ארגנטינה ואורוגואי: קורבנות הרדיפות הפוליטיות, הקומוניסטים לשעבר, חברי המחתרות, הם היום הנלסון מנדלות של היבשת. מהפכנים לבני שיער מגיעים באופנוע לבית הנבחרים ומנתצים את סמלי הדיכוי. מסע בדרום אמריקה, פרק אחרון
d790d795d7a8d795d792d795d790d7994

הפגנה בבואנוס איירס, 2001 (תצלום: אוריאנה אליסבה)

מסע בדרום אמריקה המתעוררת – פרק 5

פורסם ב:|  26.3.2006

בואנוס איירס ומונטווידאו. הם היו תשעה. “תשעת השבויים”, כמו שכונו. תשעה גברים בסביבות גיל הארבעים, מנהיגי מחתרת טופמארוס, שנכלאו ועונו על ידי המשטר הצבאי באורוגוואי. תשעה גברים שבילו 12 שנים מחייהם בצינוק טחוב ומטונף, מבודדים ומנותקים משאר העולם. אחד התיידד עם הצפרדעים שבתאו; שני סיפר שניסה לשמור על שפיות על ידי מעקב מתמיד אחרי התקדמות קורי העכבישים. עכשיו, במעין היפוך מדהים של המציאות, מובילים האנשים האלה, שהפכו לסמל המאבק בדיקטטורה הצבאית, את מהפכת השמאל באורוגוואי. אלה מהם ששרדו ולא יצאו מדעתם.

השנה היא 1972. אורוגוואי נראית על סף מהפכה שמאלית. מחתרת טופמארוס, שמכונה על שם המנהיג האינדיאני האגדי טופאק אמארו, מנהלת מלחמת גרילה קשה נגד כוחות המשטרה. הממשלה מחליטה לכלוא את כל מנהיגי המחתרת ולהעמיד לחברים שנותרו חופשיים תנאי: על כל פעולה של המחתרת, יוצא להורג אחד העצורים. המחתרת סופגת מכה קשה ומאבדת את התנופה. מיד לאחר מכן, עם עליית השלטון הצבאי ב-1973, נעצרים ונרצחים כל חברי המחתרת. אלה שמצליחים, נמלטים לגלות מחוץ למדינה.

אבל עכשיו זאת שעתם של המדוכאים-פוליטית בדרום אמריקה. זאת שעתם של אלה שעונו, נעצרו, נרצחו, הועלמו, הופשטו מזכויותיהם והוקעו כפושעים. בכל רחבי היבשת, ובעיקר בדרומה – שם שלטו בשנות השישים והשבעים שורה של דיקטטורות צבאיות – חוזרות ועולות הדמויות מפעם, אלא שעכשיו הם בתפקיד המנצחים. מישל באצ’לט, הנשיאה החדשה של צ’ילה, היא בתו של אלברטו באצ’לט, גנרל בחיל האוויר שהתנגד למשטרו של אוגוסטו פינושה. שנה לאחר ההפיכה הצבאית, ב-1974, מת בכלא. נשיא ברזיל לולה הושם בכלא בשל פעילותו כראש איגוד מקצועי, וכך גם ראשי מפלגות אחרות כיום במדינה. ארגון “האמהות של כיכר מאי”, שנלחם במשך שנים להכרה בנעדרים מהשלטון הצבאי בארגנטינה, הפך לארגון מרכזי בעל קשרים מצוינים עם הנשיא נסטור קירשנר.

אבל באורוגוואי, המדינה הקטנטונת בין ברזיל לארגנטינה, התופעה הזאת היא הבולטת ביותר. בפעם הראשונה לאחר 180 שנות שלטון ימין, ניצח גוש השמאל בבחירות ב-2004. הכוח המוביל בתוך הגוש הזה, קואליציה של ארגוני שמאל שונים, הוא יוצאי הטופמארוס שחזרו למדינה בזכות החנינה הכללית שניתנה להם ב-1985, עם נפילת השלטון הצבאי. מתוך “תשעת השבויים”, שלושה הפכו לפוליטיקאים בכירים.

