הכפירה בזכות קיומה של מדינת ישראל נשמעה בעבר בעיקר בחוגי שוליים קיצוניים. כיום היא חלק מהשיח האקדמי הרחב לא רק באירופה, אלא גם בארה"ב. איך ולמה זה קרה
country-question

הפגנה בעד ישראל בשיקגו (תצלום: ג'וש אבנין)

באיזו זכות?

פורסם ב:|  22.1.2007

“אף אחד לא עושה לישראל טובה בכך שהוא מכיר בזכותה להתקיים”, כתב אבא אבן במאמר בעיתון “ניו יורק טיימס” בנובמבר 1981. “זכותה של ישראל להתקיים, כמו זו של ארצות הברית, סעודיה, ועוד 152 מדינות אחרות, היא אקסיומטית. הלגיטימיות של ישראל לא נתונה בחלל האוויר, ממתינה להכרה על ידי בית המלוכה הסעודי. כך גם אין לארגון אש”ף מעמד משפטי להעניק הכרה למדינה כלשהי, או למנוע זאת ממנה”.

מאמרו של שר החוץ הישראלי לשעבר, ומי שהיה אחד מדובריה המרשימים בזירה הבינלאומית, נכתב בתגובה לתוכניתו של פאהד מלך סעודיה, שהציע הכרה מרומזת בזכותה של ישראל להתקיים כחלק מיוזמה לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי. “אין שום מדינה בעולם”, כתב אבן במאמר, “קטנה או גדולה, צעירה או ותיקה, שתראה בהכרה בזכותה להתקיים טובה כלשהי או עניין נתון למו”מ”.

ב-25 השנים שחלפו מאז אותו מאמר חדל הדיון בזכות קיומה של ישראל להיות נחלתם של גורמים בעולם הערבי – שעמם נתונה ישראל בסכסוך – והפך למרכיב בשיח האירופי והאמריקאי. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה וכישלון השיחות בין אהוד ברק ליאסר ערפאת בקמפ דייוויד, אפשר למצוא יותר ויותר דוגמאות לדיונים בנוסח “האם היתה זו שגיאה להקים מלכתחילה מדינה יהודית”, או “האם יש לפעול לביטול קיומה של ישראל”.

אף ממשלה אירופית, ובוודאי שלא ממשלת ארצות הברית, לא תומכת בעמדה הזאת. יותר מכך, 25 החברות באיחוד האירופי הכריזו ב-2005 כי הניסיון למנוע מהעם היהודי את זכות ההגדרה העצמית שלו – למשל על ידי הטענה שמדינת ישראל היא יוזמה גזענית – כמוהו כאנטישמיות. ואולם, דיון זה שהיה שמור בעבר לגורמים קיקיוניים בזירה הבינלאומית חדר בשנים האחרונות לשיח המרכזי, וכיום אפשר למצוא אותו כמעט בכל מדינה מערבית.

התופעה הזאת הביאה את מארגני כנס הרצליה שנפתח אתמול לכלול בסדר יומם מושב מיוחד שיעסוק בהתמודדות עם הכפירה בזכותה של ישראל להתקיים. את המושב שיתקיים מחר בערב תנחה ד”ר פניה עוז-זלצברגר מאוניברסיטת חיפה, שמרבה לכתוב בעניין זה בעיתונים אמריקאיים ואירופיים. ישתתפו בו גם פרופ’ ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים של קנדה; נתן שרנסקי; ההיסטוריון האמריקאי ריצ’רד לאנדס; מלקולם הונליין, סגן יו”ר ועידת הנשיאים של הארגונים האמריקאיים הגדולים; ואברהם פוקסמן, יו”ר הליגה נגד השמצה.

“ישראל: החלופה”

אבא אבן (תצלום: מכון לבון)

אבא אבן (תצלום: מכון לבון)

אחת הדוגמאות הבולטות לכפירה בזכותה של ישראל להתקיים, היתה מאמרו של טוני ג’אדט, היסטוריון יהודי-אמריקאי נחשב, שפורסם ב”ניו יורק ריוויו אוף בוקס” באוקטובר 2003. תחת הכותרת “ישראל: החלופה”, הציע ג’אדט לבטל את מדינת הלאום היהודית ולהקים במקומה מדינה דו-לאומית בשטח ארץ ישראל המערבית.

