר יהלום היסטורי ותרבותי. בקומה הראשונה של הבית הזה היה פעם בית הקפה “לורנץ”, אחד ממקומות המפגש הפופולריים בתל אביב במחצית הראשונה של המאה ה-20. ש”י עגנון נהג לשבת כאן, ומועדון “רוטרי” המקומי קיים פה את פגישותיו הקבועות מדי שבוע. המבנה, שהוקם על ידי חברי כת פרוטסטנטית שקיוו לקדם את בואו של המשיח, נהפך במרוצת השנים למקום שעשועים, אולי היחיד בעיר עם בירה גרמנית אמיתית מהחבית, וסיים את חייו כמעונו הראשון של הוועד למען החייל בתל אביב.

מאז אמצע שנות השבעים, כשהוקם בית החייל החדש ליד כיכר המדינה, עומד המבנה בשיממונו. בעיריית תל אביב עמדה על הפרק בשלב מסוים תוכנית להרוס את כל האזור, כדי לסלול כביש מהיר. אבל בינתיים החלה לפרוח שכונת נוה צדק, שצמודה לקפה “לורנץ” מצפון. בתי קפה וגלריות צצו בכל פינה, מחירי הקרקע באזור הרקיעו שחקים, ויזמי נדל”ן התחילו להיאבק ככרישים על מגרש ועוד מגרש. הבתים באזור, בהם קפה “לורנץ”, נהפכו למצרך מבוקש. רק מאבק עיקש של כמה גופי שימור, שניסו למנוע את מחיקת הצביון ההיסטורי הייחודי של האזור לטובת רבי קומות אדירים, הצליח להציל חלק מהבתים.

כעת הגיע תורו של קפה “לורנץ”: המקום ישופץ וישוחזר, וישמש כ”מרכז שכטר לתרבות יהודית בנוה צדק”. עלות הפרויקט מוערכת בשלושה מיליון דולר, ומתבססת על תרומות מחו”ל שגויסו על ידי מכון שכטר למדעי היהדות, וישתתפו בו גם התנועה המסורתית (קונסרווטיווית), מדרשת “עיון” וקהילת סיני. במקום יהיו גן ילדים, בית כנסת, חדרי לימוד, גלריה לאמנות ובית קפה. את השיקום עצמו תבצע חברת “קימל אשכולות”.

גם זה יהיה בליל ישראלי מאוד – בית שהוקם על ידי גרמנים נוצרים, שהיה מקום מפגש ליהודים ולערבים בתקופת המנדט, ולחברי המפלגה הנאצית בארץ ישראל במהלך שנות השלושים, ייהפך בסופו של דבר למרכז תרבות יהודי. ועוד של הקהילה הקונסרווטיווית.

ערי אירופא הנושבות

ש"י עגנון

ש"י עגנון

את הבית ברחוב אילת מספר 57 הקימו הטמפלרים, כת נוצרית אוונגלית שנוסדה בדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. משאת נפשם של חברי הכת היתה ארץ הקודש, וכוונתם היתה לבוא אליה כדי להכשיר את הלבבות לקראת אחרית הימים. ב-1868 הוקמו שתי המושבות הטמפלריות הראשונות בארץ ישראל – בחיפה וביפו – ואחריהן הוקמו גם שרונה (באזור הקריה בתל אביב), וילהלמה (כיום בני עטרות), בית לחם הגלילית, ולדהיים (כיום אלוני אבא), ושכונה-בת של המושבה ביפו בשם ואלהלה, שבתחומה נמצא קפה “לורנץ”.

ההיסטוריונית ד”ר מיכל אורן, מהמסלול ללימודי א”י, תרבות ומרחב במכון שכטר למדעי היהדות, מציינת כי פירוש שם השכונה הוא “גן עדן של האלים”, אתר חשוב במיתולוגיה הגרמאנית והנורדית, המציין את משכנם של הלוחמים ההרוגים, שבו האל אודין מארח אותם בסעודות דשנות של בשר חזיר הבר ושיכר עטיני עז עד אחרית הימים.

חבר הקהילה פרנץ לורנץ היה הראשון שקנה אדמה בשכונה ב-1886. הוא קנה שלושה מגרשים, שבאחד מהם עמד בית ערבי (אילת 55) ושבו התגוררה משפחתו עד שבנתה את ביתה. לבית היתה קומה אחת, ורק לאחר מותו של פרנץ, ב-1909, הוסיף בנו קורט קומה נוספת. עם הזמן נבנו בשכונה בתי מגורים נוספים, וכן בית הקונסוליה הגרמנית (ברחוב אילת 59) ובית חרושת “ואגנר” לייצור מנועים, שהיה ממפעלי התעשייה הראשונים בארץ ומנה יותר ממאה עובדים ב-1913.