אחד מהם יושב עכשיו מולי. מאוריסיו רוסנקוף שמו. עיניו עייפות אמנם, שערו שיבה, רחוק מאוד מהאינטלקטואל הצעיר שהפך למנהיג מחתרת. 40 שנות מלחמה מאחוריו, מתוכן 11 שנה בצינוק מתחת לאדמה, ללא אור, ללא ספרים, ללא חצר טיולים ועם הזדמנות אחת ביום לצאת לשירותים. עכשיו הוא נראה יותר כמו סבא, ופחות כמו לוחם. אבל כשהוא מתחיל לדבר, התקיפות והעוצמה עדיין שם. המשפטים ברורים וקצרים. הכריזמה לא נעלמה. האיש הזה, בן 73 כיום, יודע עדיין בדיוק מה הוא רוצה.

“אני הולך בדרך שלי כבר הרבה מאוד שנים”, הוא אומר. “זאת הדרך שלי. בדרך הזאת אפשר להגיע לכלא, אפשר להגיע לקבר, ואפשר להגיע למשרד ממשלתי. אבל זאת הדרך שלי, ואותה לא שיניתי”. עם עליית קואליציית השמאל לשלטון דובר על רוסנקוף כמועמד ודאי לשר, אבל בסופו של דבר הוא הסתפק בתפקיד בכיר בעיריית מונטווידאו, בירת אורוגוואי. כסופר וכמחזאי מוערך ומפורסם בכל רחבי היבשת, מונה רוסנקוף למנהל מחלקת התרבות.

המשרד שלו בבניין העירייה חף מכל סמלי שררה. ריהוט עץ פשוט, ללא עציצים, ללא פרחים, ללא תמונות. רק מכתבה פשוטה, ארון ספרים ומכונת כתיבה. כן, כן, מכונת כתיבה. לרוסנקוף אין מחשב ליד השולחן, יש לו עדיין מכונת כתיבה, כמו זאת שכתב בה כל ימי חייו. מכונת כתיבה פשוטה עם מדבקה שמסמנת שמדובר בציוד של העירייה. “לפעמים אני משרבט כאן איזה שיר”, הוא אומר בחיוך.

גם בניין העירייה צנוע מאוד. קירות לבנים, נקיים מתמונות, שכמו מונטווידאו כולה נראה כאילו נתקע במנהרת זמן אי שם בשנות החמישים. אנגלית לא כדאי לדבר כאן, שלא ישמעו אותך ויחשבו אותך לאויב. עדיף כבר לדבר עברית. וגם דיבוק חדש יש כאן – המלחמה בעישון. חוק חדש הפך באחרונה את אורוגוואי למדינה החמישית בעולם שאוסרת עישון במקומות ציבוריים סגורים. בכניסה לעירייה מתנוסס שלט: “המקום הזה נקי מעשן”. צעיר אחד שעומד מתחת לשלט מפטיר בציניות: וגם מצדק.

במשרד עצמו רוכן רוסנקוף מעל השולחן. בחולצה פתוחה שמגלה שיער חזה לבן הוא נראה כמו שריד לתקופה שחלפה, כמו קיבוצניק שמסרב להיענות לעולם המשתנה. ובאמת, רוסנקוף מביע געגועים לקיבוץ, “הקיבוץ של פעם, בימים הראשונים. האידיאולוגיה שלנו נשארה אותו דבר. המטרה שלנו היא שכל אחד ייתן לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו. זה הכל. זה גם היה הרעיון של הקיבוץ בימיו הראשונים”. איפה עוד אפשר היום למצוא פוליטיקאי בדמוקרטיה ליברלית שמפזם מנטרות מרקסיסטיות וגם מאמין בהן בכל לבו.

