מאוטהאוזן הוא סיפור אמיתי

פורסם ב: הארץ  |  25.1.2006

“מאוטהאוזן”. יאקובוס קמבנליס. תירגם מיוונית: אמיר צוקרמן. הוצאת כתר, 300 עמ’, 84 שקלים

מה יש בהם, בזיכרונות השואה, שמושך אליהם את הקוראים שוב ושוב? מה יש בהם, שלמרות הכאב, ההשפלה והרצח, שאל כולם מודעים הקוראים עוד לפני שפתחו את הספר, בכל זאת הם בוחרים לצלול לתוכם?

אולי ×–×” הפצע האישי, “הקטן”, שמקנן בלבם ומשתוקק לפגוש בפצע האולטימטיווי, “הגדול”. אולי לרגע אחד של נחמה, של הזדהות, אפילו לא-מודעת; ×”× ×” לרגע אחד גם אני אסיר במאוטהאוזן – השוואה שהס מלהזכיר, ועל כן הקורא שומר אותה בינו לבינו.

ואולי ×–×” בעצם ניסיון להבין. להבין את כל אותם אנשים שחזרו משם, אבל למעשה הם עדיין “שם”, במאוטהאוזן. ולא חשוב אם חלפו מאז יומיים, חודשיים, או אפילו 60 שנה. כמו אותה דמות בספר, יהודי הונגרי שדעתו נטרפת עליו דווקא אחרי השחרור. מדי יום עמד, “רגליו תחובות באדמה ולידן פחית, זלזלי ירק קטנים נעוצים במעילו ומבטו קבוע בעוברים ושבים” (עמ’ 67). “אני ×¢×¥”, השיב לשואלים. מעניין מה עלה בגורלו. האם הצליח לשרוד גם אחרי הימים הראשונים? האם הוא עדיין חושב שהוא ×¢×¥?

קמבנליס כתב את הספר “מאוטהאוזן” ב-1963, על סמך רשימות שכתב בזמן שהותו במחנה ובחודשים שלאחר השחרור. הוא כותב בהקדמה ×›×™ “מאוטהאוזן הוא סיפור ‘אמיתי’, כפי ששבתי וחייתי אותו בשעות שבהן עיינתי שוב ברשימות”. הסיפור × ×¢ בין אירועים שהתרחשו לפני שחרור המחנה ב-5 במאי 1945 (אחד המחנות האחרונים ששוחררו), ואחריו. ובזה כוחו: בשנים שחלפו מאז המלחמה הורגלנו כבר בכל סיפורי הזוועה. כמעט שום דבר כבר לא יכול להפתיע. דווקא תיאור האירועים שאחרי השחרור, כשהאסירים המתינו לעזיבה, מלמד עד כמה השפיעו עליהם האירועים; מלמד עד כמה הם נותרו בהם, ועד כמה האסירים נותרו “שם”, במאוטהאוזן.

כך לדוגמה מספר קמבנליס ×›×™ “ביום שבו חדלו החיים במאוטהאוזן להיות סיוט, התחבא הסיוט בשנתנו ונהפך לחלום” (עמ’ 28). כולם סבלו מסיוטים, ולכן נהגו להתקבץ במיטות סמוכות. כשמישהו החל לצרוח מתוך שינה ניגשו אליו האחרים כדי להרגיעו. כך מדי לילה. אסיר אחד, פטרוס, חלם שאמו יושבת ליד שולחן וכותבת לו מכתב. בעודו מסתתר מתחת לשולחן, הוא שומע קולות מחור ברצפה. ×–×” ×”×™×” מאוטהאוזן, עם אנשי האס-אס העומדים ברחבה ומצביעים לעברו. או יאנינה, אהובתו של המספר, ששיחזרה בחלומה כל לילה מחזה שראתה באמת: תינוק שנקרע משד אמו בעודו יונק, זוחל לעברה ומחפש טיפות חלב, אך מוצא במקומן טיפות דם שניגרו מגופה הירוי של האם.

