בקובה שוררת אי ודאות. כשהתשובה לכל דבר היא "כי ככה פידל אמר", קשה לדעת מה יקרה כשהוא ימות. מה יעלה בגורלה של המדינה הכי סוציאליסטית והכי קפיטליסטית בעולם, שבה אין בכלל פרסומות, אבל כולם מנסים למכור משהו. רפורטאז'ה מארץ נבוכה
cuba-reportage5

מוזיאון המהפכה בהוואנה (תצלום: עדי שורץ)

סידורים אחרונים בהוואנה

פורסם ב:|  5.1.2007

הוואנה. כבר בכניסה לקובה איבדתי עשירית מכספי. שלט קטן באשנב החלפת הכסף בשדה התעופה מבשר על חוק חדש, שלפיו כל עסקה שמתבצעת בדולרים אמריקאיים חייבת במס של 10%. כאן אין בפני מי להתלונן ואין את מי לשאול למה. ככה פידל קבע. לקובה, מתברר, עדיף לבוא עם יורו, לירה שטרלינג, או אפילו דולרים קנדיים. רק לא עם המטבע האמריקאי. אבל מלבד ההפתעה הקטנה הזאת, שדה התעופה ידידותי למדי. אפילו ביקורת הדרכונים (בכל זאת, מדובר בדיקטטורה קומוניסטית עם מוניטין מפוקפק בכל הנוגע לזכויות אדם) עוברת ללא תקלות. בדרך משדה התעופה חוסה מארטי אל הבירה הוואנה, מרחק של כ-15 ק”מ, אין אפילו שלט חוצות אחד. אף פרסומת של נייקי, קוקה קולה או זארה. רק חושך מוחלט. כביש ראשי, ואפילו פנס רחוב אחד אין.

אני נוסע במונית לאדה שחורה, הנהג ענוב בעניבה. בגלל הבורות בכביש הוא נאלץ להאט מדי פעם עד 20 קמ”ש כמעט. מימין ומשמאל בתים נמוכים, מוארים באור קלוש. התחושה היא של נסיעה לילית בין שני מושבים נידחים, יותר מאשר כמו הכניסה לבירה של חמישה מיליון תושבים.

אנחנו נוסעים אל העיר העתיקה, הוואנה וייאחה. שעתיים לפני שהמראתי ממדריד לקובה התקשרתי לגוסטאבו, בעלים של חדר להשכרה באחת מסמטאות הרובע. הוא נקב במחיר, שאל מתי אני מגיע, ובסוף אמר: אין שום בעיה.

“יש בעיה”, מודיע לי פאביו, בן דודו של גוסטאבו, מיד אחרי שהמונית מורידה אותי בפתח ביתם. מתברר שבזמן שחציתי את האוקיינוס, פירסמו השלטונות (כך הוא אומר) הוראה שאוסרת על בעלי צימרים בעיר העתיקה לארח תיירים. הסיבה הרשמית היא שבסוף אותו שבוע, שבת, 2 בדצמבר, אמורה קובה לחגוג את יום הולדתו ה-80 של פידל. המנהיג לא נראה בציבור מאז יולי האחרון וסובל ככל הנראה ממחלה קשה. הוא הבטיח לתושבי האי לחגוג עמם את יום הולדתו, שחל בתחילת אוגוסט, בסוף השבוע הראשון של דצמבר.

כשאני מנסה להבין איך הדברים קשורים, פאביו מסביר שאחת משתיים: או שפידל מתכוון לבקר בעיר העתיקה ואנשי הביטחון הקובנים רוצים שהרובע יהיה נקי מזרים, או שמוזמנים רבים מכל העולם צפויים להגיע, והשלטונות רוצים לשכן אותם ברובע. גם הפעם אין עם מי להתווכח ואין את מי לשאול. השעה עשר בלילה, ופאביו מרגיע אותי: אל תדאג, חבר שלי, לסאריטו, מנהל גם הוא צימר. תוכל לישון אצלו. הוא אמנם גר במרכז הוואנה, הרובע המוזנח ביותר בבירה, אבל הבית נקי והבעלים הגונים.

