מסע בדרום אמריקה המתעוררת – פרק 2

פורסם ב: הארץ  |  29.3.2006

קרקאס. כמו תולעת ענקית שראשה בשמים משתרעת קראקאס ממזרח למערב על פני ×›-25 קילומטרים, למרגלות הר אווילה הירוק תמיד. ענן טרופי אפרפר גוהר עליה בערך במחצית גובהו של ההר, וסוגר עליה כסיר לחץ. על המפה מופיעה קראקאס, בירת ונצואלה, כעיר אחת, עם גבולות ברורים יחסית. אבל בפועל יש בה שתי ערים – קראקאס של מעלה וקראקאס של מטה. שתי ערים, כמעט שתי מדינות, שאין ביניהן שום קשר. כמעט אפילו מצב מלחמה. בקראקאס של מעלה גרים “אלה שיש להם”, המהווים ×›-20 אחוז מהאוכלוסייה. בקראקאס של מטה גרים אלה שאין להם, 80 אחוז הנותרים, שמחציתם עניים ומחציתם עניים מרודים. אם החלטתם לבקר בקראקאס של מעלה, כדאי שתצטיידו בארנק. שם, הכסף מדבר. בלעדיו אין לכם משמעות. אם תרצו לבקר בקראקאס של מטה, כדאי שתצטיידו בהרבה מאוד סבלנות, ויותר מזה, בהרבה מאוד אהדה להוגו צ’אווס פריאס, שנחשב רשמית לנשיא הרפובליקה הבוליבריאנית של ונצואלה, אבל בפועל, למשיח של קראקאס של מטה.

קראקאס, שמספר תושביה חמישה מיליון, היא העיר שצמחה בשיעור הניכר ביותר בדרום אמריקה בחצי המאה האחרונה. מאות אלפי עניים היגרו מחלקים אחרים של המדינה, והתרכזו בעיקר במערב העיר. חלקה המזרחי של העיר נשאר עיר העשירים.

הדרך משדה התעופה הבינלאומי של קראקאס לעיר עצמה עוברת דרך שכונות העוני הקשות ביותר. ברדיו מתנגנים ללא הפסקה שירי אהבה קורעי לב. “כמה יפות הן עינייך”, שר זמר אחד. “אני מתגעגע לידייך”, שר אחר. וכך, שעתיים רצופות. האווירה טרופית-קריבית, קובנית משהו. גשם מטפטף ללא הפסקה, האוויר חם ולח, והכביש הישן, הדו מסלולי, מוצף במים. גברים מסתובבים ברחוב ללא חולצה, ונשים, גם אלה שלא יכולות להרשות לעצמן, לובשות גופיות צמודות במיוחד.

במזרח העיר מדברים חלש. כאן – בצעקות. ככל שמתקרבים לעיר הופכת התמונה לכאוטית יותר ויותר. ילדים בסנדלים עומדים חסרי מעש ליד ביתם העשוי מקרטון. קרטון ממש, קרטון לאריזה, ×›×–×” שנמס כמעט בגשם שיורד ללא הרף. הרחובות הופכים עמוסים יותר ויותר, והעין אינה מסוגלת להכיל את עומס הפרטים שנוחת עליה. הנשיא צ’אווס הכריז באחרונה ×›×™ לכל אדם יש זכות להתקיים, ועל כן הוא רשאי למכור כל מה שהוא רוצה, היכן שרק ירצה. כך הפכו רחובותיה של קראקאס של מטה, במערב העיר, למין בזאר גדול שבו הכל למכירה. במזרח העיר הרחובות נקיים ושקטים, ובקושי אפשר לראות מישהו מסתובב ברחוב. כאן הרחוב הוא החיים.