הטמפלרים נחשבים בעיני רבים למביאי הבשורה הטכנולוגית לארץ – באדריכלות, בחקלאות ובתעשייה – ולסמל של קדמה ומודרניות. בעיתונו של יואל משה סלומון, “יהודה וירושלם”, כתב הוא עצמו על מושבות הטמפלרים: “שמנו לבינו גם על הקאלאניאות אשר יסדו זה כמה שנים האשכנזים בני וויטינבערג (לא מבני עמנו) ובתיהם בנויות במשטר נאה, ככל ערי אירופי, ברחובות רחבות ובנינים מפוארים עד אשר האיש אשר יתהלך ברחובותיהם, ישכח כי רגליו תדרכנה בארץ הנשמה, וידמה כי הנהו באחת מערי אירופא הנושבות”. הסופר זאב סמילנסקי, אביו של הסופר ס. יזהר, תיאר ב-1905 את שכונת ואלהלה, והשווה אותה לשכונות היהודיות של יפו: “בעוברינו באותה שכונה קטנה של גרמנים שנבנתה נגד נוה צדק, נתענג לראות בתים יפים בנויים בטעם טוב… לעומת זאת בבואנו למשכנות יעקב שביפו, נצטער. מה רעים אהלך יעקב ומה טובים משכנותיהם בני גרמניה”.

לדברי אורן, הטמפלרים לא העתיקו את עיצוב בתיהם בארץ ישראל מגרמניה. מטרתם היתה לקדם את מצבה החומרי של הארץ על ידי הנחלת שיטות עבודה ובנייה, אך ככל הניתן באמצעות חומרים מקומיים. הבתים, מבנים בני 2-3 קומות בשטח ממוצע של 300-400 מ”ר עם גגות שטוחים, נבנו בדרך כלל מאבן מקומית. בית לורנץ עצמו היה בין הראשונים באזור שהואר בתאורה חשמלית באמצעות גנרטור פרטי. שי פרקש, יזם שעוסק בשחזור ושסייע בהכנת תיק התיעוד של המבנה, גילה כי מערכת החשמל נחפרה בקירות במהלך שנות העשרים.

בית הקפה נפתח תחילה ברחוב אילת 55 ואחר כך בבית החדש באילת 57. בית הקפה פעל בקומת הקרקע באגף הצמוד לרחוב שלוש, ואילו המטבח היה בחדרים המערביים. בספרו “תמול שלשום”, הזכיר עגנון את בית הקפה: “ולכשדעתו של אורגלברנד רחבה עליו, מזמין הוא את יצחק לבית הקהוה של לורנץ… שרוב הבאים לשם גרמנים… ואף ליהודים שבאים לשם מבקשים נופש מעניינים של עסק. מזמין אורגלברנד לאורחו כוס שכר או כוס פונש, ולעצמו הוא מזמין כוס תה ושותה שתיים שלוש טיפות ומניחה, שהגרמנים הללו שבקיאים בכל דבר אין יודעים לעשות תה”.

מקום חשוב היה לקפה לורנץ גם בתולדות הקולנוע בארץ. עיתון “הצבי” דיווח ב-1909 כי “באולמות האדונים לורנץ ושינקל מוקרנים סרטים באופן סדיר”. לפי תיק השימור של המבנה, שהוכן לקראת השחזור, נפתח בקומה השנייה של המבנה ב-1925 ראינוע “קסם”, שנוהל על ידי ירושלים סגל. הסרטים האילמים שהוקרנו בו לוו בדיבור ובפסנתר על ידי בן הקהילה הטמפלרית, דוד אטינגר.

אספרגוס בחמאה

הזמנה לקפה לורנץ, 1940

הזמנה לקפה לורנץ, 1940

מיקומו של קפה לורנץ על הדרך הראשית היוצאת מיפו לכיוון צפון הפך אותו בתוך זמן קצר למקום מפגש נוח במיוחד. לאחר שהוקמו השכונות הראשונות של תל אביב, ב-1909, ומאוחר יותר כשהעיר הלכה והתפתחה, היה קפה לורנץ לנקודת ציון בין יפו הערבית לתל אביב היהודית, פחות או יותר באמצע הדרך. עיתוני התקופה מלאים בהתייחסויות לבית הקפה: בתים להשכרה “על יד קפה לורנץ”, התכנסויות והרצאות, קבלות פנים רשמיות ומודעות על ערבי ריקודים בחצר הדקלים של הקפה.

מודעה בעיתון “פלסטיין פוסט” מ-13 באוגוסט 1937 הציגה תפריט חדש למסעדה: מרק עוף, אספרגוס ברוטב חמאה, סטייק פילה, צ’יפס עם סלט, וקפה טורקי. בירה אמיתית ממינכן תוגש מהחבית, וכל זה בשביל 150 מיל (פרוטות). עדות לקהל המעורב במקום אפשר לראות בידיעה באותו עיתון מ-17 בפברואר 1936. “הותקף בית קפה ביפו: קבוצה של כ-40 צעירים ושתי נשים, לבושים בבגדי ברית טרומפלדור (‘ביתרים’), פרצה אמש לבית הקפה לורנץ וגרמה לנזקים משמעותיים. חלונות נופצו ורהיטים נשברו… נראה שהסיבה היא קטטה שפרצה בפתח הקפה בין חברי ביתר לקצינים בריטים שלא במדים”. חמישה חודשים קודם לכן, בספטמבר 1935, הוגשה תלונה נגד בעל בית הקפה על הגשת אלכוהול אחרי תשע בערב, בניגוד לרישיון העסק. פרדריק קיש, איש התנועה הציונית, הרצה ב-5 בנובמבר 1935 בשעה אחת וחצי בצהריים על “ועידת השלום וחבר הלאומים”.