אני מחייך יפה, אומר תודה ובלית ברירה עושה את דרכי אל סנטרו-הוואנה, לביתו של לסארו, שנמצא ברחוב הבדידות פינת המעלות הטובות. שם שהיתי כעשרה ימים, בבית צפוף בן שתי קומות, עמוס פסלונים קטנים ותמונות של קדושים, במחיצת משפחה קובנית ממוצעת של ארבע נפשות.

המוכר לסוסים

המאלקון בהוואנה (תצלום: דמיאן78)

המאלקון בהוואנה (תצלום: דמיאן78)

למחרת בבוקר הלכתי למאלקון, טיילת האבן של הוואנה וסמלה המוכר ביותר. חומת בטון נמוכה, בגובה של מטר, נמשכת לאורך ארבעה קילומטרים, ומפרידה בין בתיה הישנים של העיר, שחלקם נראים כמו טירות רפאים עזובות, לבין האוקיינוס הפתוח והגועש, שמצדו השני – אמריקה. בצדה האחד של החומה סלעים גדולים, חומים, לחים ומבריקים, נשטפים כל הזמן בגלי הים, וביניהם, פה ושם, כמה דייגים.

בצד השני – כביש החוף של הוואנה, לא עמוס כמעט בשום שעה של היום, אבל תמיד מציע מגוון גדול של כלי רכב: ביסי-טקסי (אופניים דמויי ריקשה), לאדות שחורות ולבנות, פה ושם מיצובישי או פז’ו של תיירים או אנשי שגרירות, וכמובן – אוסף עצום של מכוניות צפון-אמריקאיות ישנות, החדשות שבהן משנות ה-50.

בעונה הרטובה, יולי-אוגוסט, הטיילת הזאת מוצפת, ואי אפשר ללכת בה. עכשיו, בתחילת החורף, כשהטמפרטורות יורדות עד 20 מעלות וארובות השמים נסגרות, יש בה רק שלוליות גדולות, מלאות טחב וירוקת. חוץ מהן יש במאלקון גם חינטרוס, מלה שמשמעותה המקורית היא “רוכב סוסים”, אבל משמשת כינוי לאדם שהסתדר, מי שיודע לנצל מצבים, או במלים אחרות תחמן, מאכער ולעתים גם סרסור. זאת התופעה הבולטת ביותר בקובה ב-15 השנים האחרונות, שאף תייר לא יכול לחמוק ממנה, ושבגינה קסטרו חשש כל כך מפתיחת ארצו לתיירות, וכנראה ידע ממה הוא חושש.

תיירים עשירים שבאו ליהנות מחופי גן העדן הקריבי נתפסו בעבר על ידי קסטרו וחבריו כסדין אדום, ולמעשה, כאחת הסיבות למהפכה של 1959. מיד אחריה הלאים קסטרו את בתי המלון ואתרי הנופש, וקובה הפסיקה להיות “בית הזונות של הקריביים”, והמקום שבו הכול יכול לקרות. אבל בתחילת שנות ה-90, עם קריסת הגוש הקומוניסטי, איבדה קובה בן לילה 85% מסחר החוץ שלה וכלכלתה הצטמקה ב-35%. קסטרו הבין שמדובר בלהיות או לחדול, ובלב כבד החליט להפוך את קובה שוב למקום שבו הכול יכול לקרות.

יש מקומות שבהם החינטרוס מרשים לעצמם יותר. בסנטיאגו דה קובה, למשל, בירת המזרח והעיר השנייה בגודלה באי, הם פונים לתיירים ב”פסס-פסס”, או אפילו ב”צצ-צצ”. לפעמים הם שורקים לך בשפתיים מכווצות. בטרינידד, עיר תיירותית מובהקת, אפשר להיתקל בבחורה כך סתם ברחוב, שתפנה אליך ותשאל: “רוצה פאקי-פאקי?”