נעליים, קפה, שרוכים, אננס, מטאטא, קלטות, סמרטוטים, חולצות, ארטיק – דוכנים-דוכנים, והכל עמוק לתוך הכביש. לא ברור היכן נגמרת המדרכה והיכן מתחיל הכביש. במזרח העיר הבניינים גבוהים והמכוניות חדשות. כאן המבנים קטנים וצפופים, רבים מהם נבנו על ידי התושבים עצמם. ביוב זורם ברחובות, רעש של צפירות וצעקות, בורות במדרכה ובכביש, וערימות של זבל בכל פינה שנייה. והמכוניות? ככל שנכנסים לקראקאס של מטה, מגלים אוסף עצום של מכוניות צפון-אמריקאיות ישנות. אלא שכאן לא מדובר בפריטים לאספנים. דודג’ ושברולט משנות הארבעים, החמישים והשישים, כאלה שעברו אין-ספור תאונות, הן המכוניות הנפוצות ביותר. כך, עם שקית ניילון במקום חלון, עם תיל עקום במקום אנטנה, תקועה בפקק ארוך ואין-סופי, לצלילי שירי אהבה לטיניים, מתנהלת לה “הרפובליקה הבוליווריאנית של ונצואלה”, או לפחות חלקה ×”×¢× ×™.

מאה אחוז צ’אוויסטה

×©×›×•× ×ª ×¢×•× ×™ בקרקאס (תצלום: jmaldona)

על הרקע ×”×–×” ×”×’×™×— לשלטון בשנת 1998 טיפוס די מוזר, הוגו צ’אווס שמו. באותה שנה ×–×›×” הקולונל לשעבר בצנחנים, שעמד מאחורי הפיכה כושלת ב-1992, בניצחון סוחף בבחירות. “בהתחלה כולם תמכו בו”, אומרת עיתונאית בעיתון מוביל, שביקשה להישאר בעילום שם. “הוא ×”×™×” כמו פידל קסטרו בקובה, עם הבטחה גדולה מאוד”. בעיקר הבטיח צ’אווס לשנות מן היסוד את המערכת הפוליטית המושחתת, שהיתה מורכבת עד אז משתי מפלגות עיקריות, סוציאל-דמוקרטים ונוצרים-דמוקרטים, שהחליפו ביניהן את השלטון מדי כמה שנים. אלא שהמערכת הזאת קרסה עד היסוד, לנוכח החרפה מתמשכת במצב הכלכלי ובשל ניכור בין הפוליטיקאים לבין ציבור הבוחרים. ארבעים שנה של דמוקרטיה לא הביאו לוונצואליאנים כמעט שום תועלת.

בזכות מאגרי הנפט שלה היתה ונצואלה בשנות השבעים המדינה עם ההכנסה הגבוהה ביותר לנפש בדרום אמריקה. אבל הנפט ×”×–×”, “צואת השטן” כפי שהוא מכונה ביבשת, הביא לכך שבמדינה מעולם לא נוצרה תעשייה מקומית. כלכלתה של ונצואלה בנויה על יצוא נפט ועל יבוא סחורות מכל הסוגים, ועד היום קשה למצוא מוצרים בסיסיים מייצור מקומי. אלא שהירידה במחירי הנפט בשנות השמונים הביאה למשבר כלכלי חריף: באמצע שנות התשעים ×”×™×” התמ”×’ לנפש בוונצואלה באותה רמה שבה ×”×™×” בשנות השישים. משכורות צנחו, ושיעור העוני גדל מ-36% ב-1984 ל-66% ב-1995. שיעורם של העניים המרודים צמח מ-11% ל-36%. ניסיונות להבריא את הכלכלה באמצעות “המרשם הניאו-ליברלי”, ×–×” שנוסה בכל רחבי היבשת, הביאו לתסיסה חברתית ובסופו של דבר לעלייתו של צ’אווס.

הנשיא החדש החל לאבד את תמיכת המעמד הבינוני והגבוה, בעיקר בשל הידוק הקשרים עם פידל קסטרו ובשל סגנונו האוטוריטרי. המתח הגיע לשיא בניסיון הפיכה ב-2002, שגובה על ידי מחאה עממית אך הובל בסופו של דבר על ידי קציני צבא שלא שיערו את עוצמת האהבה שרוחשים אנשי קראקאס של מטה למשיחם עלי אדמות. באקט חסר תקדים יצאו אלה לרחובות והצליחו להשיב אותו, אחרי 48 שעות בלבד, לכס הנשיאות.