נקישות על קיר הכלא

מאוריסיו רוסנקוף

מאוריסיו רוסנקוף

את דרכו הפוליטית החל בשנות החמישים. רוסנקוף, בן למשפחה יהודית שהיגרה מפולין בשנות השלושים, ייסד את ארגון הנוער הקומוניסטי והיה לעיתונאי. דרכו אל מחתרת הטופמארוס עברה דרך שביתת עובדי הסוכר באמצע שנות השישים – אירוע מכונן בתולדות המחתרת ובקורותיו שלו. רוסנקוף נדהם מאלפי קוטפי הסוכר, שהועבדו בתנאים מחפירים, ושעשו את הדרך ברגל לבירה יחד עם משפחותיהם, כדי לתבוע את זכויותיהם. הילדים האלה, חשב, רואים בפעם הראשונה בחייהם בתי קפה. אז הבין שהדמוקרטיה לא חלה על כל חלקי האוכלוסייה.

רוסנקוף, העיתונאי שסיקר את מאבק קוטפי הסוכר, היה לאחד האידיאולוגים של המחתרת, שהציבה לעצמה שני אויבים: האימפריאליזם האמריקאי והאוליגרכיה המקומית. כמו תנועות השמאל המהפכניות האחרות ביבשת הושפעו הטופמארוס מהמהפכה הקובנית וממשטרו של סלוודור איינדה בצ’ילה. הם חשבו שאולי סוף סוף יצליחו לשבור את המבנה הכלכלי המנצל בן מאות השנים ביבשת.

בהתחלה היו חברי המחתרת מעין רובין הודים, פרצו למחסני מזון וחילקו אוכל לעניים. רצינו שכל ילד יאכל שלוש ארוחות ביום, אומר רוסנקוף. אבל לאט לאט הפך המאבק אלים יותר ומכוון יותר ויותר נגד סמלי הממשלה. חברי המחתרת פרצו למחסני נשק ולבניינים ממשלתיים ואף חטפו את שגריר בריטניה באורוגוואי ואיימו על חייו. בסך הכל נחשבה המחתרת הזאת לאחת המצליחות בעולם, כזאת ששפכה “מעט” דם, ולמרות זאת זכתה לפרסום בעולם כולו. בשנים האחרונות לפעילותה, בתחילת שנות השבעים, עסקה בעיקר בגרילה עירונית ובפעולות ראווה בערים הגדולות.

“תמיד חשבנו שהדרך הנכונה לשלוט היא ‘מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך’”, אומר רוסנקוף. “זאת התורה כולה, ומלבדה אין כלום. השלטון צריך לפעול למען העם. אנחנו תמיד האמנו שאנחנו צריכים לעשות לאנשים מה שהיינו רוצים לעצמנו. כל השאר זה כלום”. אבל רוסנקוף וחבריו לא הצליחו להגשים את מטרתם, לפחות לא אז. ביום אחד נעצרו תשעת ראשי המחתרת והושלכו לכלא. הגנרלים עלו לשלטון בהפיכה והכבידו את ידם על פעילי השמאל. מאות בני אדם נרצחו ונעלמו. עשרות אלפים נכלאו ללא משפט – פצע שהחברה הזאת עדיין לא השלימה עמו.

“תשעת השבויים” הפכו למיתולוגיה. סיפורים שקשה לעמוד על אמיתותם מתארים בריחות נועזות מבתי כלא. בריחה, מעצר ושוב בריחה. סיפור אחר מתאר כיצד רוסנקוף וחברו הטוב, חוסה (“פפה”) מוחיקה, תיקשרו האחד עם השני באמצעות נקישות על הקיר כשהיו עצורים תא ליד תא. מתוך התשעה, שלושה סיימו את חייהם בצורה טרגית: שניים איבדו את שפיות דעתם ואחד מת מסרטן בעודו בכלא.

רוסנקוף שוחרר והפך לסופר מצליח. ספרו “המכתבים שלא הגיעו”, הקושר בין חוויותיו בכלא לבין חוויות בני משפחתו היהודים באירופה תחת הכיבוש הנאצי, הפך לרב מכר בדרום אמריקה וממתין עדיין לתרגום לעברית. מוחיקה הגדיל לעשות עוד יותר מרוסנקוף. איש פשוט, שמקורביו אומרים כי הוא ממעט להתקלח, ולפי התמונות ניתן להסיק כי גם תספורת וגילוח אינם עניין שבשגרה בעבורו. ב-1995 התמנה לפרלמנט של אורוגוואי, אך הוא ממשיך ללבוש אותם בגדים פשוטים ולנסוע באופנוע, לא ברכב שרד של המדינה. ביום ההשבעה של הפרלמנט החדש החנה מוחיקה את האופנוע במקום השמור לסנאטורים. שוטר שלא העלה בדעתו שמוחיקה הוא חבר פרלמנט, גער בו: כאן יכולים לחנות רק חברי פרלמנט. מוחיקה השיב לו כמנצח: כן, אבל עכשיו אני סנאטור.