אך במקביל למוסד התרבותי הפורח, החלה בשנות השלושים התעמולה הנאצית לחלחל אל תוך מושבות הטמפלרים. סניף של המפלגה הנאצית הוקם בחיפה, וצלבי קרס נתלו על בתים ומכוניות. ב-1934 החליטו הטמפלרים לא להשכיר דירות ליהודים ולברך איש את רעהו במועל יד. בבית הקפה “לורנץ” הרצתה הרטה וילאנד על “דנציג והמזרח הגרמני”, כהרצאה ראשונה בסדרה על הנאציונליזם הגרמני המתחדש. שבוע לאחר מכן, לקול תשואות, הונף דגל צלב הקרס על בניין הקונסוליה הגרמנית הסמוך.

ב-1935 נמנו בארץ ישראל 250 חברים במפלגה הנאצית, ובינואר 1938 גדל מספרם ל-330 (17% מהנתינים הגרמנים בארץ). אבל פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא לסופו של היישוב הטמפלרי בארץ. השלטון הבריטי הכריז עליהם כנתינים אויבים, והם הושמו במעצר במושבות ולדהיים ושרונה, או הועברו למחנה המעצר בעתלית. בקיץ 1941 גורשו 665 עצורים לאוסטרליה. 1,052 נותרו במחנות המעצר בארץ.

היישוב היהודי לא סלח לטמפלרים על התקופה הנאצית, ולאחר קום המדינה, במאי 1948, הוגלו אחרוני הטמפלרים לאוסטרליה. “חוק נכסי גרמנים” של הכנסת קבע שרכוש גרמני בכנסת לא יושב לבעליו, אך הוציא מכלל זה נכסים ששימשו למטרות דתיות ישירות. בסופו של דבר, אומרת ד”ר אורן, בשל לחץ בינלאומי שהיה כרוך בהשגת הסכם השילומים עם מערב גרמניה, הסכימה ישראל לשלם בעבור הנכסים הלא דתיים שהלאימה. 32 דונמים שהיו ביפו, כולל בשכונת ואלהלה (46 מגרשים), וכ-1,700 דונם בשרונה. רובו של הרכוש היה חילוני, ולכן היה אמור ברובו לעבור לידי ישראל תמורת תשלום. כדי למנוע תביעות פרטיות, העדיפה ישראל לנהל מו”מ מרוכז, שנמשך עד יוני 1962. בהסכם בוררות חויבה ישראל לשלם 54 מיליון מרקים גרמניים, שקוזזו מהשילומים.

תם ולא נשלם. בתחילת 1949 קיבל הוועד למען החייל את הבית מהאפוטרופוס הכללי והחל בו את פעילותו במסגרת “פינת החייל”. ב-7 באוגוסט אותה שנה, במעמד הרמטכ”ל הראשון יעקב דורי, הנשיא הזמני יוסף שפרינצק וראש העיר ישראל רוקח, נפתח בגן הדקלים של קפה “לורנץ” סניף הוועד למען החייל, שכלל מסעדה, מספרה, מועדון, חדר תרבות, ואת הקונדיטוריה המרכזית של הוועד. המקום שימש גם למסיבות של יחידות צבאיות והושכר לאירועים פרטיים כמו חתונות. בכל יום רביעי שודרה מהמבנה התוכנית לחיילים “תיבת נוח”.

אבל ימי הזוהר של השכונה ושל בית הקפה היו נחלת העבר. לדברי אורן, השכונות הדרומיות של תל אביב – בהן נוה צדק, המושבה הטמפלרית ויפו – סבלו מהזנחה ומבעיות חברתיות וכלכליות. העוני פשה, הפשיעה גברה והמבנים היפים, עדות לעבר המרתק, הלכו והתפוררו. אחרי פתיחתו של בית החייל החדש, ב-1965, ספג המקום מהלומה נוספת. לא היה עוד צורך בסניף שברחוב אילת, והוא נסגר במחצית השנייה של שנות השבעים. מאז עמד הבית בפינת הרחובות אילת ושלוש בשיממונו.

עד שיום אחד חלף לידו רוברטו ארביב, רב מסורתי תושב נוה צדק. ארביב עומד בראש מדרשת “עיון”, שמנסה להפיץ לימודי יהדות בקרב קהלים רחבים ככל האפשר. הרב פרופ’ דוד גולינקין, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות, מספר כי בעקבות זאת החלה התנועה הקונסרווטיווית להתעניין בבית, ולפני כחמש שנים זכתה במכרז שפירסמה עיריית תל אביב. בעקבות גיוס כספים של מכון שכטר, תצא התוכנית לפועל בתוך כמה חודשים, וסיומה מיועד ל-2009.

מישהו כתב בינתיים כתובת גרפיטי פשוטה על הקיר: “עם ישראל חי”.