בוליביה: לראשונה זה 180 שנה, מאז העצמאות מספרד, נשיא בוליביה הוא אינדיאני, רועה לאמות בעברו וחוואי קוקה. בחירתו של אוו מוראלס לנשיאות מסמלת את כניסתם של מיליוני אינדיאנים לתחום הנראה לעין במדינה שבה להיות עשיר משמעו עדיין גם להיות לבן
bolivia1

כורים באל אלטו, בוליוויה (תצלום: boerries nehe)

מסע בדרום אמריקה המתעוררת – פרק 1

פורסם ב:|  30.3.2006

לה פאס. דרך האספלט המשובשת מתפתלת מעלה מעלה, מחוץ לבירת בוליביה, לה פאס. קשה להאמין שאפשר עוד לטפס: גם ככה, בגובה של 3,600 מטר, נחשבת לה פאס לעיר הבירה הגבוהה בעולם. הנשימה קשה מאוד, האוויר דליל, ואפילו הסיגריות כמעט כבות מעצמן. הבתים לצד הדרך עירומים מטיח, רק ערימות-ערימות של לבנים שיוצרות בתים צפופים בני קומה אחת. הנוף עוצר את הנשימה שעוד נותרה: למטה, בעמק, פרושה הבירה לה פאס. למעלה, שרשרת הרי האנדים בגוונים של כחול, חום ואדום, חלקם מושלגים גם בשיא הקיץ. בתווך מכסות את שיפולי ההרים שכונות עוני שהלכו ונבנו בעשרים השנים האחרונות, ושאוכלוסייתן השתוותה עכשיו לזו שבבירה.

זאת הדרך לוויה פטימה, פרבר של לה פאס, שנקרא על שם הבתולה הפורטוגלית, שליד קברה התגלתה מרים אם האלוהים לשלושה ילדי רועים. אבל כאן, בבוליביה, מפורסמת הבתולה הקדושה דווקא בגלל שוק עלי הקוקה שלה, הגדול ביותר באזור הבירה.

המונית מקרטעת בעליות. כמו כל נהגי המוניות בלה פאס, גם אנטוניו נוסע עד טיפת הדלק האחרונה. גם כשהוא ממלא דלק, זה רק בדולר אחד או שניים. לא יותר. מד הדלק שלו אף פעם לא חוצה את “התחום האדום”. בכלל, אם לשפוט לפי הנהיגה, הרי שהמדינה כולה מתנהלת “על הקצה”: אף אחד לא מפעיל מגבים, אפילו לא בגשם שוטף. נהגים מכבים את האורות בהמתנה לאור אדום ברמזור, אם הם מחליטים בכלל לעצור. לעתים, הם מכבים גם את המנוע.

בשוק עצמו בוויה פטימה, המקומיים לא ממהרים לבטוח באורח, “הגרינגו”, ומסרבים לדבר ולהצטלם. ממילא נתון עורק חייהם, עלה הקוקה, תחת מתקפה אדירה מצד כל מי שמנסה למגר את השימוש בסם המופק ממנו, הקוקאין, ובעיקר, מצד ארצות הברית. זאת, שנחשבת לצרכנית הקוקאין הגדולה בעולם, החליטה לצאת במסע להכחדת גידול הקוקה בבוליביה ובמדינות השכנות. כך, במקום להילחם ביאפי הניו יורקי שמסניף קוקאין בסוף יום עבודה או באמצעו, נלחמת ארצות הברית הגדולה והעשירה במאות אלפי חוואים אינדיאנים ובני משפחותיהם בבוליביה, מדינה שבה ההכנסה השנתית לנפש היא כ-1,000 דולר.

השוק הוא מבנה דו קומתי, דומה מאוד לבית ספר. את מקום התלמידים בכיתות הריקות תופסות משפחות של אינדיאנים מהחבלים הפוריים יותר של בוליביה, מעמק היונגאס או מאזור צ’פארה. המתכונת חוזרת על עצמה: בראש כל משפחה עומדת אשה קשישה, לבושה בגדים מסורתיים, וצופה באדיקות במקלט טלוויזיה ישן. פעם אחת זו טלנובלה מקומית, ופעם אחרת, סדרה צפון-אמריקאית (כך נקראת כאן ארה”ב) בדיבוב לספרדית. מסביבה נמצאים בני המשפחה הצעירים, משגיחים על שקי ענק, שבכל אחד מהם כ-25 קילוגרם עלי קוקה מיובשים, חמישה דולרים הקילו.