עם ניצחון השמאל בבחירות האחרונות מונה מוחיקה לתפקיד שר החקלאות והוא נחשב כיום לפוליטיקאי הפופולרי במדינה. באיזו עוד מדינה הפוליטיקאי האהוב ביותר הוא מנהיג מחתרת לשעבר, שלחם שנים רבות נגד המדינה שלו עצמו וספג בשל כך שישה כדורי רובה?

כובשים את המפעל

מונטווידאו (תצלום: גונסלו ויירה אספירוס)

מונטווידאו (תצלום: גונסלו ויירה אספירוס)

האם האנשים האלה חשים נקמה? לא, משיב נחרצות גונסאלו פרננדס, מזכירו של נשיא אורוגוואי ומי שנחשב למספר שתיים במדינה. פרננדס הוא איש שמאל ותיק, עורך דין, שעומד עכשיו בראש ועדה שמחפשת אחר עדויות חדשות על נעדרים מתקופת השלטון הצבאי. ממשלת השמאל החדשה עושה מאמצים רבים יותר כדי לגלות את האמת על התקופה הקשה ההיא. אבל, הוא אומר, לא מדובר בנקמה. אנשים כמו מוחיקה ורוסנקוף מהווים לדבריו דוגמה לכך שהדרך לפעול היא הדרך הדמוקרטית, ולא דרך האלימות. “עכשיו הם יכולים להוציא לפועל את המדיניות שלהם, בגלל שזכו בבחירות”.

כדי לראות את המדיניות הזאת, צריך לצאת קצת ממונטווידאו, בירת אורוגוואי שמשתרעת בנמנום לחופי נהר הפלאטה, הנהר הרחב בעולם. למרות שגרים בה מיליון וחצי בני אדם, במונחים לטינו-אמריקאיים היא נחשבת ללא יותר מכפר גדול. שדה התעופה הבינלאומי נראה כמו שדה דב בתל אביב. בשעת העומס – שאותה ניתן לדעת רק לפי השעון – אפשר לחצות חצי מהעיר בעשר דקות נסיעה. לא לחינם מכנים עצמם בני הארץ הזאת “צ’אטו”, שטוח בספרדית, כמו מים רדודים בבריכה שקטה. ארץ שיש בה יותר פרות מבני אדם.

אנחנו בדרך למפעל “נאוסה”, חצי שעת נסיעה ממונטווידאו, בעיירה לאס פיידראס. בדרך עוד אפשר לראות את עשרות הגרפיטי שמקשטים את בתי העיר. סיסמאות בזכות “פרנטה אמפליו” (“ברית רחבה”), מפלגת השמאל שבשלטון ובזכות המהפכה בקובה ובוונצואלה. אבל בפועל מעט השתנה כאן מבחינה כלכלית. הממשלה ממשיכה פחות או יותר את מדיניות קודמתה, אבל בתחום אחד עשתה צעד רדיקלי – בתחום יחסי העבודה.

מפעל “נאוסה” לעיבוד עורות הוא דוגמה טובה לכך. לפני שמונה חודשים פרץ כאן סכסוך עבודה קשה, שבמרכזו תביעת העובדים לשיפור בתנאים. המעביד סירב לתביעות, וכך התנהל לו הסכסוך הרחק מעין המצלמות. עד שיום בהיר אחד בתחילת פברואר החליטו 120 העובדים לכבוש את המפעל, פשוטו כמשמעו, ולעצור את פעולת המכונות.