דיברנו על היסטוריה. בעיקר של המהפכה. שאלתי אותו אם היה שווה לעשות מהפכה. “בטח”, הוא ענה. “לפעמים אין ברירה. כשרוצים להתחיל הכול מחדש, חייבים לעשות מהפכה. תסתכל על ההיסטוריה של העולם מאז המהפכה הצרפתית. כל הזמן מהפכות. מהפכה ועוד מהפכה. ההיסטוריה של העולם היא בעצם רצף של מהפכות”. שאלתי אותו אם הוא הולך ביום שבת למצעד לרגל יום הולדתו ה-80 של פידל. “בטח”, הוא אמר. “השנה יש לנו הרבה סיבות לחגוג. השמאל מנצח בכל אמריקה הלטינית. תסתכל בניקרגואה, תסתכל באקוודור, ובשבוע הבא יהיו בחירות בוונצואלה (שבינתיים ניצח בהן הוגו צ’אווס). בכולן השמאל מנצח”.

סיכמנו שאולי ניפגש בכיכר המהפכה בשבת בבוקר, ואולי לא, ועמדנו להיפרד. “אני רוצה להציע לך משהו”, אמר פתאום. “אני מכיר טוב מאוד את הוואנה ואת ההיסטוריה שלה. אולי תרצה שאני אלווה אותך בעיר ואסביר לך כל מיני דברים? זה יעלה לך רק 5 דולרים”. סירבתי בנימוס והתחלתי ללכת. אבל הוא בא אחרי, ושאל שוב אולי בכל זאת. סירבתי שוב. “יש לי ילד בן 8 בבית, ואין לי מה לתת לו לאכול”, הוא אמר. נעצרתי, התבוננתי בו, ואמרתי בצער שאני לא יכול לעזור לו. “הוא חולה באסתמה”, הוא הוסיף, “חולה מאוד קשה, ואני צריך להשיג לו תרופות”.

כשהמשכתי ללכת הוא הניח לי, ואני נשארתי עם מחשבותי. ניסיתי לגשר על הפער בין המחויבות האמיתית שלו למהפכה, בין העובדה ש”יש לנו הרבה סיבות לחגוג”, לבין העובדה שבנו בן ה-8 יושב בבית חולה, או שהוא מרגיש צורך להמציא בן חולה. האם על זה חלם פידל קסטרו? האם לזה התכוון צ’ה גווארה?

לפתור מצד שמאל

גראן תיאטרו, הוואנה (תצלום: בריאן סנלסון)

גראן תיאטרו, הוואנה (תצלום: בריאן סנלסון)

בהמשך אותו יום למדתי שיעור נוסף בכלכלה קובנית. אחר הצהריים חזרתי מטיול בעיר אל ביתו של לסארו. בבית ניכרה תכונה רבה – אשתו דאמי נראית מודאגת מאוד, ומלאני, בתם בת החמש, לא הפסיקה להתרוצץ. “הוא רוצה את הכסף שלנו?” שאלה הקטנה. אניטה, חברה של המשפחה, קראה למלאני והושיבה אותה על ברכיה. “תקשיבי טוב-טוב, כשהמפקח יבוא את לא תגידי אף מלה על כסף, את מבינה? הוא מאליסימו, הוא רע מאוד. אסור לדבר לידו על כסף”.

בשלב הזה הסבירה לי אניטה שמפקח מטעם מס הכנסה צפוי להגיע לבית לביקורת. ללסארו יש בבית שלושה חדרים להשכרה (בסכום כולל של 90 דולר ללילה), והמפקח רוצה לבדוק אם המשפחה משלמת מסים בהתאם. “היה מאוד טוב אם היית ‘נעלם’ לכמה שעות”, אמרה לי. “ככה נוכל לומר שהחדר שלך ריק ולא נצטרך לשלם עליו למדינה”. היא הציעה להתלוות אלי עד יעבור זעם.

אניטה היא בת 40, אשה מטופחת ויפה, בוגרת תואר ראשון בחינוך ואנגלית מאוניברסיטת סנטיאגו. עד נישואיה עבדה כמדריכת תיירים, ואז “החיים היו טובים. אחרי בילוי של יום שלם עם תיירים – בבריכה, בהדרכות, בריקודים – הם באו בדרך כלל לחדר שלי בלילה או בבוקר והביאו מתנה. פעם זה היה מצית, פעם עט, פעם בקבוק שמפו. בדרך כלל זה לא כסף, אבל זה דברים ששיפרו לי מאוד את החיים”. כשילדה את בתה, כיום בת 9, עברה עם בעלה להוואנה ונאלצה להפסיק לעבוד בתיירות.