מדינה לשימוש עצמי

שוק עלי קוקה בבוליוויה (תצלום: Yan Boechat)

שוק עלי קוקה בבוליוויה (תצלום: Yan Boechat)

השקים המונחים כאן כבדרך אגב הם הסיוט של ארצות הברית, אבל בבוליביה טוענים כי השימוש בעלי הקוקה הוא עניין של מסורת. לעיסת עלי קוקה, חליטה מעלי קוקה, תרופות, שיקויים ומשחות, הם חלק מהמסורת האינדיאנית שהחלה הרבה לפני הכיבוש הספרדי של היבשת. תה מעלי קוקה מוגש במשרדי ממשלה, ובארוחת בוקר בכל מלון מונחים שקיקי תה קוקה לצד חליטת תפוחים או תה רגיל. הבוליביאנים טוענים כי הגידול לא נועד למטרות מסחריות, ושממילא עלה הקוקה עצמו אינו ממכר. רק הקוקאין המופק ממנו בתהליך כימי יקר, שכלל אינו מתבצע בבוליביה, הוא הבעייתי.

אבל הנתונים לגבי היקף הגידול מעידים כי הרוב המכריע של עלי הקוקה מיועד דווקא לייצוא. מאז שנות ה-70 החלו בבוליביה לגדל כמויות מסחריות, בין היתר בגלל קריסת שוק הפח העולמי, שבוליביה היתה אחת מיצואניותיו הגדולות. רבבות פועלים מרוששים עברו אז מאזורי המכרות בדרום המדינה לאזורים החמים והלחים שממזרח ללה פאס, והתמקדו בגידול עלי הקוקה, שמניבים הכנסה של עד פי עשרה מגידולים אחרים. לפי הערכות של האו”ם, בשנת 2004 יוצרו בבוליביה 36 אלף טונות של עלי קוקה, ומתוכם כ-25 אלף טונות יועדו ליצוא, בעיקר לקולומביה, שם הם מעובדים לקוקאין.

כדי להיאבק בסחר בקוקאין החלה ארצות הברית, עוד בימי רונלד רייגן, ב”מלחמה בסמים”. במסגרת זו, הציעו ממשלות ארצות הברית ובוליביה 2,000 דולר לכל חוואי שיפסיק לגדל קוקה. אבל הגידולים האחרים שהוצעו לחוואים, דוגמת בננות, היו רווחיים הרבה פחות, ולא יכלו לכסות על ההפסדים. בנוסף, החליטה ארצות הברית לאמן ולחמש כוחות משטרה שיילחמו בחוואים הסוררים. התוצאות היו קשות: עשרות בני אדם נהרגו, ודו”ח של Human Rights Watch קבע מפורשות כי ממשלות ארצות הברית ובוליביה אחראיות ל”הפרות זכויות אדם חמורות”. לפי הערכות של ממשלת בוליביה, ירדה הכנסתם של חוואי הקוקה מ-2,700 דולר בשנה ב-1998 ל-900 דולר ב-2002. אחד מאלה שפרנסתם וחייהם תלויים לחלוטין בקוקה הוא אלסידס, בחור בן 22 מעמק היונגאס. הוא עושה את הדרך לבירה, מרחק חמש שעות נסיעה, מדי יום שני עם שקי הקוקה, ומגיע לכאן, לשוק בוויה פטימה, כדי למכור את התוצרת לכל מי שיקנה. “החיים שלנו בנויים מהקוקה”, הוא מסביר תחת עננה כבדה של ריח, שמזכיר פרדס צפוף שלא טופח שנים. לידו, על ערימת שקים, מנמנם בחור אחר על מזרן. הזמן פה לא בורח לשום מקום.

במרכז החדר מונחים מאזניים שידעו ימים טובים יותר. לכל משפחה יש 10-15 שקים, וחישוב זריז מלמד שבסך הכל, בכל השוק יש עכשיו סחורה בשווי 100 אלף דולר. התעשייה הזאת מספקת פרנסה למאות אלפי בני אדם, בהם מגדלים, מייבשים, אורזים, נהגים ומוכרים, ממש כמוהו. הכחדת הגידול הזה משמעה מכת מוות לכל האנשים האלה. “כל היום אפשר ללעוס קוקה”, אומר אלסידס. “כשקמים משינה כדי להתעורר, כשעייפים כדי לא להירדם, כשלא מרגישים טוב. כל הזמן”. ההמלצה החמה שלו היא תה: 4-5 דקות במים רותחים, בתוספת של שתי כפות דבש להמתקה.