זאת לא הפעם הראשונה שעובדים כובשים מפעל בדרום אמריקה, אבל הפעם המדינה עמדה לצדם. אם עד עכשיו קבע החוק שהמפעל הוא קניינו של המעביד והמשטרה היתה מחויבת לפנות את העובדים, עכשיו, בזכות חוק חדש שהעבירה ממשלתם של מוחיקה ורוסנקוף, התהפכו היוצרות. עכשיו חובת המדינה להגן על העובדים מפני המעביד, המשטרה מחויבת לשמור עליהם מפני מאבטחים פרטיים שהוא עשוי להביא, וכל זאת, עד שיושג הסכם בין הצדדים. בן רגע העפיל הסיפור הזה לראש החדשות והעסיק גם את סי-אן-אן העולמי. ב-15 בפברואר הביא המעביד קבוצה של מאבטחים פרטיים כדי לגרש את העובדים השובתים. אלא שכאן התערבה המשטרה לטובתם, ואחרי מכות, אלימות וצעקות, גורש המעביד והעובדים נשארו במפעל.

עכשיו המפעל שקט. דלת ברזל גדולה חוסמת את הכניסה. סיסמאות מהפכניות נמרחו עליה בצבע אדום. לצד דגל אורוגוואי מתנופף דגל אדום, גדול פי כמה, עם הפטיש והמגל שלובים זה בזה. אחרי בירור קצר פותח ריקרדו גומס את השער. הוא לא מחפש בעיות, מספיקים לו איומי המעביד. עכשיו יש במפעל רק חמישה עובדים, שעושים משמרות כדי שהמעביד לא יחזור. שאר העובדים בבית, במונטווידאו או בסביבה, ובעוד כמה שעות יבואו להחליף אותו.

גומס, בן 53, מתנדב להראות את הסיבה לשביתה. גבר נמוך קומה בטרנינג כחול, חרוש קמטים. הוא מסתובב במפעל ומראה את השטחים שבבעלות המעביד. כאן קנה עוד חלקת אדמה, כאן קנה עוד מכונות. “כסף לא חסר לו”, הוא אומר. ואז הוא מראה את התנאים שבהם חיים העובדים. ל-120 העובדים יש שני תאי שירותים קטנים, שמזכירים בסיסים של הצבא העותמאני. מקלחות קטנטנות ל-120 איש, בחלקן אין ברזים, מלוכלכים ומלאי עובש. גם מצב התאים האישיים לא יותר טוב. מטבח קטנטן עם קומקום אחד משרת גם הוא 120 בני אדם.

הנה כי כן, זה מה שעשתה היד הנעלמה ליחסי העבודה באורוגוואי, ולא רק שם. בתחילת שנות ה-90, כחלק מהמדיניות הניאו-ליברלית, פרשה המדינה מניהול יחסי העבודה במשק והותירה אותם בידי העובדים והמעבידים. התוצאה היתה ברורה: לנוכח חוסר האיזון הבסיסי ביחסים האלה, הלכו העובדים ונחלשו. זכויותיהם נפגעו ומשכורתם נשחקה. עכשיו החליטה המדינה לאזן במידת מה את היחסים הלא-שוויוניים. גומס: “אנחנו לא מחפשים צרות. אנחנו רוצים לעבוד. אנחנו לא רוצים לשבות. אבל יש דבר אחד שאני לא מצליח להבין. הבוס אומר שאין לו כסף ושיש לנו תביעות לא הגיוניות. תסתכל בעצמך. זה תביעות לא הגיוניות? אנחנו בסך הכל מבקשים שיתייחסו אלינו כמו אל בני אדם”.

במטבח יושבים שלושה בחורים צעירים מתחת לשלט בכתב יד: “כבוש”. הם שותים מאטה, המשקה המריר שהוא הסמל הלאומי של אורוגוואי. יש להם זמן. אחד קורא בספר, השני ממלא תשבץ. גומס: “גם קודם היה נהוג לכבוש מפעלים. מה ששונה עכשיו זה שיש לנו זכות לעשות את זה בגלל הממשלה החדשה. קודם זה היה לא חוקי. עכשיו הממשלה אתנו”.

