62 שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה מפרסמת בלגיה דו"ח רשמי שלפיו השלטונות שיתפו פעולה עם הנאצים ברדיפת היהודים ובגירושם. האליטה הבלגית היתה נגועה באנטישמיות, אומר עורך הדו"ח, ורוב הבלגים פשוט רצו להמשיך לעשות עסקים עם גרמניה
belgium-holocaust

הכניסה למחנה אושוויץ (תצלום: BPK, ברלין)

כך הקריבה בלגיה את יהודיה

פורסם ב:|  5.3.2007

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא למה זה לקח כל כך הרבה זמן. לפני כשלושה שבועות, 62 שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, פירסמה ועדת היסטוריונים שמונתה על ידי ממשלת בלגיה, דו”ח מקיף על חלקן של הרשויות ברדיפת היהודים ובגירושם בזמן המלחמה. במלים אחרות, הוועדה מונתה כדי לחקור את היקף שיתוף הפעולה של המדינה הבלגית עם גרמניה הנאצית.

“מרבית הבלגים אינם מודעים לחומרת הרדיפות שעברו יהודי המדינה”, נכתב בהחלטת הסנאט הבלגי מאוקטובר 2002 בדבר הקמת הוועדה. “מדוע היתה צריכה לחלוף חצי מאה כדי לדון בחלק הזה של עברנו? זהו תפקידו של הסנאט לשמר את זיכרון רצח העם, בהסתמך על עובדות שאינן ניתנות לערעור. זוהי חובתנו כלפי הדורות הבאים”.

מה באמת יכול להסביר את העיכוב הזה? לדברי פרופ’ דן מכמן, ההיסטוריון הראשי של יד ושם ומי שמתמחה בשואת יהודי בלגיה והולנד, בלגיה אכן איחרה באופן יחסי לעסוק בשואה, אבל דו”חות רשמיים שמוזמנים על ידי המדינה הם דווקא היוצא מן הכלל. לדבריו, עד היום פורסמו דו”חות כאלה על ידי רומניה, שווייץ וליכטנשטיין, וכיום מתנהל מחקר מקביל במדינות הבלטיות. בצרפת, לדוגמה, אין מחקר כזה.

מכמן מסביר שאחת הסיבות לרתיעה הבלגית מעיסוק בנושא היא העובדה שהמלך ליאופולד השלישי לא עזב את המדינה בזמן הכיבוש הגרמני – בניגוד למלכים אחרים, כמו גם לממשלה הבלגית, שגלתה ללונדון. עובדה זאת העלתה שאלות על שיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים, והביאה בסופו של דבר לוויתור מצדו על הכתר לאחר המלחמה, לטובת בנו בן ה-20 בודואן. “בעיית המלך” נותרה רגישה מאוד בבלגיה, והמחקר ההיסטורי העדיף בשל כך להתמקד בכובשים הגרמנים, ולא לעסוק במשתפי הפעולה הבלגים.

בעניין היהודים, אומר מכמן, הבלגים שמו דגש על הצלת יהודים ועל השתתפות במחתרות אנטי-נאציות. אמו של ליאופולד, המלכה אליזבת מבוואריה, אפילו קיבלה ב-1964 מיד ושם תואר של חסידת אומות העולם, בשל התערבותה לטובת כמה מאות יהודים בלגים. היום, אומר מכמן, כלל לא בטוח שהיא היתה מקבלת את התואר הזה, שכן התערבותה לטובת קבוצה קטנה של יהודים (אלה שהחזיקו באזרחות בלגית) היתה למעשה מתן היתר לגרמנים לגרש את כל השאר (אלה שלא היו אזרחים בלגים), שהיו הרוב המכריע. בסופו של דבר נספו כ-25 אלף יהודים, כ-44% מהיהודים שחיו בבלגיה ערב הכיבוש הגרמני.

גישה צייתנית

משפחה יהודית עם סמל המגן דוד (תצלום: מוזיאון השואה בוואשינגטון)

משפחה יהודית עם סמל המגן דוד (תצלום: מוזיאון השואה בוואשינגטון)

הכותרת שניתנה לדו”ח בן 1,100 העמודים היא “בלגיה הצייתנית” (la belgique docile), ומסקנותיו קובעות במפורש כי “המדינה הבלגית אימצה גישה צייתנית, ושיתפה פעולה בצורה שאינה הולמת מדינה דמוקרטית, בתחומים שונים אך קריטיים, במדיניות הרת אסון כלפי האוכלוסייה היהודית”.

באפילוג לדו”ח כתבו מחבריו: “המלחמה חושפת את נפש האומה. למרבית בעלי התפקידים (הבלגים) נותרה מידה מסוימת של חופש פעולה גם תחת הכיבוש. כוחו של הכובש לא היה כמעט בשום מקרה כוח מוחלט. היכולת לא לבצע מטלות מסוימות או לא להוציא לפועל הוראות מסוימות, נותרה בידם. משמעותו של המרווח הזה היא שבכמה רגעים מכריעים, (הרשויות הבלגיות) נדרשו לבחור”.