אדום זה יפה

אוו מוראלס (תצלום: לה דמוקרסיה)

אוו מוראלס (תצלום: לה דמוקרסיה)

האינדיאנים האלה, רבים מהם מגדלי קוקה (“קוקלרוס”), מובילים עכשיו מהפכה אנושית גדולה בבוליביה. לראשונה זה 180 שנה, מאז העצמאות מספרד, נשיא בוליביה הוא אינדיאני, בן איימארה, רועה לאמות בעברו וחוואי קוקה בעצמו. כדי להבין עד כמה גדולה המהפכה הזאת, די להתבונן בעיר לה פאס, או בפרבריה בשיפולי ההרים, שהפכו עם הזמן לעיר אל אלטו. באל אלטו חיים כמיליון בני אדם, רובם ככולם אינדיאנים שהיגרו לעיר הגדולה כדי למצוא פרנסה. באל אלטו אין כמעט כבישים סלולים, ובתים רבים אינם מחוברים למים, לחשמל או לגז. וזה, במדינה שמחזיקה בעתודות הגז הטבעי הגדולות ביבשת, אחרי ונצואלה. ביוב מסודר? שירותי בריאות ראויים? אין על מה לדבר.

אבל המהפכה שמסמלת בחירתו של אוו מוראלס לנשיאות גדולה עוד יותר, משום שהיא מסמלת את כניסתם של מיליוני אינדיאנים לתחום הנראה לעין, למקום שבו אי אפשר עוד להתעלם מהם. מתוך כ-9 מיליון תושבים בבוליביה, 60%-80% הם אינדיאנים משבטים שונים, ובכל זאת, בכל העיר אין ולו שלט אחד בשפה ילידית. הכל בספרדית. עד אמצע המאה ה-20 נשללה מהאינדיאנים זכות ההצבעה, והאפליה כלפיהם ממשיכה עד היום. “המצב בבוליביה מזכיר את זה שבדרום ארצות הברית לפני מרטין לותר קינג”, אומר לואיס גומס, פעיל חברתי ועיתונאי באתר האינטרנט “נרקו-ניוז”, בראיון בבית קפה בבירה. “גבר איימארה לא יכול להתחתן עם אשה לבנה. אם ייכנס לכאן עכשיו אינדיאני לבוש בבגד מסורתי, סביר להניח שהמלצרים לא ישרתו אותו, ובסופו של דבר ירמזו לו שהוא לא רצוי כאן. הלבנים ממשיכים לקרוא לאינדיאנים ‘ילדים’, אפילו לקשישים, כמו לשחורים בארצות הברית”.

אבל, אומר גומס, בשנים האחרונות התחילו האינדיאנים ללמוד את חוקי המשחק, ולתבוע את זכויותיהם. בראש ובראשונה, הם דרשו להפוך את גידול הקוקה לחוקי ולהשיב לאזרחים את הבעלות על משאבי הטבע, ובעיקר הגז והמים. ב-2003 הצליחו הפגנות האינדיאנים להפיל את ממשלתו של גונסאלו סאנצ’ס דה לוסאדה, המכונה “אל גרינגו”, הזר, משום שלמד בארצות הברית וחזר לבוליביה עם מבטא צפון-אמריקאי. ההפגנות האלה גבו מאות הרוגים. שנתיים מאוחר יותר הפילו גם את ממשלתו של קרלוס מסה, ומאז מלאה לה פאס בשוטרים ובחיילים חמושים בכל פינה. המתח החברתי עדיין לא פג, אבל עכשיו בארמון הנשיאות, באחת הפאות של כיכר מורייו שבלב העיר, גר נשיא חדש.

הארמון הוא שלנו

ארמון הנשיאות בלה פאס (תצלום: פילי קסבלנקה)

ארמון הנשיאות בלה פאס (תצלום: פילי קסבלנקה)

ארמון הנשיאות הוא מבנה קולוניאלי בסגנון הרנסנס האיטלקי, שצמוד מצדו האחד לקתדרלה של לה פאס ומצדו השני לבניין הפרלמנט. הארמון עדיין נראה כמו נטע זר, 180 שנה אחרי העצמאות, כאילו שיירי הכיבוש הספרדי עדיין שולטים בעיר האינדיאנית הזאת. גם הפאר האירופי לא כל כך מתאים לנשיא החדש, אוו מוראלס, שמקפיד לעולם לא להופיע בחליפה.

