יומנים של טייסי קמיקזה יפאנים במלחמת העולם השנייה, המתפרסמים בספר חדש, מגלים שבניגוד לאמונה הרווחת, הם כלל לא נלהבו להתאבד למען הקיסר. איך בכל זאת זה קרה
d7a7d79ed799d7a7d796d794

חיילי קמיקזה יפאנים במלחמת העולם השנייה

קמיקזה בעל כורחם

פורסם ב:|  4.10.2006

“השחר עוד לא עלה. עכשיו שלוש בבוקר. אני לא רוצה למות! אני רוצה לחיות עוד. לא, אני לא רוצה למות! אני מרגיש בודד. אני מרגיש שאני צריך לקבל את גורל הדור שלי – להילחם ולמות. אני קורא לזה גורל, מכיוון שאנחנו הולכים למות מבלי שיכולנו להביע את דעותינו, מבלי להתווכח ומבלי שיכולנו לנהוג לפי העקרונות האינדיווידואליים שלנו. למות במלחמה, למות לפי דרישת האומה. אין לי שום כוונה להלל את המטרה הזאת – זאת טרגדיה גדולה”.

הקטע הזה הוא לא תמליל של סצנה מ”במערב אין כל חדש”, גם לא מונולוג מתוך “הקץ לנשק”. הוא בא דווקא מקרב מי שמסמלים בתודעה העולמית את אידיאל ההקרבה האולטימטיווית למען האומה – טייסי הקמיקזה היפאנים במלחמת העולם השנייה. הכותב הוא היאשי טדאו, שנולד בטוקיו ב-1922, התחנך באוניברסיטה האימפריאלית היוקרתית בקיוטו, התגייס בשנת 1943 ומת ב-28 ביולי 1945 במשימת התאבדות נגד ספינת הצי של ארצות הברית.

הדברים, מתוך יומנו של טדאו, מופיעים בספר חדש, “יומני קמיקזה”, של ההיסטוריונית והאנתרופולוגית היפאנית אמיקו אונוקי, שיצא לאור באנגלית ביוני האחרון. אונוקי מביאה בספר מאות מכתבים וקטעים מיומנים אישיים, שמתפרסמים לראשונה אחרי יותר מ-60 שנה, לאחר שקיבלה את הסכמת משפחות הטייסים. אונוקי אמרה בראיונות בעיתונים כי ניסתה להפריך את מיתוס טייס הקמיקזה – פנאט לאומן ומלא שנאה, שבהתלהבות רבה ריסק את מטוסו אל ספינות הצי ומטוסי הקרב האמריקאיים. עד היום משמשת המלה “קמיקזה” בחלק מהשפות האירופיות לתיאור פיגועי התאבדות. “ואולם, במציאות”, אמרה אונוקי, “הם סבלו מאוד בהמתנה למותם בטרם עת, שסיבתו היחידה היתה שהם נולדו ביפאן בתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה שלה”.

יפאן החלה להשתמש בשיטת הקמיקזה ב-1944, לאחר שצמרת הצבא חשה באוזלת ידה בשדה הקרב. לאמריקאים היו יותר מטוסים ואוניות, חייליהם וטייסיהם היו מאומנים יותר, והמשאבים הכלכליים שיכלה ארצות הברית להעמיד לטובת המשימה היו רבים יותר. האדם שמזוהה יותר מכל עם השיטה הוא אדמירל טקיג’ירו אונישי, שחשב שבאמצעות הקמיקזה תצליח יפאן להשיג יתרון פסיכולוגי ולפגוע פגיעה קשה במוטיווציה של האויב.

טקיג’ירו הוסיף להיבט הטקטי גם תיאוריה שלמה. “הנפש היפאנית”, אמר, “שמתאפיינת ביכולת יוצאת דופן להתמודד עם המוות ללא היסוס, היא הכלי היחיד שמסוגל לחולל נס ולהציל את המולדת המוקפת ספינות אויב”. ההתקפה הראשונה התרחשה באוקטובר 1944, ולשיאה הגיעה השיטה באפריל-יוני 1945, בקרב אוקינאווה. בסך הכל מתו כ-5,000 טייסים יפאנים עד סוף המלחמה, והביאו למותם של מספר דומה של אמריקאים.