במקביל נפתחו חנויות לתיירים, שבהן אפשר להשתמש רק בקונוורטיבלה. בהתחלה אלה היו חנויות לממכר סיגרים, רום, מזכרות, ספרים ותמונות. אבל בהמשך הן הפכו לסופרמרקטים קטנים, מסעדות, ברים, וכיום יש גם חנויות רהיטים, מכשירי חשמל ומה לא. בחנויות האלה הקונוורטיבלה הוא המלך – אי אפשר לקנות בהן בפסו קובניים, וכאמור, רק קובנים שבאים במגע עם תיירים יכולים להשיג קונוורטיבלה.

“כל מה שמכוער הוא שלנו, כל מה שיפה הוא לתיירים”, אניטה מסבירה לי בפשטות את השיטה. “החנויות החשוכות, הקטנות והמלוכלכות הן שלנו. היפות והנקיות – שלכם”. היא עצמה מקווה לחזור לעבוד בתיירות, ובינתיים עובדת כמוזגת בירה בשכר חודשי של 8 דולרים.

לא צריך להיות דוקטור בכלכלה כדי להבין שהמשכורת הזאת מגוחכת, אפילו במונחים קובניים. קובני שמעוניין בקצת יותר מצלחת אורז ושעועית שלוש פעמים ביום, חייב לנסות להסתדר. נכון שהמדינה מחויבת לספק לאזרחים את המינימום הנדרש: כל קובני מקבל כמעט בחינם הקצבה חודשית, באמצעות תלושים, של 3 ק”ג אורז, חצי ק”ג שעועית, חצי ק”ג בשר עוף, חצי ליטר שמן, 10 ביצים ולחמניה אחת קטנה מדי יום. חלב טרי ניתן רק לילדים עד גיל 7. בנוסף, מקבל כל קובני מוצרים בסיסיים – סבון אחד בחודש ומשחת שיניים אחת בחודש. מעבר לכך – בשר בקר, ירקות ופירות – חייבים הקובנים לקנות לבד בשוק. קילו בננות למשל, עולה כ-10 סנטים אמריקאיים, קילו בצל גם, אבל חצי קילו בשר בקר יכול לעלות 1.5 דולרים.

“הבעיה היא שגם בחנויות של התלושים לא תמיד יש מוצרים”, המשיכה אניטה. “יום אחד אין אורז, יום אחר אין שמן. היום למשל שמעתי שבחנות אחת יש ביצים, אז אני חייבת לרוץ לשם לפני שבע בערב כדי להספיק לקחת אותן”. אז מה עושים, שאלתי אותה, איך חיים? “גונבים”, ענתה לי בישירות, “כל הקובנים גונבים. מהמדינה או מהתיירים. כשאני מוזגת בירה אני אף פעם לא ממלאת את הכוס עד הסוף. הלקוח לא שם לב, אבל לי נשאר בסוף היום בירה לקחת הביתה. עם זה אני יכולה לסחור. להחליף את זה תמורת משהו – נייר טואלט, ביצים, כל דבר. במסעדות, למשל, אף פעם לא תקבל מנה שלמה. אם סטייק בקר צריך להיות 300 גרם, הטבח יחתוך 10 גרם מהמנה וישמור אותם. בסוף היום יהיו לו כמה קילו בשר, וזאת תהיה ארוחת הערב שלו”.

הקובנים קוראים לזה “להמציא”, “לפתור מצד שמאל”, או פשוט “לעשות ביזנס”. יש אינסוף דרכים לעשות את זה – לגנוב נייר טואלט ממשרדי ממשלה, למהול רום במים ולספר ללקוח שהטעם המוזר הוא פשוט “סוג אחר של רום”, למכור לוחיות רישוי של מכוניות ולטעון שגנבו לך אותן, לא לדייק בעודף, למכור “בטעות” ארבע בננות כשהלקוח מבקש חמש – וכן הלאה והלאה. חייו של הקובני הם מרדף אינסופי, 24 שעות ביממה, אחרי עוד פסו.

בסופו של דבר, אגב, המפקח ממס הכנסה לא בא באותו יום, ומשפחתו של לסארו נשמה לרווחה.