מאז למעשה נותקו היחסים בין שני חלקי קראקאס. בחלק משכונות העוני בבירה נמרחו גרפיטי, “כאן אנחנו מאה אחוז צ’אוויסטה (תומכי צ’אווס)!”, כמו שלט המזהיר את המבקר מפני כלב נושך. בטלוויזיה הממלכתית של ונצואלה, ערוץ 8, קוראות הפרסומות ל”מלחמה בבעלי הקרקעות”, פשוטו כמשמעו. וככל שהמתקפה על צ’אווס נעשתה אלימה וקשה יותר מצד כלי התקשורת הפרטיים במדינה ומצד התקשורת הבינלאומית, כך נדמה שתומכיו מאמצים אותו יותר ויותר אל לבם ומסתגרים מפני כל ביקורת.

האזרח המפקד

מוצרי צ'אווס (תצלום: × ×™×§×•×œ×¡ לאפלין)

מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ, אם אפשר לקרוא לה כך בכלל, מזכירה את הימים הרעים של המלחמה הקרה. במשך דקות ארוכות מקריאים הקריינים הודעות של “משרד התקשורת והמידע של הרפובליקה הבוליבאריאנית של ונצואלה”, שמאשים את מתנגדיו של צ’אווס בפשיזם. כל ידיעה שנייה מברכת על “התהליך המהפכני” שמוביל הנשיא צ’אווס. למעשה, הכל במדינה הזאת ×–×” בעצם צ’אווס: לאן שלא מביטים בעיר הזאת, קראקאס של מטה, מציצות פניו של המנהיג, “האזרח-המפקד”, כפי שהוא מכונה בטלוויזיה. כרזות קטנות על עמודי תאורה, גרפיטי, ומעל הכל, כרזת ענק בדרך המהירה החוצה את קראקאס, כמו זו של דודי בלסר בנתיבי איילון, מראה את צ’אווס מחבק אשה זקנה, ×¢×™× ×™ השניים עצומות, בתנוחה דתית מנחמת. “הסוציאליזם אפשרי”, נכתב למטה.

קריסטינה מרקנו, מחברת הביוגרפיה “צ’אווס, ללא מדים”, אומרת שבאופן כללי צ’אווס לא שינה את המערכת הכלכלית במדינה. אין בין ונצואלה לבין קובה ולו דבר. “מה שיש ×–×” הרבה רטוריקה סוציאליסטית”, היא אומרת, “הרבה ססמאות. אבל סוציאליזם אין כאן”. צ’אווס, בניגוד לקסטרו, לא אסר על קיומן של מפלגות אופוזיציה, ולא פגע בחופש הביטוי: בכלי התקשורת הפרטיים ובעיתונים ניתן לקרוא ולשמוע ביקורת חריפה לא פחות מאשר בישראל או בכל מדינה דמוקרטית אחרת. אפילו להפך, עיתונאים אומרים ×›×™ בעוד שבטלוויזיה הממלכתית ניתן לשמוע רק תעמולה בעד צ’אווס, בכלי התקשורת האחרים ניתן לשמוע רק תעמולה נגדו. ואולם, כל העיתונאים שעובדים בכלי תקשורת המסווגים כאנטי-צ’אוויסטה ביקשו להישאר בעילום שם בהכנת כתבה זו.