אבל, מתברר, הקמיקזה כלל לא היו לאומנים פנאטים. רובם ככולם היו דווקא סטודנטים מהאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר ביפאן, משכילים ובקיאים בתרבות העולמית, ומלאי הערכה לתרבויות שנגדן נלחמה ארצם. טקושימה נורימיצו, לדוגמה, כתב ביומנו כך: “בלילה חורפי קר אני חושב על גוגן ועל איי הדרום שלו. להיות עירום במים הזכים. אני חושב על בודלר. אני רואה את ציוריו של בוטיצ’לי… הו, צרפת, ידידת התרבות. אני מעריץ את התרבות הגדולה ששום כוח צבאי לא יוכל להשמיד. אתם הצרפתים אהובים עלי משום שאתם ידידי הערכים הקוסמופוליטיים”. במקום אחר כתב: “היפאנים רגשנים, וזה יתרון בשביל דיקטטורים. ההנחה שפטריוט צריך להקריב את חייו היא טיפשית. זה סוג של שיגעון נרקיסיסטי. אני שונא את הלאומנות. האומה השתלטה על היחיד. רוח הימין היא כמו אלכוהול, כמו צעקות השיכורים”.

אדמירל טקיג'ירו אונישי

אדמירל טקיג'ירו אונישי

קסוגה טקאו תיאר את האווירה במגורי הטייסים בבסיס חיל האוויר טסוצ’יורה ערב משימת ההתאבדות: “חלק שותים סאקה, חלק צועקים מרוב כעס, חלק בוכים. חושבים על ההורים, אומרים שלום לאהובה. סצינות של ייאוש”. היאשי איצ’יזו, שהתאבד בגיל 23 בקרב אוקינאווה, כתב: “למען האמת, אינני יכול לומר שהרצון למות למען הקיסר הוא אמיתי או שהוא בא מתוך לבי. זה הוחלט בשבילי – אני חייב למות בשביל הקיסר”.

פרופ’ בן עמי שילוני, מומחה לתרבות יפאן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אומר כי מאז תום מלחמת העולם התפרסמו מדי פעם קובצי מכתבים וקטעים מיומנים אישיים של טייסי קמיקזה. “אחרי המלחמה לא ידעו איך להתייחס אליהם”, אומר שילוני. “זו היתה תקופה של פציפיזם מאוד חזק, והיתה כוונה להראות שהאנשים האלה היו טובים ולנסות להציג אותם באור חיובי. היה למשל ניסיון לתאר אותם כמי שעברו שטיפת מוח. אבל זו לדעתי המעטה באישיותם. היופי בקמיקזה הוא שהם היו פציפיסטים שהשתכנעו בצדקת הדרך. הם חשבו שהאלטרנטיווה היא השמדת יפאן. זה שילוב של מצפון ואידיאליזם גדולים מאוד. לפעמים אדם הולך אל מותו בשביל להציל אחרים”.

לדברי שילוני, היפאנים אינם יודעים עד היום אם להעריץ או להשמיץ את הקמיקזה. המסורת הסמוראית והחרקירי הם מושא לנוסטלגיה ביפאן, לדבריו, אך הם קשורים לשמירה על כבוד עצמי ולא למטרות צבאיות. עם זאת, עד היום יש לצד התיעוב שמעוררת תופעת הקמיקזה, גם יחס רומנטי כלפיה, דבר שלא חייב בהכרח להעיד על התגברות הלאומנות ביפאן. “האם מי שמתרגש מסרט על הקמיקזה הוא בהכרח לאומן?” שואל שילוני, “לדעתי לא. זה דומה לאבירים באירופה. היפאנים מחפשים גיבורים מהעבר כדי להזדהות אתם”.

שילוני אומר כי מי שעוסק כיום בקמיקזה לא יכול להימנע מלהשוות את התופעה לטרור המתאבדים של ימינו, ועולה השאלה האם הטייסים היפאנים היו למעשה הטרוריסטים המתאבדים הראשונים. “יש דמיון טכני בין התופעות, אבל הקמיקזה לא פעלו אף פעם נגד אזרחים. הם היו יחידות סדירות ולא גופים קיקיוניים או מיליציות. לקמיקזה גם לא היה מרכיב דתי בפעילות וגם לא פיצוי דתי על מותם. בגלל זה היה לאלה שנותרו בחיים קל מאוד אחרי המלחמה לחזור ולהיות מה שהיו קודם – פציפיסטים. בסך הכל זה היה אידיאליזם נאיווי, וכשהתברר להם שזה היה אידיאל מוטעה, הם יכלו בקלות לעשות תפנית”.