להתפנק במחלקה הפנימית

הוואנה וייחה (תצלום: localsurfer)

הוואנה וייחה (תצלום: localsurfer)

אז אולי בשביל פולקע-עוף צריך לעשות שמיניות באוויר, אבל לפחות לפי המיתוס, הרפואה בקובה טובה ובחינם. הלכתי לבדוק. ממש מול ביתו של לסארו נמצא בית החולים של “האחים אלמחיירוס” – בניין עצום ממדים בן 25 קומות ואחד מבתי החולים הגדולים בהוואנה. הבניין ממוזג כולו, נקי ומטופח, עם מתקני הסעה לנכים בגרמי המדרגות. החלל המרכזי בקומת הכניסה מלא בכורסאות עור מרשימות, שמיועדות לקרובי משפחה ממתינים. מעל עמדת המודיעין התנוסס שלט אלקטרוני מהבהב: “אתך לאורך כל הדרך, פידל, יום הולדת 80 שמח”.

עשר מעליות יש בכל קומה. אף אחת מהן לא עובדת. הקרובים נאלצים לטפס מעלה-מעלה ברגל. בקומה השמינית הגעתי סוף-סוף למחלקה הפנימית. כאן נראה שהמיתוס נכון: בכל חדר במחלקה יש 2-4 חולים, ובכל חדר טלוויזיה וטלפון. אין חולים במסדרונות, הכל שקט ונקי, רק אחות מטופחת בחלוק ירוק ממלאת בשקדנות את יומן החולים.

בית החולים הזה הוא כמובן ממלכתי, והוא מעניק שירות בחינם לקובנים מהשורה. בשביל קובנים כאלה מדובר כמעט בספא: בית החולים נראה הרבה יותר טוב ממרבית הבתים בעיר. אבל לא רק ביחס להוואנה בית החולים הזה מרשים, אלא גם בהשוואה לרוב בתי החולים בישראל.

הנתונים הבינלאומיים מאוששים את התחושה הזאת. למרות שקובה היא במובנים רבים מדינת עולם שלישי, הרי שמבחינת מדדי הפיתוח העולמיים היא נמצאת עמוק בעולם הראשון. קובה נמצאת במקום ה-36 בעולם בדירוג תוחלת חיים (מעל דרום קוריאה), במקום ה-40 בדירוג תמותת תינוקות (מעל ישראל וארצות הברית) ובמקום ה-56 בדירוג אנאלפבתיות (יחד עם ישראל, ומעל טייוואן). מיותר לציין שבכל המדדים האלה היא ראשונה מבין כל המדינות באמריקה הלטינית.

כמעט בכל רחוב יש שניים-שלושה בתי מרקחת, וגם כשיוצאים מהבירה הוואנה לאזורי הכפר, אפשר להבחין במרפאות רבות, אפילו ביישובים קטנטנים. כמעט בכל בית אפשר למצוא קשישים מופלגים – בני 85 לפחות – שמבלים את מרבית זמנם בכיסא נדנדה. שחומי עור, עם רעמת שיער לבנה, הם בדרך כלל לא שומעים כל כך טוב, וגם לא רואים מי יודע מה. למרות זאת, בשמונה וחצי בערב, בשעת הטלנובלה היומית בטלוויזיה, הם מתייצבים ראשונים לתפוס מקום מול המסך.

גם החינוך ניתן חינם לכל הילדים, מ-8 בבוקר עד 16:30, עם ארוחה חמה בבית הספר. כשניסיתי לברר אם קיימת בקובה תופעת עבדות ילדים, הסתכלו עלי בתימהון ושאלו – מה זה? גם הלימודים לתואר ראשון באוניברסיטה הם חינם, וממדגם שטחי ולא מייצג, נדמה ששיעור בוגרי האוניברסיטה לא נופל מזה שבישראל. בקובה אפשר למצוא בעל צימר שהוא גם רופא או מהנדס יערות, נהג מונית שהוא גם בעל תואר ראשון בפיסיקה ומוכרת בשוק שסיימה לימודי ביולוגיה.