ובכל זאת, אומרת מרקנו, ההבדל הגדול בין צ’אווס למשטרים הקודמים הוא הניסיון לחלק באופן צודק יותר את הכנסות המדינה. ונצואלה נהנית בשנים האחרונות מעלייה מחודשת במחירי הנפט, והגידול בהכנסות מנותב לפחות חלקית ל”אלה שאין להם”. מאז 2003 השיקה המדינה 13 “מיסיונים”, פרויקטים חברתיים שנועדו לשפר את רמת החינוך, הבריאות, הדיור והתזונה של מיליוני בני אדם, שקודם לכן יכלו רק לחלום על שירותים כאלה. ואולי עוד יותר מזה, מעניק צ’אווס לעניים דבר אחד פשוט – תחושת שייכות וגאווה. סוף סוף, גם הם חלק מהמדינה. סוף סוף, הם לא בקראקאס של מטה, לפחות לא בתחושה.

די להביט במרינה, תומכת צ’אווס ופעילה חברתית בשכונת סנטה רוסאליה, כדי לחוש בגאווה הזאת, שמיתרגמת בחזרה להערצה בלתי מתפשרת ל”נשיא האהוב, הוגו צ’אווס פריאס”. מרינה, אשה נוגעת ללב שמכנה עצמה “המהפכנית”, היא חלק מוועד השכונה, שעוסק באיסוף תלונות התושבים ובניסיון לפתור אותן. היא ממהרת להציג את הישגי “התהליך המהפכני”, מונח שהיא חוזרת עליו מדי דקה או שתיים. ×”× ×” כאן, באחד הבתים בלב אזור קשה במיוחד, בית תמחוי, שהארוחות בו חינם. רשימת הזכאים לאכול מרשימה במיוחד: ילדים בגיל שנתיים עד 14, ילדי רחוב, חולי נפש וקשישים, כולם זכאים עכשיו לארוחה חמה. אפשר רק לדמיין מה היו עושים אלמלא ×–×”. ×”× ×” כאן, בית הספר “גראן קולומביה”, ששופץ ונוקה, ועכשיו לומדים התלמידים עד אחר הצהריים ומקבלים ארוחה חמה. “נכון שעכשיו יותר טוב?”, שואלת-אומרת מרינה ארבעה מתבגרים. “ובזכות מי ×–×”? בזכות התהליך המהפכני של נשיאנו האהוב, הוגו צ’אווס פריאס!”

מתנגדיו של צ’אווס מפקפקים באיכות הלימודים בבתי הספר של “המיסיונים”, ומביעים חשש מהאינדוקטרינציה שמתנהלת בין כותליהם. יש גם ביקורת על ההתנהלות הכללית של הפרויקטים האלה, על היעדר שקיפות, ועל כך שאף גורם נייטרלי לא מפקח על התקציבים המועברים אליהם. אבל ברגע אחד, כשנכנסים למרפאה הקובנית בסנטה רוסאליה, אפשר להבין הכל.

במבנה הדו-קומתי הקטן גרות שלוש-ארבע רופאות מקובה. רק לאחר תחנוניה של מרינה, הן פותחות את הדלת. ממילא נוכחותן במדינה מעוררת מחלוקת ומביאה על צ’אווס את ההאשמה שהוא הופך את ונצואלה לדיקטטורה קומוניסטית מיושנת. כולן לבושות בלבן, בוגרות פקולטות לרפואה. עובדות במהלך היום ולנות בקומה השנייה, כך שאם יזדקק מי מתושבי האזור לשירות רפואי בשעות הלילה, הוא יוכל פשוט לדפוק על הדלת. “צריך להבין”, אומרת כתבת הבריאות של אחד העיתונים הגדולים במדינה, “זאת הפעם הראשונה שלעניים ביותר יש גישה לרופא. הזכות הבסיסית הזאת לא היתה להם עד עכשיו”.