הארמון עצמו הוא מבנה ריבועי עם חצר פנימית גדולה ומקורה. אפשר בקלות לעצום עיניים ולדמיין נשף של בני אצולה לבנים בחצר הזאת, אולי מהמאה שעברה. הנה כאן, על רצפת השיש בצבע קרם, רוקדים זוגות-זוגות לצלילי ואלס. כאן, ליד אחד מעמודי האבן המרשימים, מסתודד מושל העיר עם גנרל בבגדי שרד עם כותפות מוזהבות. על הכל משקיפים פורטרטים ענקיים של הגנרלים הלבנים שהובילו את המאבק לעצמאות מהספרדים. פורטרט של סימון בוליוואר, המנהיג בה”א הידיעה שעל שמו נקראת המדינה, חמור סבר במיוחד. רק שני השומרים שמשגיחים על הדגל מזכירים שכאן זו בוליביה: בשום רגע נתון הם לא עומדים ישר.

עכשיו, מכל מקום, השתנו הגיבורים. בערב קריר אחד של תחילת מארס כינס כאן אוו (כמו שהנשיא נקרא בפי כל) מסיבת עיתונאים, כדי לחתום רשמית על הצעת החוק שקוראת לכינונה של אסיפה מכוננת חדשה שמטרתה ניסוח חוקה למדינה. את החוקה הקודמת ניסחו אירופים ב-1825, וכעת רוצה הנשיא, שמכנה עצמו “צ’ה גווארה בלי כדורי הרובה”, לכלול בה מלים ברורות על מעמד האינדיאנים ועל זכויות האזרחים במדינה. צריך ממש לשפשף את העיניים כדי להאמין: את מקומם של הזוגות הרוקדים תופסות עכשיו נשים אינדיאניות נמוכות קומה, לבושות בבגדים המסורתיים של שבט מוצאן. עד לפני כמה שנים היתה תמונה כזאת בלתי אפשרית, אבל עכשיו ארמון הנשיאות הוא שלהן. כורים בבגדים פשוטים ובקסדות מחליפים גנרלים מהודרים, ופוליטיקאים “רגילים”, בחליפה ובעניבה, יש רק מעט.

“היום הגדול הגיע”, קרא אוו בהתרגשות, לבוש בטרנינג בצבע כחול. מחוץ לארמון, בכיכר, התגודדו אלפים כדי להאזין למוצא פיו. “אנחנו משנים כעת את ההיסטוריה ואת המודל הקולוניאלי והניאו-ליברלי שגרמו נזק רב כל כך למדינה… הגיעה השעה להחזיר את הכבוד לבוליביה ולהשיב לה את משאבי הטבע שלה. מעתה, כל אזרח בוליביאני צריך להתגייס למהפכה הדמוקרטית והתרבותית הזאת”.

לא קשה להבין מדוע זוכה האיש הזה, בעל השיער השחור כפחם, לאהדה רבה כל כך בארצו ומחוץ לה. בבחירות שהתקיימו בדצמבר 2005 זכה מוראלס ב-54% מהקולות עם שיעור ההצבעה הגבוה ביותר בתולדות המדינה, ונודע בעולם כולו כנשיא האינדיאני הראשון של בוליביה. הוא מתחיל את יום העבודה שלו בחמש בבוקר, קיצץ את שכרו במחצית ביומו הראשון לעבודה (ל-1,800 דולר), ומעל לכל, אולי בזכות הסוודר שלקח עמו מוראלס לסיור הראשון בעולם. יום אחרי יום הצטלם מוראלס בחברת נשיא צרפת, ראש ממשלת ספרד ומנהיגים אחרים לבוש באותו סוודר צמר מפוספס, שמאוחר יותר אמר עליו כי פשוט היה הסוודר הראשון שמצא בארון לפני שנסע לאירופה הקרה.

מקורביו מתארים גבר תאב חיים, בן 47, שאוהב שררה ויודע כיצד להשתמש בה. “יש לו סקס אפיל חזק מאוד”, אומר אחד מהם. “הוא אוהב כוח, אוהב לרקוד, בדחן גדול. מרבה להסתובב במסיבות בלה פאס, ולהתחיל עם כל מי שהוא רק יכול”. לדבריו, למוראלס יש שבעה ילדים מנשים שונות, והוא מעולם לא היה נשוי. בעבר חי עם אשה אחת ולזוג נולדו שני ילדים, אך לפני כמה שנים הם נפרדו. למוראלס מיוחסת האמירה כי “קל יותר לשלוט במדינה מאשר באשה”.