עורך הדו”ח, ההיסטוריון רודי ואן דורסלר, אומר כי הכובש הגרמני היה זקוק לשיתוף פעולה מצד הרשויות המקומיות, ובשל כך נותר כוח גם בידי הבלגים. “התפקיד שלנו היה לבדוק מתי הבלגים הסכימו להוראות של הגרמנים ומתי לא”, אומר ואן דורסלר ל”הארץ”. “באופן כללי אפשר לומר שהבלגים הקריבו את הקהילה היהודית כדי לנסות ולשמור על ‘נורמליות’ ועל תפקוד סדיר של הכלכלה. הבלגים הושפעו מאוד מניסיון מלחמת העולם הראשונה, אבל לא הביאו בחשבון את העובדה שבמלחמה השנייה לכיבוש היה אופי פוליטי. במלחמת העולם השנייה היה לכיבוש הגרמני בבלגיה מאפיינים נאציים וגזעניים כלפי חלק מהאוכלוסייה, מה שלא היה במלחמה הראשונה”.

ואן דורסלר אומר כי הוא וחבריו לחיבור הדו”ח זיהו שלושה רגעים מכריעים מבחינת יחס הרשויות הבלגיות ליהודים. הראשון היה בסתיו 1940, כחצי שנה אחרי כניעת בלגיה. בנובמבר אותה שנה הורו שלטונות הכיבוש לבלגים לרשום את כל היהודים שבתחום המדינה. מבחינת החוקה הבלגית, ההוראה היתה לא-חוקית, שכן היא יוצרת אפליה בין אזרחים בגלל דתם. בנוסף, מסביר ואן דורסלר, מדובר בהפרה של אמנת האג, שלפיה הכובש נדרש “לשמור על כבוד האדם, על רכושו הפרטי, על אמונתו הדתית ועל חופש הפולחן”.

ואן דורסלר מספר כי לרשויות היתה בעיה עם ההוראה הזאת. בשלב הזה נותרו בבלגיה רק פקידים בדרג בכיר, שכונו מזכירים כלליים, ושהחליפו את הממשלה שיצאה לגלות בלונדון. ואולם, לאחר התייעצויות משפטיות הוחלט לאפשר את הרישום. הפתרון הלוגי היה כזה: ההוראה לבצע את הרישום ניתנה על ידי הגרמנים, כך שאם היהודים יתייצבו בלשכות הרישום כדי למלא את ההוראה, הרי שהבלגים לא יוכלו להימנע מכך. למעשה ראו בעצמם הבלגים מתווכים פסיביים בעניין זה.

ואן דורסלר מסביר כי הבלגים ראו ביהודים “זרים”, שכן ל-95% מהקהילה לא היתה אזרחות בלגית. “קשה מאוד להסביר את הפעולה הזאת”, נכתב בדו”ח, “בצורה אחרת מאשר החלטה מכוונת, שנובעת מהעובדה שמדובר בזרים”. ואן דורסלר מסביר כי חלק גדול מהאליטה הבלגית היתה נגועה בשנאת זרים ובאנטישמיות, ומצב המלחמה גרם להם להעדיף את “האינטרס הבלגי”, שלכאורה לא כלל הגנה על היהודים, מעצם היותם לא-בלגים. באופן פרדוקסלי, קובע הדו”ח, למרות שהיהודים היו הקבוצה הבולטת ביותר שנפגעה מפעולות האויב הגרמני, התייחסו דווקא אליהם הרשויות הבלגיות כאל אויבים.

בעקבות הרישום הזה הגיעה סדרה ארוכה של הוראות וצווים, שמטרתן להפריד את האוכלוסייה היהודית משאר החברה. בדצמבר 1940 הודחו כל בעלי התפקידים הרשמיים היהודים מעבודתם. ביולי 1941 הורה המזכיר הכללי הבלגי לענייני פנים להוסיף את המלה “יהודי” לתעודות הזהות. בשלב הזה, נכתב בדו”ח, “המעבר בין שיתוף פעולה פסיבי לשיתוף פעולה אקטיבי, נחצה במהירות”. באוקטובר 1941 הוצאו מחוץ לחוק על ידי הרשויות ספרי לימוד שנערכו על ידי יהודים, ובדצמבר 1941 גורשו הילדים היהודים מבתי הספר. ביוני 1942 נאסר על היהודים לעבוד כרופאים.