נקמת המעמד הבינוני

ארמון הנשיאות בבואנוס איירס

ארמון הנשיאות בבואנוס איירס

בגדה השנייה של נהר הפלאטה ממתינה בואנוס איירס. עיר אירופית במדינה אירופית, אולי המדינה האירופית היחידה בעולם, כפי שכינה אותה בורחס. צרפת הרי צרפתית, אנגליה אנגלית, איטליה איטלקית. רק ארגנטינה היא אירופית, אמר הסופר הארגנטינאי, בזכות גלי המהגרים שהגיעו אליה במרוצת השנים.

כל נסיעה בעיר הזאת מותירה אותך עם פה פעור. כל בניין שני הוא מוזיאון או מבנה מהמאה ה-19. בואנוס איירס היא כרך שמתחרה בניו יורק, פאריס ולונדון בלי רגשי נחיתות. נכון, כשיורדים קצת מהרחובות הראשיים, אפשר לראות ילדים מחטטים בפחי אשפה או מיני עבריינים עומדים מחוסרי מעש. גם בבואנוס איירס יש שכונות עוני גדולות שהכניסה אליהן אינה מומלצת. אבל ההבדל הגדול בין בואנוס איירס לערים האחרות הוא שעדיין יש בה מעמד בינוני עם נכסים רוחניים וחומריים לא מבוטלים.
המעמד הבינוני היה המאפיין שייחד את ארגנטינה משאר המדינות ביבשת. אבל אנשיו היו גם הנפגעים העיקריים מהמדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של שנות ה-90. פתיחת השוק הארגנטינאי לתחרות והסרת חסמי מסחר הביאה להצפת השוק בסחורה זולה מבחוץ, ובעקבות זאת לקריסת רבבות עסקים קטנים ובינוניים. המשבר האחרון, שפרץ ב-2001 והביא להגבלות על משיכת כסף מחסכונות ומפיקדונות בבנקים, פגע גם הוא בעיקר בבני מעמד זה. לעניים ביותר ממילא לא היה כסף, והעשירים ביותר יכלו להסתדר, באמצעות חשבונות בנק אחרים ברחבי העולם.

היו אלה בני המעמד הבינוני שיצאו לרחובות בדצמבר 2001, ובמחאה עממית הפילו חמישה נשיאים בתוך שבועיים. האחרון שבהם, שנותר עד היום, הוא נסטור קירשנר. קשה מאוד להתייחס לקירשנר כאיש שמאל. בעיקר, אומרים כאן פרשנים, מדובר בפרוניסט ובפופוליסט, שמנסה להדק את שליטתו במדינה ובמחוזותיה בכל מחיר. התבטאויות חריפות שהשמיע נגד הגורמים הפיננסיים בעולם הציבו אותו בצד השמאלי של המפה, אבל בפועל, מדיניותו אינה מדיניות שמאלית. בכל זאת, מציינים כאן, ההחלטה שקיבל לסגור את בית הספר הצבאי המכני (ESMA) שבשדרות ליברטדור זיכתה אותו בנקודות זכות רבות.

נגמרה החסינות

החונטה הצבאית של ארגנטינה, 1978 (תצלום: הארכיב הלאומי)

החונטה הצבאית של ארגנטינה, 1978 (תצלום: הארכיב הלאומי)

אוסוואלדו בארוס מכיר את המקום הזה מבפנים טוב מאוד. טוב מדי. הוא הוחזק שם במשך חצי שנה בסוף שנות השבעים, לאחר שנעצר יחד עם אשתו הטרייה בגלל פעילות פוליטית. בית הספר הזה, שהיה למעשה בסיס צבאי והמשיך לפעול שנים ארוכות אחרי נפילת השלטון הצבאי, היה ידוע לשמצה בכל ארגנטינה. כאן עונו ונרצחו מתנגדי משטר רבים. מכאן המריאו בשעת לילה מסוקים עם גופות הנרצחים שהושלכו למימי נהר הפלאטה כדי לא להשאיר עקבות.