הטיעון המרכזי של ג’אדט היה שמדינת ישראל היא יצור אנכרוניסטי, ולו משום שהיא נוסדה מאוחר מדי. לטענתו, התנועות הלאומיות האירופיות, שמהן שואבת הציונות את מקורותיה, הצליחו להקים מדינות לאום עם התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית בתום מלחמת העולם הראשונה, אבל “חלום הבית הלאומי היהודי נאלץ להמתין עוד שלושה עשורים עד לנסיגת האימפריה הבריטית”.

תוך התעלמות מהדוגמאות המנוגדות של מדינות רבות אחרות בעולם (הודו, פקיסטאן ומרבית המדינות במזרח התיכון וביבשת אפריקה), כתב ג’אדט כי ישראל פשוט “באה לעולם מאוחר מדי… עצם הרעיון של מדינה יהודית – מדינה שבה ליהודים ולדת היהודית יש זכויות יתר שלעולם לא יינתנו ללא-יהודים – מקורו במקום אחר ובזמן אחר”.

במהלך המאמר נדרש ג’אדט ללא מעט להטוטים לוגיים כדי להוכיח שישראל היא מדינה פשיסטית ומחרחרת מלחמה. “הזרם המרכזי של הפוליטיקה הישראלית”, כותב ההיסטוריון היהודי, “נמצא כיום ב’ליכוד’. המרכיב המרכזי במפלגה הזאת הוא ‘חירות’ של מנחם בגין, שירש את תנועתו הרוויזיוניסטית של ולדימיר ז’בוטינסקי. תנועה זו כונתה בין שתי מלחמות העולם על ידי יריביה משמאל ‘פשיסטית’, בגלל אדישותה המוחלטת לחוק”. המסקנה המתבקשת, לפי ג’אדט, היא שגם המנהיגות הישראלית ב-2003 היא פשיסטית.

מאמרו של ג’אדט עורר סערה גדולה בישראל ובעולם, ובעקבותיו אף בוטלה השתתפותו של ההיסטוריון בעריכת המגזין האמריקאי “ניו ריפבליק”. אבל שלוש שנים מאוחר יותר, במהלך מלחמת לבנון האחרונה, פורסם מאמר נוסף בנושא, חריף עוד יותר, הפעם באירופה. האינטלקטואל הנורווגי יוסטיין גארדר, מחבר רב המכר העולמי “עולמה של סופי”, כתב מעל דפי העיתון הנורווגי החשוב ביותר, “אפטנפוסטן”: “איננו מכירים עוד במדינת ישראל. הגיע הזמן שנתרגל לרעיון שמדינת ישראל במתכונתה הנוכחית היא היסטוריה”. במאמר עם מאפיינים דתיים אסכטולוגיים ואפוקליפטיים קשים, שדמה יותר לנבואה משיחית, כתב גארדר: “מדינת ישראל, באמנות המלחמה חסרת המצפון שלה ובכלי הנשק המגעילים שלה, שחטה את הלגיטימיות שלה. היא זילזלה באופן שיטתי בחוק הבינלאומי, באמנות הבינלאומיות ובאינסוף החלטות של האו”ם. היא חיסלה את הכרת העולם. אך אל פחד! הבעיה תיפתר בקרוב. מדינת ישראל אנסה את הכרת העולם. לא תהיה לה שלווה, עד שלא תניח את נשקה”.

גארדר סיים את מאמרו בנבואת זעם שחוזה את חורבן ישראל ואת יציאת העם היהודי לגלות נוספת: “אם האומה הישראלית כולה תשקע בחטאיה וחלקה ייאלץ לברוח לגלות, אנו אומרים לשכניה: ‘היו רגועים והראו להם רחמים’. זהו פשע ללא מחילה לתקוף פליטים ואנשים שאין להם מדינה”.