בתחנת האוטובוס המרכזית בטרינידד ניגש אלי סבל כבן 60, נושא מזוודות עם מריצה מעץ, ושאל מאין אני. ישראל, עניתי. ומאיזה עיר, התעניין. תל אביב, עניתי. “אתה מתכוון תל אביב-יפו?” הוא שאל. הבטתי בו בתימהון ושאלתי מאיפה הוא יודע. סבל בעיר בינונית ומטה באי קריבי מרוחק. “אני אוהב לקרוא ספרים”, ענה, “אני יודע שזאת עיר יהודית שחיברו אותה לפני כמה שנים עם עיר ערבית”. ואז עבר לדבר על אברהם אבינו.

הזיקוקים האחרונים

מצעד ה-2 בדצמבר בהוואנה (תצלום: עדי שורץ)

מצעד ה-2 בדצמבר בהוואנה (תצלום: עדי שורץ)

בסופו של דבר הגיע היום הגדול – שבת, 2 בדצמבר. בדרך כלל חוגגת קובה ביום הזה את נחיתת פידל קסטרו וחבריו בחופי המדינה ב-1956, לאחר ששהו בגלות במקסיקו. אז החלה לחימת הגרילה של המורדים, שהסתיימה שנתיים וקצת מאוחר יותר בכיבוש המדינה. אבל השנה ביקש פידל לחגוג במועד הזה את יום הולדתו שנדחה מהקיץ.

כבר בחצות בין שישי לשבת התחילו החגיגות. בדיוק ב-12 בלילה הואר המאלקון במאות זיקוקי דינור במשך דקות ארוכות. משום פינה בהוואנה אי אפשר היה לפספס אותם. הרחובות התמלאו בן רגע בני אדם, שרצו לעבר החוף. לסארו, שתלה כביסה על גג הבית, אמר לי: “כבר 15 שנה לא היו זיקוקים ב-2 בדצמבר”.

בחמש וחצי בבוקר המחרת המתינה לי אמו אנה מחוץ לבית, כדי ללכת יחד למצעד בכיכר המהפכה. היא עצמה גרה לא רחוק ממנו. פידליסטית מושבעת, הבטיחה לי אנה שפידל יופיע. זאת היתה השאלה היחידה שעניינה את הקובנים – יבוא או לא יבוא. כולם ידעו שאם פידל לא יבוא לכיכר, מצבו קשה מאוד. אחרי שדחה את חגיגות יום הולדתו, אחרי שכמה נשיאים מהיבשת טרחו ובאו, ואחרי שגם גבריאל גרסיה מארקס וז’ראר דפרדייה הופיעו בהוואנה – כל מה שנותר לצפות לו הוא עוד נאום אחד של פידל.

הסימן הרע הראשון הופיע כשמאות האלפים צעדו בשדרה הרחבה המובילה לכיכר. “קה ויווה פידל!” קרא הכרוז, וכולם שאגו אחריו “ויווה”. ולפתע – “קה ויווה ראול!” העובדה שאחיו של קסטרו, הממלא בינתיים את מקומו, הועלה פתאום לדרגתו של פידל, הדליקה נורה אדומה. אבל הנוכחים עוד לא נואשו, וכמה מטרים לפני שהגענו לשורת המכובדים נפוצה שמועה – “פידל בכיכר”. אבל פידל לא היה בכיכר.

קשה מאוד לפענח את יחסם של הקובנים לפידל. ברור לחלוטין שלפחות מחצית מהצועדים היו “מאורגנים”. מי שניסה באותו יום לצאת באוטובוס מהוואנה, התבשר שכל האוטובוסים נשלחו להביא “חברים” מכל רחבי המדינה. הקובנים, שאוהבים כל כך להתלונן ולומר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהמצב קשה מאוד, לעולם לא יזכירו את פידל ביוזמתם. אם תשאל אותם עליו, יתעטפו במין שתיקה מיוסרת, ויגידו “הוא כנראה חולה מאוד”. אפשר לייחס את זה למשטרה החשאית, אבל נראה שזה לא כל הסיפור.