היציאה מ”נאדה-לנד”

קרקאס (תצלום: קסאווייה ×“×•× ×)

עד עכשיו אנשי קראקאס של מטה בקושי נחשבו לאנשים. הם היו “נאדה” וגרו ב”נאדה-לנד”. עכשיו בונה להם צ’אווס בתים פרטיים קטנים חינם. בחוץ, בדיוק ממול למרפאה, יש דוכן עם טלפון ציבורי. אשה יושבת תחת סככה, וטלפון ישן עם חוגה לצדה. כאן אין טלפונים ניידים. בפנים מציגה אחת הרופאות את ארון התרופות, עם עשרות בקבוקונים קטנים עם כתובות בכתב יד צפוף. לדברי הרופאות, הן מטפלות בבעיות קלאסיות – כאבי ראש, דלקות בכלי הנשימה, והרבה מאוד בעיות של לחץ דם. יש להן מד לחץ דם, מקרר, מיטת טיפולים וגם חדר המתנה אחד קטנטן. מרפאה של ממש, מרפאה לעניים.

“במדינות נורמליות אין צ’אווסים”, אומר אבל חילברט, כתב העיתון הספרדי “אל פריודיקו” באמריקה הלטינית, ומחברם של חמישה ספרים על היבשת. לדבריו, צ’אווס – עם פולחן האישיות שלו, עם השתלחותו הבלתי פוסקת בארצות הברית ועם אופיו המתעמת – הוא תוצר קריסתה של מערכת פוליטית מושחתת, שאיפשרה במשך עשרות שנים את קיומם של מיליוני עניים, עם שיעור גדול של אנלפבתיות, ללא גישה לחינוך, בריאות ודיור.

ונצואלה, לדבריו, היתה מדינה לא נורמלית: מדינה עשירה כקורח, שמפיקה שלושה מיליון חביות נפט ביום, ומכניסה לקופתה 30 מיליארד דולר בשנה מיצוא נפט, יותר מכוויית. וזה, עוד לפני שמדברים על מאגרי ×”×’×– הטבעי הגדולים, או על הקפה והקקאו של ונצואלה, שנחשבים לבין הטובים בעולם. אלא שהכסף ×”×–×” התרכז בידי מתי מעט, שהעדיפו להחזיק אותו בחשבונות בנק בשווייץ ובארצות הברית, במקום להשקיעו בחזרה במדינה. על כן, מהווה צ’אווס מקרה קצה, שבו האי שוויון החברתי התפרץ ונחשף לעיני העולם כולו.

דמוקרטיה מוזרה, ונצואלה. מדי יום ראשון בבוקר, בשעה 11 “בערך” (על יותר מזה אי אפשר להתחייב כאן), מדבר צ’אווס אל עמו בתוכנית הטלוויזיה שלו “אלו, פרסידנטה”. בטלוויזיה, ולא בפרלמנט. התוכנית נמשכת כל עוד יש לצ’אווס מה לומר, ובסגנון פידל קסטרו, עשויה להימשך ארבע, חמש או שש שעות. צ’אווס עומד במרכז תוכנית האירוח, מזמן חברים, אורחים ופוליטיקאים ומשוחח אתם על ×¢× ×™×™× ×™ השעה. עיתונאית בכירה אומרת שזאת ההצגה הטובה בעיר, רק שלא ברור אם לצחוק או לבכות. עיתונאית אחרת אומרת שמדי יום ראשון המדינה כולה במתח. הרי צ’אווס יכול גם להתעורר ולהחליט שמהיום מגדלים רק עגבניות ומפסיקים לגדל בצל.

באחת התוכניות האחרונות הציג צ’אווס את תוכניתו לשינוי דגל המדינה. עד ×›×” ×”×™×” הדגל מורכב משלושה פסים רוחביים בצבע כחול, צהוב ואדום, שבמרכזם שבעה כוכבים. כעת החליט צ’אווס להוסיף כוכב אחד. במשך דקות ארוכות ישב הנשיא ליד שולחן באולפן פתוח, כשבידו ספר היסטוריה ובו נראים הדגלים השונים של ונצואלה מאז תחילת המאה ×”-19. ממש שיעור היסטוריה בשידור ×—×™. “כאן אפשר לראות את הדגל שקבע סימון בוליבאר ב-1805”, אמר צ’אווס בפנים רציניות והצביע על שרטוט באחד העמודים. “וכאן, את הדגל שנקבע ב-1806”. וכך הלאה והלאה, עד 2006. אבל לא רק כוכב החליט צ’אווס להוסיף – עד עתה כלל סמל המדינה סוס דוהר. אלא שהסוס דהר ימינה, וראשו פנה שמאלה. כעת הוחלט שהסוס כולו ידהר שמאלה, “משום שזה פשוט לא הגיוני אחרת”, כדברי צ’אווס.