אשמת אנטוורפן

מעצר יהודים בבריסל (תצלום: מוזיאון השואה בוואשינגטון)

מעצר יהודים בבריסל (תצלום: מוזיאון השואה בוואשינגטון)

הרגע המכריע השני שמופיע בדו”ח התרחש בקיץ 1942, בזמן גירוש היהודים מזרחה, קרי: למחנה ההשמדה אושוויץ. מאז 1940, אומר ואן דורסלר, התקיים שיתוף פעולה מינהלי והבלגים מבצעים את הוראות הגרמנים. עכשיו הגיע הרגע המכריע, וכאן יש הבדל בין בריסל לאנטוורפן – שתי הערים הגדולות בבלגיה שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית.

הדו”ח קובע כי משטרת בריסל לא השתתפה באיסוף היהודים ובגירושם, בעוד שבאנטוורפן סייעה המשטרה לכוחות הגרמניים בסגירת רחובות כדי לבצע את הגירוש. גירוש אחד מתוך שלושה גירושים סך הכל, ב-28-29 אוגוסט 1942, אף מתבצע כולו על ידי משטרת אנטוורפן עצמה. בגירוש הזה נתפסו 1,243 יהודים ונשלחו מזרחה.

ההסבר להתנהלות השונה הזאת בין בריסל לאנטוורפן נובע, לדברי ואן דורסלר, מהחלוקה רבת השנים בין הצפון הפלמי לדרום הפרנקופוני. בצד הפלמי, הוא אומר, היה יותר שיתוף פעולה, פסיבי ולא-פסיבי. ההבדל הזה לא נבע מאהבת יהודים, אומר ואן דורסלר, אלא מרגשות פטריוטיים ולאומניים. בבריסל היה רגש פטריוטי בלגי חזק יותר, שמשמעותו היתה רגש אנטי-גרמני. באנטוורפן, לעומת זאת, היה רגש פטריוטי פלמי חזק יותר, שמשמעותו היתה רגש פרו-גרמני. רגשי הנחיתות הפלמיים, שמקורם עוד במאה ה-19 ושמורגשים עד היום, עשויים להסביר את הנטייה לכיוון הגרמני, מתוך מחשבה שגרמניה תסייע לפלמים לשים קץ למעמדם הנחות, בעיניהם, בתוך המדינה הבלגית.

הרגע המכריע השלישי שמופיע בדו”ח הוא עם תום המלחמה. בשלב הזה נדרשת מערכת המשפט להכריע אם יש להעמיד לדין את משתפי הפעולה עם הגרמנים. ההחלטה שהתקבלה, לדוגמה, היא לא להעמיד לדין את אנשי משטרת אנטוורפן שהשתתפו בגירוש יהודים. ואן דורסלר מסביר כי מערכת המשפט חשה שהנושא רגיש מדי, משום שאם לאנשי המשטרה יש אחריות, הרי שגם למפקדיהם יש אחריות, ואם לאלה יש אחריות – הרי שהמערכת כולה אחראית. האפשרות הזאת היתה פתיחת תיבת פנדורה, ברגע רגיש מאוד בהיסטוריה הבלגית, שיכול היה לאיים באופן מוחשי על המשכיות המדינה. “המדינה הבלגית החליטה בסוף 1945″, נכתב בדו”ח, “שלרשויות הבלגיות אין שום אחריות משפטית או אחרת על רדיפת היהודים”.

הדו”ח מתייחס גם להעדר פעולה כלשהי מצד הממשלה הגולה בלונדון. “הרדיפה על רקע דתי וגזעי זוכה לגינוי”, נכתב בדו”ח, “אבל חסרה הבנה של משמעות הנאציזם ושל מדיניות הגזע של הרייך השלישי. מעולם לא נעשתה קריאה לאוכלוסייה או למחתרת כדי להילחם במדיניות האנטי-יהודית”.

ואן דורסלר אומר כי הדו”ח זכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת. “היו כותרות ראשיות בעיתונים, היו דקות ארוכות בטלוויזיה”, הוא אומר. “מה שמדהים הוא שהיה יותר סיקור בצד הצרפתי (בדרום המדינה, ע”ש) מאשר בצד הפלמי. כאילו מה שקרה באנטוורפן עדיין קשה מאוד לעיכול. זה מבטא הבדל גדול בזיכרון הלאומי בין הצפון לדרום”.

ואן דורסלר מציין כי בקרוב צפוי להתקיים בסנאט דיון על הדו”ח, ועל המסקנות האופרטיוויות ממנו. לדבריו, כמה סנאטורים כבר הציעו להכניס את המסקנות למערכת החינוך. “עד היום לא עסקו בכך כלל בשיעורי ההיסטוריה”, הוא אומר. “דיברו על עזרה ליהודים ועל רזיסטאנס. הציגו את המלחמה כסיפור של תוקפנים גרמנים ונרדפים יהודים. הרשויות הבלגיות כאילו לא היו קיימות”.