האסירים מתקשים לעזוב את מאוטהאוזן, למרות כל מה שעברו בו. “×”×’×™×¢ היום האחרון”, כותב קמבנליס. “הלכתי עם יונאס ועם תנאסיס ברחבי המחנה (…) ‘לעזאזל, אני עצוב’, נאנח יונאס. ‘אני עצוב שאנחנו עוזבים (…) ×–×” לא מטורף?’ ?גם אני’, אמר תנאסיס, ‘גיהנום או לא גיהנום, ×–×” × ×”×™×” המקום שלנו'” (עמ’ 273). סטלה, נערה צעירה שהמחזור הראשון שהיא מקבלת אחרי השחרור נהפך ליום ×—×’ במחנה, מתעתדת לנסוע לארה”ב עם אחד החיילים המשחררים: “הארוס שלי אמר שיבנה בית חדש ברוקוויל ויקרא לו מאוטהאוזן” (עמ’ 259).

במקומות שבהם פרימו לוי או חורחה סמפרון היו מתארים בהרחבה כיצד קורסת נפשו של האסיר, בוחר קמבנליס לתאר דווקא את האירועים החיצוניים. במקום לתאר על פני עשרות עמודים את תחושותיו מאירוע מסוים, בוחר קמבנליס לתאר מה קרה, כיצד קרה, לאן הלך. לעתים הוא נדמה לעיתונאי שנקלע למקום ולא למי שעבר את האירועים על בשרו.

סגנונו לקוני ומנותק רגשית. משפטיו לעתים בני שלוש מלים, לא יותר. את יום השחרור ואת ההתרגשות שאחזה באסירים למראה הטנקים האמריקאיים במחנה מתאר קמבנליס כך: “רבים התנפלו על הטנק ונישקו את הברזל המפויח, ואחרים היכו בו בראשיהם ובכו. לפתע צצו בינינו דגלים (…) כולם עשויים מסמרטוטים מוטלאים ותפורים בגסות. רובם הדיפו ריח של צבע שמן. הדגלים שילהבו אותנו יותר. קיפצנו, הרענו. בו בזמן, למטה, התרחשו פעילויות אחרות. חשתי שתי ידיים לופתות את רגלי. רכנתי לראות. שני ספרדים, הכרתי אחד מהם, הטילו בפניו ארצה איזה קאפו ושיספו את גופו באולרים. במאמצים רבים שיחררתי את רגלי מידיו. בדיוק כשהצלחתי למשוך את עצמי דרכתי על בטנו של קאפו אחר, שחנקו אותו בחגורה” (עמ’ 12).

דווקא התיאור היבש מעניק לאירועים שאחרי השחרור אנושיות וחום מפתיעים. “התיישבנו בשולי הדרך”, כותב קמבנליס על אחת מפגישותיו הראשונות עם יאנינה, “וחיכינו שיעבור רכב כלשהו. כדי שלא ×™×”×™×” לה קר, היא השעינה את גבה על ×—×–×™, ואני פתחתי את המעיל ועטפתי אותה בו. הוא הכיל בנוחות את שנינו. גם כרכתי את ידי סביבה. היא חשה בנוח ונרדמה מיד. היא נחרה קלות. ראשה הגזוז הדיף ריח של סבון אמריקאי” (עמ’ 47).

במקביל לפרסום הספר כתב קמבנליס – משורר ומחזאי, ש”מאוטהאוזן” הוא ספרו היחיד – ארבעה שירים. אולי היפה שבהם הוא “שיר השירים” (תרגום: אביבה אורשלום):

“מה יפה אהבתי הו,
מה יפה היא
בשמלת החול הפשוטה שלה
עם מסרקון בשערה
איש לא ראה, איש לא ידע
עד מה יפה היתה…
אמרו בנות מאוטהאוזן
הגד נא בנות בלזץ
ראיתן את אהבתי שלי?
ראינו אותה קפואה בכיכר גדולה
מספר לה על זרועה הלבנה
כוכב צהוב רוטט לה על לבה”.

את ארבעת השירים שלח קמבנליס למיקיס תיאודורקיס, שהלחין אותם ויצר את היצירה האופראית המרהיבה “בלדה למאוטהאוזן”. מאז שנות ×”-60 ביצע תיאודורקיס את היצירה עשרות פעמים, בין היתר בטקס לציון 50 שנה לשחרור המחנה. כמה עצובה הדרך שעשה מאז המלחין הענק – מהיצירה הזאת, ספוגת הרגשות החמים כלפי היהודים, עד להתבטאויות האנטישמיות שהשמיע בשנים האחרונות.