צ’אווס, ואין בלתו. בשמונה השנים האחרונות התחלפו שרים בממשלתו 60 פעם. אף אחד מהם ממילא לא חשוב. הפרלמנט במדינה נשלט כמעט לחלוטין על ידי אנשי מפלגתו של צ’אווס (“תנועת הרפובליקה החמישית”), לאחר שהאופוזיציה החרימה את הבחירות בדצמבר 2005. ההפרדה בין המדינה למפלגה לא ברורה מספיק – על שלטי חוצות המבשרים על שיפוץ הדרך המהירה לשדה התעופה, למשל, מופיעה ססמת המפלגה: “עכשיו ונצואלה היא של כולם”.

אבל בדיוק את ×–×” מרינה אוהבת. שעכשיו, סוף סוף, ונצואלה היא שלה. ואת תחושות השייכות והבעלות האלה היא לא תחליף בעד שום הון שבעולם. הפרדת רשויות לא כל כך מעניינת אותה, ולמעשה, מעולם לא עזרה לה. אם לשפוט על פי דבריה, צ’אווס ישלוט כאן לעד, כל עוד ×™×—×™×”. “רק שיבוא לכאן בוש! רק שיבוא!”, היא אומרת על השמועות שנפוצו במדינה על פלישה אפשרית של ארצות הברית לוונצואלה. “אנחנו נילחם בו! מבחינתי ×–×” מולדת או מוות, אתה שומע? מולדת או מוות!”

צ’אווס מבחינתה הוא הרבה יותר ממנהיג פוליטי. הוא חבר, אח, אב, גואל. על האנטנה במכוניתה יש כומתה אדומה קטנטנה של חיילי צעצוע, כמו זו של “האזרח-המפקד”. ככל שהיא מדברת עליו היא מתחילה להזיע, שפתיה מתמלאות ברוק ועיניה זבות דם. “כן, איך יצאנו לרחובות כשכלאו אותו (בניסיון ההפיכה) ב-2002! בטח שיצאתי לרחוב. שאני אתן לחבורת הקרימינלים האלה להעיף את צ’אווס שלנו?”

משחרר, משיח ואב

צ'אווס סופר סטאר (תצלום: ×‘×¨× ×¨×“×• ×œ×•× ×“×•×™)

“אם רוצים להבין את תופעת צ’אווס”, אומרת מרקנו, “צריך להבין את הצורך של הוונצואליאנים באיש חזק. את ההתאהבות שלהם בדמות כזאת. האנשים מסתכלים עליו כעל משחרר, משיח ואב. בוונצואלה אין מסורת דמוקרטית חזקה, בסך הכל ארבעים שנה מתוך כמאתיים מאז העצמאות, ואנשי צבא שלטו מאז ומתמיד בפוליטיקה. אין לוונצואלה צורך בצבא חזק. היא לא מדינה מאוימת על ידי אף אחד, ומעולם לא היתה. ובכל זאת אנשי צבא היו כאן דומיננטים מאוד, ואנשים אוהבים את ×–×”. צ’אווס מדבר בצורה מאוד תקיפה, הוא אוהב להתעמת, והדבר ×”×–×” מדבר אל הרבה מאוד אנשים. חוץ מזה, הוא סימפטי, אוהב לדבר הרבה ומצליח ליצור יחסים שווים עם כל האנשים שהוא פוגש. כשהוא מחבק ילד ברחוב, ×–×” באמת. הוא לא מזייף. הוא לא נראה כמו כל הפוליטיקאים שמשתדלים מאוד ומתאמצים, אבל רואים שהם מזייפים. הוא פשוט כמו הוונצואליאני הממוצע ברחוב”.