בארוס הוא היום חבר ב”אגודת העצורים-הנעדרים לשעבר”, ארגון שמטרתו להביא לדין את אנשי הצבא שהיו אחראים לפשעים האלה. הוא עדיין זוכר במדויק את המקום, על 35 המבנים שבו, על קזינו הקצינים שבו. ובעיקר הוא זוכר, איך בכל הזמן הזה ששהה שם, ידעו כל החיילים על המתרחש ובכל זאת לא עשו כלום. 3,000 חיילים היו שם, ולא מנעו את העינויים.

הוא נעצר באוגוסט 1979, כשהיה בן 32. בלי משפט, בלי שום הסבר, באישון ליל. הוא ואשתו הוגדרו מתנגדים לדיקטטורה. “בששת החודשים שהיינו עצורים”, מספר בארוס, “עברנו כל מה שאתה רוצה. עברנו עינויים. היה חדר מיוחד בקומה העליונה רק לעינויים. במשך ארבעה חודשים הייתי עם שק על הראש, בלי לראות כלום ובלי לדעת כלום. יכולנו לצאת רק פעם אחת ביום לשירותים. פעם אחת שאל אותי קצין איך התחושה להיות כל היום עם שק על הראש. עניתי לו שזה מחייב אותי לחשוב כל הזמן. הוא ענה לי: ‘בשביל זה שמו לך אותו, כדי שתוכל לחשוב’”.

כשהוא ואשתו השתחררו אחרי חצי שנה, הם ניסו ראשית לשקם את חייהם. “הם לקחו לנו הכל”, הוא אומר. “את הבית, את הבגדים, את הכל. ניסינו לחזור לחיים. חזרנו לעבודה, אבל חיינו בפחד עד סוף הדיקטטורה בשנת 1983″. כיום הוא מנהל בית קפה ברחוב בוליבאר, לא רחוק מכיכר מאי שבמרכז העיר.

האווירה הפוליטית השתנתה מאוד, לדבריו. “בהתחלה הובטחה חסינות לאנשים האלה, שביצעו רצח עם. אבל ארגוני זכויות האדם תפסו יותר ויותר כוח עם השנים. הממשלה הזאת והנשיא הזה הצדיקו באופן פומבי את המאבק שלנו. מאבק של עשרים שנה”. בכל זאת, רק הנשיא הנוכחי היה אמיץ דיו כדי לסלק מעל המפה את המקום שמסמל בשביל כל כך הרבה אנשים את היום שבו השתנו חייהם.

בארוס מדגיש שהוא אינו מחפש נקמה, אלא צדק. “אף קורבן או קרוב משפחה של קורבן מימי הדיקטטורה לא פגע פיסית במו ידיו בפושעים. אנחנו מבקשים צדק. ברור שאני חש שנאה. אני שונא את האנשים שעשו לי מה שעשו. אבל לא מדובר בנקמה. סגירת בית הספר מבחינתי היא עשיית צדק. אני לא רואה בזה נקמה אישית. ככה אנחנו יוצרים את הזיכרון של מה שקרה בארגנטינה. אני לא רוצה להרוג את זה שעינה אותי. אני רוצה שהוא יילך לכלא ושימות בכלא. אני רוצה שזה לא יקרה שוב”.

הכל אודות אוויטה

חואן ואוויטה פרון, 1951

חואן ואוויטה פרון, 1951

רחוב בוליבאר מוביל בחזרה לכיכר מאי. פתאום, האדמה רועדת. ככל שממשיכים ברחוב הזה ומתקרבים לכיכר, האדמה כאילו נעה למקצב של תוף ענק שמונח בלבה. לא, זאת לא רעידת אדמה. זאת הפגנה. בכיכר מאי מתנהלת עכשיו הפגנה, אחת מני רבות. צריך לראות את ההפגנה הזאת כדי להבין במשהו את הלך הרוח הפוליטי ואת עוצמת הרגשות.

עשרות אלפים התכנסו כדי למחות על הכוונה להדיח את ראש עיריית בואנוס איירס, אניבל איברה. הסיסמה היתה “נו א-לה דס-טי-טו-סיון” (“לא להדחה”). מנחה שהתאים יותר לשידור משחק כדורגל שאג מעל הבמה קריאות עידוד למפגינים, שמצדם נראו יותר כמו אוהדים – עם חולצות, תופים, משרוקיות וחצוצרות. איצטדיון טדי נראה כמו מקרר עם קרפיונים קפואים לעומת כיכר מאי.