השפחה שהפכה לשרת המשפטים

אינדיאנית קצ'ואה (תצלום: ססאר אנחל)

אינדיאנית קצ'ואה (תצלום: ססאר אנחל)

יהא אשר יהא יחסו של הנשיא החדש לנשים, ארבעה משרדים בממשלתו החדשה הופקדו בידי נשים. הסיפור המלהיב ביותר הוא זה של קסימירה רודריגס, השפחה שהפכה לשרה. רודריגס, כיום בת 39, נלקחה בגיל 14 מכפרה לקוצ’במבה, העיר השלישית בגודלה במדינה, לעבודה אצל משפחה לבנה. ההבטחה שניתנה להוריה בני שבט הקצ’ואה היתה שהמשפחה תדאג לצרכיה ולחינוכה. ואולם, רודריגס הוחזקה בתנאי עבדות. היא נאלצה לעבוד שעות ארוכות, עברה התעללויות מסוגים שונים ומעולם לא זכתה ללכת לבית הספר. לאחר שנתיים נמלטה מהמשפחה, הצטרפה למאבק לזכויות העובדים, וכיום היא משמשת שרת המשפטים של בוליביה. היא לבושה תמיד בחולצת תחרה ובחצאית רחבה, ושתי צמות שחורות עבות מונחות על כתפיה. מיותר כמובן לציין שהיא בת קצ’ואה הראשונה אי פעם בתולדות בוליביה שמכהנת בתפקיד שרה.

“זה היה מפחיד”, אומרת רודריגס בראיון ל”הארץ” על הרגע שבו הודיע לה מוראלס על המינוי. “הופתעתי מאוד, כי החבר אוו אמר לי פתאום, ‘את הולכת להיות שרת המשפטים’. הרגשתי שמדובר בהחלטה קשה. הרגשתי פחד, אבל גם הרבה שמחה. הרבה תחושות בבת אחת. לאחר מכן אוו אמר לי שזה לא כל כך קשה, אז החלטתי לתמוך בשינוי שמתחולל כאן, שינוי שלמענו נלחמים כל הבוליביאנים, למען בוליביה אחרת”.

איך הגיבה המשפחה שלך? החברים?

“אמא שלי אמרה לי שעלי לבחור להתמודד עם כל דבר שיקרה לי. המשפחה והחברים שמחו מאוד, אבל גם היו מודאגים מאוד. במיוחד אחי. כשנודע לו, הוא לא ידע אם לקפוץ משמחה או לפרוץ בבכי. הוא ידע שהרבה אחריות עומדת ליפול על כתפי. זה לא נתפש, פתאום להגיע למעמד הזה. האחים שלי הסתכלו עלי ושאלו, ‘זאת השרה?’”

איך התחושה להסתובב במשרדים שהיו עד לא מזמן אסורים בכניסה לאינדיאנים?

“מבחוץ תמיד חשבתי שהמבנים האלה הם ממש מפלצות. אבל ביום הראשון לעבודה חיכו לי הרבה מאוד אנשים. עליתי במעלית ולא הבנתי למה יש כל כך הרבה אנשים במשרד. זה היה מאוד מרשים. הם חיכו לי עם זרים של פרחים. זאת היתה פצצה של חוויה”.

מה למדת מניסיונך האישי בחיים בתור פוליטיקאית?

“להקשיב לאנשים ולאבד את הפחד. בעבר הגנתי על הרבה עובדים, הרבה חברים שהופלו לרעה, וככה הפכתי למגינת העובדים. למדתי להיות אמיצה ולנסות להתגבר על האפליה ועל כל הדברים שעומדים בדרכם של העובדים. המלחמה למען הכבוד האנושי סייעה לי לאבד כל צורה של פחד ולזכות בתקווה”.

באמריקה הלטינית מקובל מאוד שמשפחות אמידות מחזיקות משרתים בבית. מה עמדתך בעניין זה? האם בדעתך לבטל את הנוהג הזה?