“צ’אווס הוא אחד מ-24 מיליון ונצואליאנים”, אומר ארם אהרוניאן, מנכ”ל רשת הטלוויזיה “טלה-סור”, “וזה הכוח שלו. הוא לא רופא או דוקטור למשפטים. הוא מדבר לעם, לא אלי, לא לאינטליגנציה. האם זאת דמגוגיה? אני לא חושב. אפשר לומר שהוא שחקן תיאטרון, רק בלי התסריט. בפעם הראשונה מישהו מסביר לאנשים הפשוטים במלים שלהם מה קורה. בפעם הראשונה אנשים מתווכחים ומבינים מה אומרים להם. את הפוליטיקה שהיה נהוג לעשות קודם בחדרי חדרים העביר צ’אווס לתוכנית הטלוויזיה שלו. בפעם הראשונה, אנשים מרגישים שהם לא אובייקטים של פוליטיקה, אלא סובייקטים. והאנשים האלה מתעוררים. האנשים שהחזירו את צ’אווס ב-2002 לא קראו מרקס ולנין. היתה להם תחושה פוליטית בעור הגוף, שלא היתה להם קודם.

“במאה השנים האחרונות כל הכסף שנכנס לוונצואלה הלך לשווייץ. עכשיו הוא חוזר לוונצואלה ומושקע בבני אדם. ממשלות ונצואלה גנבו מהעם וביזבזו במאה השנים האחרונות סכום שווה ערך ל-20 תוכניות מרשל. אנחנו יודעים מה עשו באירופה אחרי המלחמה עם תוכנית מרשל אחת. אפשר רק לנחש מה אפשר ×”×™×” לעשות כאן עם 20 תוכניות כאלה”.

ראול סיבקי, עורך החוץ של המגזין “ברצ’×”” העוסק באמריקה הלטינית ויוצא לאור באורוגוואי, סבור שממשלתו של צ’אווס חזקה וחלשה באותו הזמן. “חזקה, משום שיש לה תמיכה עממית גדולה. חלשה, ×›×™ אין במדינה מוסדות והכל בנוי על קשר ישיר בין צ’אווס להמון. ×–×” מצב מסוכן. אין בוונצואלה ביורוקרטיה חזקה, נוראית ככל שהיא עשויה להיות, אבל כזאת שמנקזת חלק מהכוח הפוליטי במדינה.

“הקונפליקט עם ארצות הברית”, ממשיך סיבקי, “מנוהל רע מאוד משני הצדדים, ולפחות מהצד של צ’אווס, התוקפנות היא יותר לצורכי פנים ופחות לצורכי חוץ”. סיבקי מתייחס לכינוי “היטלר” שהדביקו צ’אווס ושר ×”×”×’× ×” של ארצות הברית, דונלד רמספלד, ×–×” לזה, ולשלל כינויים אחרים כמו “רוצח” ו”שתיין” שהעניק צ’אווס לג’ורג’ בוש. “זאת הדרך שלו להשיג שליטה בהמון שלו”, לדבריו. “האוכלוסייה בוונצואלה מאוד מחויבת לצ’אווס, אבל קשה מאוד לשלוט בה, וצ’אווס מנסה כך לשלוט בהם. היחסים בין צ’אווס להמון הם עדינים אבל חזקים. הבעיה בוונצואלה היא שהכל בנוי על צ’אווס. אם צ’אווס ימות מחר, ולא משנה מאיזה סיבה, כל התהליך שהוא התחיל וכל המהפכה שלו עשויים להיפסק”.