פידל נתפס בקובה לא כמי שהביא לה את הקומוניזם, אלא כמי שכונן את עצמאותה. מי שנלחם לטובתה במשך חמישה עשורים, הקדיש לה את חייו, ועמד במבחנים רבים וקשים בתקופת המלחמה הקרה ואחריה. בלעדיו, אומרים הקובנים, היינו עד היום וסאלים של ארצות הברית. במבט מהוואנה נראה הפרויקט הקובני כמאמץ לאומי הרבה יותר מסוציאליסטי.

בכבישי קובה מופיעה הסיסמה “מי שלא נלחם, לא מנצח”. על הבתים מופיעה הסיסמה “עד הניצחון, תמיד”, לפעמים דהויה משהו. אפשר עוד פה ושם, בחנויות הספרים, למצוא כתבים של קרלוס מרקס ופדריקו אנגלס, אבל הרבה יותר נפוץ לראות מבנים על שם ג’וזפה גריבלדי, ממכונני עצמאות איטליה. בלב לבה של הוואנה, במוזיאון המהפכה, כמה מטרים מאש התמיד שעל קבר החייל האלמוני, ניצב פסל של לא אחר מאשר אברהם לינקולן, סמל הרפובליקניזם האמריקאי ומי שביטל כמובן את העבדות.

כשחזרנו הביתה, אנה היתה מדוכדכת. “אני עצובה”, אמרה. היא היתה בת 15 כשהתחוללה המהפכה, זוכרת טוב מאוד איך היו החיים קודם. “רעים מאוד” מבחינתה. “אתה תראה”, היא אמרה כמי שלא מאבדת תקווה, “בחדשות של שמונה בערב יקריאו לנו הודעה מטעמו. בטוח”.

כשגם זה לא קרה, ומהדורת החדשות הסתיימה בלי אף מלה על פידל, הסתחררה קובה בחרושת של שמועות. דיפלומטים מערביים אמרו למחרת לעיתונאים בשיחות סגורות שפידל מת, ושראשי המפלגה ממתינים לרגע הנכון לבשר זאת לעם. אנה לא הצליחה להבין: אפילו אם פידל מרותק למיטה, מישהו מטעמו יכול היה לנסח מכתב התנצלות בפני העם ולהקריא אותו בטלוויזיה. ההסבר היחיד שהצליחה למצוא הוא שקרב הירושה בשיאו.

מן העבר האחד בקרב הזה ניצב ראול, שצעיר מאחיו הבכור בארבע שנים. גם הוא לא בדיוק צעיר, ורק לפני כמה שנים פורסם שלקה בסרטן הערמונית. ראול נחשב למי שמעוניין ליישם בקובה את “המודל הסיני” – ליברליזציה בשוק, תוך כדי שמירת ההגמוניה של המפלגה. אבל הוא חסר את הכריזמה של אחיו, ורבים רואים בו אדם שלא מסוגל להוביל.

מולו ניצב הדור הצעיר, המכונה “טליבאן”, בגלל אדיקותו וקשיחותו, לעתים אפילו יותר מפידל. אלה, שאחד הבולטים בהם הוא ריקרדו לאחה, מעוניינים לשמר את השלטון הקומוניסטי בקובה בכל מחיר. ויש גם ארגוני אופוזיציה פנימיים, וכמובן אנשי הגולה הקובנית במיאמי, שבוחשים מאחורי הקלעים ומלפניהם.

מה יהיה בקובה ביום שאחרי פידל קשה לדעת. אם יישמר בה השלטון הקומוניסטי או שתלך בעקבות מדינות אחרות בגוש הסובייטי, שאימצו מודלים קפיטליסטיים. האם יצליחו הקובנים המתוחכמים והזריזים להסתגל למציאות החדשה, או שארצם תיפול שדודה בפני כמה אילי הון עשירים, כפי שקרה ברוסיה.

בסוף המצעד שאלתי אשה קובנית בת 50 בערך, אם יכול להיות שפידל היה רק אפיזודה, ואחריו תחזור קובה למה שהיתה קודם. “ממש לא”, היא ענתה לי, “אנחנו את הלקח שלנו למדנו. אנחנו על העצמאות שלנו נילחם”.

בינתיים, בארצות הברית השכנה, ענקיות המזון המהיר כבר סימנו כמה מקומות אסטרטגיים לאורך המאלקון.