יהודים שכאלה

מסוק צבאי אמריקאי בעיראק (תצלום: ג'יימס גורדון)

מסוק צבאי אמריקאי בעיראק (תצלום: ג'יימס גורדון)

את ההגנה הבסיסית והעקרונית ביותר על זכותה של ישראל להתקיים סיפק פרופ’ אלן דרשוביץ – שאמור לשאת דברים במושב באמצעות שידור לוויין מארצות הברית – בספרו The Case for Israel . בספרו, מביא דרשוביץ כדוגמה ליחס השלילי ליהודים את החלטתו של נשיא אוניברסיטה אמריקאית בשנות ה-20 של המאה הקודמת, שהחליט להגביל את מספר הסטודנטים היהודים בפקולטה למשפטים לחמישה בלבד. כאשר נשאל מדוע החליט לנהוג כך, השיב: “היהודים נוהגים להעתיק”. אבל גם לא-יהודים נוהגים להעתיק, הטיחו יהודים באיש. “אל תשנו את הנושא”, השיב נשיא האוניברסיטה. “עכשיו אנחנו מדברים על יהודים”.

הטיעון של דרשוביץ הוא שפעמים רבות כאשר עוסקים ביהודים או במדינת ישראל, נוהגים הדוברים להפעיל סטנדרט כפול. כאשר ישראל מותקפת על הפרת זכויות אדם, לדוגמה, נוטים המאשימים להתעלם מדוגמאות מקבילות של הפרות זכויות אדם – אצל שכנותיה וגם בארצות אחרות. מכאן עולה מאליה השאלה כיצד ייתכן שמבין כ-200 מדינות שחברות כיום באו”ם, מדינת ישראל היא היחידה שכלפיה מופנית השאלה אם יש לה בכלל זכות קיום.

המסקנה היא שהכפירה בזכותה של ישראל להתקיים מעידה יותר על הכופר ועל מניעיו, ופחות על מדינת ישראל עצמה. עוז-זלצברגר מסכימה לטענה הזאת, ומנסה לסווג את מבקריה החריפים של ישראל. בראש ובראשונה היא מבחינה בין “טיעונים שתלויים במה שישראל עושה, או לא עושה בפועל – שיכולה להיות ביקורת לגיטימית – לבין טיעונים שלא קשורים למה שישראל עושה”.

השלב הבא ב”מדרון החלקלק”, כפי שמגדירה אותו עוז-זלצברגר, הוא ביקורת שרואה בישראל ישות הומוגנית אחת, ללא הבדל בין האוכלוסייה לממשלה, וללא הבדל בין קולות שונים בתוכה. “כאשר גרמנים תוקפים את ארה”ב, לדוגמה, הם תמיד מבדילים בין ממשל בוש לעם האמריקאי. הם אומרים שיש להם בעיה עם הממשל הנוכחי, לדוגמה בהחלטה שלו לצאת למלחמה בעיראק, אבל מדגישים שאין להם בעיה עם העם האמריקאי.

“אני לא ראיתי אף מבקר חריף של ישראל שעושה את האבחנה הזאת לגבי ישראל. כאשר לא מבחינים במנעד הדעות בתוך החברה הישראלית, זה סימן מובהק של אנטי-ישראליות”. היוזמות השונות להטיל על ישראל חרם אקדמי שייכות לדעת עוז-זלצברגר לקטגוריה הזאת.

השלב הבא בדרך לכפירה בזכות קיומה של ישראל, הוא הטיעון “חבל שישראל באה לעולם”. עוז-זלצברגר מביאה כדוגמה לכך את הסקר האירופי מ-2003, שקבע כי ישראל היא המדינה המסוכנת ביותר לשלום העולם, הרבה לפני איראן וצפון קוריאה. לטיעונים כאלה יכול להיות רקע אנטישמי, ואז הם מצטרפים לדיבורים על קונספירציה יהודית (“היהודים שולטים בהוליווד”, “היהודים מפעילים את ממשל בוש כבובה”), אבל הם יכולים להיות גם פשוט אנטי-ישראליים, ואז הם מתמקדים בכפירה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים.

ד”ר ריצ’רד לאנדס, שישתתף גם הוא במושב המיוחד מחר, הגיע לעיסוק בנושא הזה דווקא כהיסטוריון של ימי הביניים. “בתחום התמחותי”, הוא אומר, “הבחנתי בתבנית שחוזרת על עצמה, ושלפיה ההתפרצויות הגדולות ביותר של אנטישמיות באו דווקא אחרי תקופה של יחס חיובי מאוד ליהודים, שניתן לכנותו פילו-יודאיות.