“קשה מאוד לדמיין מצב שבו ‘עובדי הבית’ (ביטוי שרודריגס משתמשת בו במקום משרתים) ייעלמו, משום שמדובר בצורך של אנשים רבים, של המשפחות המעסיקות אבל גם של העובדים עצמם. בגלל העוני ולנוכח החלומות שיש בדרך כלל לעובדי הבית להפוך לעצמאים, העבודה הראשונה שהם מסוגלים לעשות היא זאת. לצערי, העובדים חווים יחס מפלה והפרות רבות של זכויות אדם. המשפחות זקוקות לעובדי הבית, משום שבלעדיהם האשה הלטינו-אמריקאית לא מסוגלת להסתדר. עובדת הבית ממלאת את תפקיד האשה במשפחה ומחליפה את האם, כך שהאשה יכולה לצאת לעבודה ולהגדיל את הכנסות המשפחה. הרבה פעמים מאיימים עלינו שאם נעמוד על זכויותינו, לא יעסיקו אותנו. אבל אני חושבת שהמשפחות למדו שעובדת הבית מקלה ומסייעת מאוד”.

מה תנסי לשנות בתור שרת המשפטים החדשה?

“האנשים העניים סובלים מאוד מחוסר צדק. אני אנסה לגרום לכך שזכויותיהם יישמרו, אנסה להקשיב לאלה שיש להם הכי פחות, אנסה להביא לכך שהדבר החשוב יהיה הצדק ולא מקום המגורים, שהצדק יהיה שווה לכולם, ושלא ייקבע לפי מי שיש לו יותר כסף או מלים יפות יותר”.

דע את האויב

אם תצליח רודריגס בתפקידה עם לאו, דבר אחד ברור: המשימה שעומדת בפניה ובפני הנשיא מוראלס מורכבת מאוד. בוליביה, המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי אחרי האיטי, מפולגת ומחולקת בין עשירים לעניים, בין אנשי הרים ליושבי המישור, בין לבנים לאינדיאנים, ולעתים גם בין קבוצות שונות של אינדיאנים. לא ברור לאיזה כיוון ינסה ללכת מוראלס, שמא יהיה “צ’ה גווארה בלי כדורי הרובה”, יקשה על חברות כריית הגז הבינלאומיות ויביא לשינוי אמיתי בתנאי החיים של מיליוני בני אדם שמשתכרים פחות משני דולרים ליום (זו משכורת המינימום בבוליביה, שלא תמיד מקפידים עליה); או שמא יתפשר וימתן את שאיפותיו.

גומס אומר כי המנדט שניתן למוראלס הוא על תנאי. גומס שנולד במקסיקו אך רואה עצמו כמי שמשתייך לאיימארה ומכיר היטב את תביעותיהם, אומר כי “האיימארה יתמכו באוו כל עוד יעמוד בהתחייבויותיו כלפיהם, כל עוד הוא יתאים לאינטרסים שלהם. הם נהיו בוחרים מאוד מתוחכמים. תבין, האיימארה הובסו במשך 500 שנה על ידי האדם הלבן מסיבה אחת בלבד: האדם הלבן ידע להרוג טוב יותר, היו לו נשק ותחמושת טובים יותר. אבל עכשיו האיימארה לומדים את השיטות של הלבנים, לומדים להשתמש במחשבים, איך להתמודד עם ביורוקרטיה ועם שיטת המשפט הלבנה.

“המטרה של האיימארה היא להביס את האדם הלבן, לא להשמיד אותו. יש להם זמן, הם מחכים”. בדומה לתיאורו של דויד גרוסמן ב”הזמן הצהוב” מתאר גומס דרך התייחסות שונה של האיימארה למושג הזמן. “האיימארה יודעים שהאדמה שלהם. הטבע הוא שלהם. עכשיו זה רק עניין של זמן עד שנחזור ונשתלט עליהם”. אין לדבריו חשיבות לשאלה מתי, האם מדובר בדור הזה או בזה שלאחריו. אבל הניצחון בוא יבוא.

“ואולי אנחנו בכלל על סף מלחמת העולם הרביעית, כפי שמנתח סוב-קומנדנטה מרקוס (מנהיג מרד הזפאטיסטים בדרום מקסיקו). השלישית היתה המלחמה הקרה. הרביעית תהיה המלחמה בניאו ליברליזם. עובדה היא שהשיטה הכלכלית לא השתנתה בכל העולם. גם לא בדרום אמריקה. עכשיו יש התעוררות אנושית, של בני אדם, לא של מנהיגים שמגיעים מלמעלה. ובוליביה תהיה אז בחזית. עובדה, הצלחנו להעיף שני נשיאים, הצלחנו לגרש חברת מים מערבית מקוצ’במבה (חברת בכטל). אולי בעצם המלחמה תתחיל כאן”.