צ’אווס והשאלה היהודית

נאום שנשא נשיא ונצואלה, הוגו צ’אווס, בתחילת ינואר עורר סערה בתקשורת הבינלאומית ובעולם היהודי. “כמה קבוצות קטנות”, אמר צ’אווס, “צאצאיהם של אלה שצלבו את ישו, צאצאיהם של אלה שגירשו מכאן את סימון בוליבאר וצלבו אותו בקולומביה – קבוצה קטנה השתלטה על כל הזהב בעולם, על הכסף, על המינרלים, המים, האדמות הטובות, הנפט והעושר, וריכזה הכל בידי מעטים”.

מרכז ויזנטל בארצות הברית פירסם את הדברים וביקש מצ’אווס לחזור בו. כמה אינטלקטואלים ונצואליאנים שיגרו מכתב לעיתון “אל נסיונל”, ובו טענו ×›×™ צ’אווס הזכיר בדבריו שני אלמנטים אנטישמיים קלאסיים – רצח ישו והשתלטות יהודית על כלכלת העולם. לדבריהם, “יש לגנות ולהילחם במגמות מסוכנות אלה, לפני שיהיה מאוחר מדי”.

בראיון ל”הארץ” הסביר פרד פרסנר, נשיא התאחדות הארגונים היהודיים בוונצואלה, ×›×™ “מרכז ויזנטל לקח כמה משפטים מהנאום, מבלי להתייעץ עם הקהילה היהודית המקומית, וגרם למהומה ציבורית. אחרי התייעצויות רבות שקיימנו בקהילה ועם גורמים יהודים ברחבי העולם, הגענו למסקנה ×›×™ דברי הנשיא כוללים הערות ששימשו בעבר מטרות אנטישמיות, אבל במקרה ×–×” הם לא נועדו למטרה זו.

“גורמים רשמיים בוונצואלה עקבו אחרי ההתפתחויות ונקבעה לנו פגישה עם הנשיא צ’אווס, שהיתה נעימה ואדיבה. צ’אווס עמד על כך שאין לו שום כוונה לפגוע בקהילה היהודית והביע צער על הפרשנות שניתנה לדבריו. בנוסף, הוא הביע הערכה רבה לתפקידם של היהודים במדינה והביע תקווה לחימום היחסים עם ישראל. מאוחר יותר, בסוף ינואר, נשא הנשיא נאום בפרלמנט ודיבר בזכות הקהילה היהודית. לא רק ×–×”: הוא איחל החלמה מהירה לראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, שכבר ×”×™×” מאושפז”.

בוונצואלה חיים 15-20 אלף יהודים, ולדברי פרסנר, יש מדי פעם ביטוי אנטישמיות מצד כלי התקשורת הממלכתיים והפרטיים, כמו גם מצד גורמים רשמיים. לדבריו, “צ’אווס לא ×”×™×” צריך להגיד את ×–×”, וגם באופן כללי, הרשויות יכולות לעשות יותר בעניין המאבק באנטישמיות. אנחנו הבענו בשיחה עם צ’אווס חוסר שביעות רצון מכמה עניינים, בין היתר הקשרים המתחממים עם איראן, שקוראת מפורשות להשמדת מדינת ישראל”.

צ’אווס הביע בחודשים האחרונים, עם ההסלמה ביחסים בין איראן לקהילה הבינלאומית, תמיכה בזכותה של איראן להשגת “פרויקט גרעין למטרות שלום”, והזמין לקראקאס בכירים איראנים. מנכ”ל רשת הטלוויזיה “טלה-סור”, ארם אהרוניאן, מסביר ×›×™ בוונצואלה רואים בפרשה מאבק בין ארצות הברית לבין איראן. “ואשינגטון חושבת שגם אנחנו מהווים סכנה לשלום העולם”, הוא אומר.

הסכסוך הוא גם עם הקהילה הבינלאומית כולה, לא רק עם ארצות הברית.

“אנחנו מאוד רחוקים מזה. אני לא רואה את איראן כשותפה אמיתית של ונצואלה. לא רואה ביחסים עמה קשר חזק באמת. אנחנו עסוקים בלהאכיל אנשים. זאת הבעיה האמיתית של אמריקה הלטינית, ולא שום דבר אחר”.