“הדוגמאות הטובות ביותר לכך הן מסעי הצלב ותקופת הרפורמציה של מרטין לותר. מאז 1945, במיוחד בארה”ב ובאירופה, זוכים היהודים ליחס טוב מאוד, וזאת כנראה התקופה הממושכת ביותר בהיסטוריה שזה כך. ההערכה שלי היתה שבסופו של דבר ההתפרצות תבוא מכיוון הפונדמנטליזם הנוצרי, שיתאכזב אולי מהציפיות המוגזמות לקראת שנת 2000, אבל בסופו של דבר זה הגיע דווקא מכיוון השמאל החילוני.

“נקודת המפנה היתה פסגת קמפ דייוויד. עד אליה דיברו רבים בתקשורת האמריקאית על אופטימיות רבה, על תחושה שניתן לפתור את כל הבעיות, ושהאנושות הולכת לכיוון טוב יותר. ואז נכשלו השיחות, פרצה האינתיפאדה, וישראל הואשמה בכל צרות העולם”.

רגשות אשמה

חיילים רוסים בצ'צ'ניה (תצלום: הקרמלין)

חיילים רוסים בצ'צ'ניה (תצלום: הקרמלין)

לאנדס מנהל כיום אתר אינטרנט שעוקב אחר דיווחי התקשורת המערבית על הנעשה במזרח התיכון. “בעבר נשמעו קולות רבים בעולם הערבי שכפרו בזכות ישראל להתקיים, אבל בשנים האחרונות אנחנו מוצאים את זה גם במערב. אחת הסיבות לכך היא פשוט ‘ריאל-פוליטיק’. אף אחד לא מערער על זכות הקיום של סין או רוסיה, למרות שברור לכולם שהן מבצעות הפרות זכויות אדם הרבה יותר מאשר ישראל, בצ’צ’ניה או בטיבט, אבל ישראל היא מדינה קטנה, שבהחלט ניתן לדמיין סיטואציה היפותטית שהיא מפסיקה להתקיים”, אומר לאנדס.

“אבל הסבר נוסף הוא שמחה לאיד, שבא בעיקר מכיוון אירופה השמאלנית החילונית. אירופאים רבים נהנים מאוד להאשים את ישראל ולטעון שבה מקור כל הצרות, משום שזה מקל על רגשות האשמה שיש להם על השואה. זאת בעצם המטרה של האירופאים – להרגיש שהם לא אשמים יותר, או לפחות שהאשמה שלהם לא נוראה כל כך. זה דומה למחשבות של ילדים, זה כמו ילדה שמרגישה שהיא לא יכולה להיות רזה, אז היא מקווה שלפחות שהחברה שלה תהיה יותר שמנה ממנה”.

לדברי לאנדס, הכפירה בזכות ישראל להתקיים מגיעה בדרך כלל מחוגים אינטלקטואליים שמאליים במערב (שלטענתו זוכים לעידוד מעיתונים מסוגו של “הארץ”), שמנסים בכל מחיר לא להיות מקוטלגים כ”חוטאים”, כאלה שהיו שותפים לביצוע עוולות בעמים אחרים. “אבל אם ישראל נולדה בחטא”, אומר לאנדס, “הרי שכל המדינות בעולם נולדו בחטא”.

לאנדס אומר בחיוך שהוא לא שולל על הסף שהעצרת הכללית של האומות המאוחדות תעביר ברוב קולות החלטה שתקבע שלישראל אין זכות קיום. “ברמה הדיפלומטית מדובר בברית עם העולם הערבי. אירופה מנסה להוות משקל נגד לארה”ב בזירה העולמית, ולכן היא מנסה להיות קרובה יותר לעולם הערבי. לדבר הזה יש כמובן השלכות דמוגרפיות שרואים אותן היום בכל עיר באירופה. הבעיה הקשה של אירופה עם המוסלמים הביאה אותה להפוך את ישראל לשעיר לעזאזל. זה נראה להם פתרון נוח לאיום המוסלמי”.