במשך שעתיים שלמות הם תופפו ותופפו, עד שללב כבר לא נותרה ברירה אלא להתאים את פעימותיו לקצב התוף. במשך שעתיים הם שאגו ושאגו עד שהדבר הטבעי ביותר בעולם, גם למי שלא יודע כלל מיהו ראש העיר, הוא להצטרף אליהם בשאגות. הכל רעד: הבמה שעליה ראש העיר, הכלונסאות שעליהם עמדו העיתונאים, הגדרות שהוצבו כמחסום בין הבמה למפגינים. כולם נשאו עיניים רק לאיש אחד – ראש העיר האהוב.

כי עדיין מורגשת בעיר הזאת, כמו ביבשת כולה, אהבה עצומה למנהיג, לאיש הכל-יכול שיבוא משום מקום ויציל את המצב. מסורת הקאודיו, המנהיג האחד, ללא מוסדות וללא מפלגות, עדיין שרירה וקיימת. גם הנשיא קירשנר עושה במסורת הזאת שימוש לא מועט. ההשוואות בינו לבין המנהיג בה”א הידיעה של היבשת, חואן פרון, נפוצות מאוד. גם אשתו הסנאטורית, קריסטינה קירשנר, מוסיפה לאווירה הזאת: שמועה שנפוצה באחרונה מספרת כי קריסטינה החלה בשיעורי דיקציה שיתאימו את הדיבור שלה לאוויטה פרון.

די היה להאזין ולצפות בנאום ההשבעה של נשיאת צ’ילה החדשה באצ’לט באמצע מארס. צ’ילה נחשבת ל”אנגליה של דרום אמריקה”, מדינה קרה ואירופית במיוחד. באצ’לט עצמה נחשבת לאשה משעממת, למרות שהיא נחשבת למהפכנית מעצם היותה אשה נשיאה. אבל איזה פאתוס, איזו עוצמת רגשות. היכן עוד קיים במדינות דמוקרטיות המנהג שנשיא נבחר עורך סיור ניצחון בעיר ברכב פתוח, או נואם ממרפסת פתוחה בכיכר המרכזית.

התקשורת בין באצ’לט לבין הקהל היתה ישירה ואישית. נראה כאילו נחתם מעין הסכם ישיר בין הבוחר לבין המנהיג. לא דרך מפלגה, לא דרך פרלמנט. באופן אישי. כשנאמה בכיכר המרכזית של סנטיאגו, הרשה לעצמו הקהל לקרוא לה מדי פעם קריאות ביניים. והיא מצדה ענתה להם. דיאלוג ישיר בין המנהיג לבוחרים. וכמובן הקריאה שמסיימת את הנאום – “ויווה צ’ילה!”

לרמירו, האחראי על ניקיון הקברים בבית הקברות של רקולטה בבואנוס איירס, יש הסבר די פשוט לתופעה הזאת, הסבר שלקוח מאמצע המאה שעברה. בבית הקברות הזה קבורה אוויטה פרון, ובטפטוף בלתי פוסק באים עד היום ארגנטינאים, כמו גם תיירים, לפקוד את קברה. “אני לא חייתי כשאוויטה מתה”, אומר רמירו, בן 50. “כל מה שאני יודע עליה זה מה שסבא שלי סיפר עליה. היא נתנה לו בפעם הראשונה בחיים מיטה לישון עליה”.

לא המדינה, לא העירייה, לא רשויות הרווחה. זאת היתה אוויטה, האשה אוויטה. “סבים כמו לי יש לכולם”, הוא אומר. “סבא אחד מספר שנתנה לו כיכר לחם. סבא אחר מספר שנתנה לו כוס חלב”. וכמו אוויטה, כך גם צ’אווס בוונצואלה, ומוראלס בבוליוויה. למנהיג יש ביבשת הזאת כוח ואחריות שאין לו בשום מקום אחר בעולם הדמוקרטי.