עד ג'יימס דין היו רק שתי אפשרויות: להיות ילד מרדן או מבוגר "כמו כולם". דין הציג דרך חדשה: גבר-ילד, שלא מפסיק לכעוס אך גם לא מאבד את כוחו. במלאות 50 שנה למותו
d792d799d799d79ed7a1-d793d799d79f2

ג'יימס דין

פשוט לא רוצה להיות כמו אבא

פורסם ב:|  29.9.2005

לראשונה ראיתי ציטוט מדבריו של צ’ה גווארה בפאריס, במדרחוב צר ליד שוק מופטאר. לפני חנות קטנה התנוססו חולצות עם דיוקנו המרשים, המזוקן, והעיניים המביטות מעלה. “להיות מהפכן”, נכתב על אחת מהן, “משמעו להתנגד לכל אי-צדק בכל מקום בעולם”. מרשים, אמרתי בלבי. הנשימה נעתקה לרגע, והמלים כמו נקשו על רקמה חשופה, שהמתינה להן זמן רב ועכשיו חיבקה אותן בחום.

בשנה האחרונה עברה דמותו של צ’ה גווארה טרנספורמציה נוספת, אחת מני רבות מאז מותו ב-1967. לאחר שהסרט “דרום אמריקה באופנוע” הציג אותו כצעיר מיוסר, מהורהר ומרדן, שוב היתה לו עדנה. העיתונות בארצות הברית, אויבתו העיקרית של המשטר שייסד גווארה בקובה, סיפרה על אלפי צעירים אמריקאים היוצאים לטייל בדרום היבשת בעקבותיו של צ’ה. בשבילם, כך דווח, היה צ’ה לג’יימס דין. צעיר, יפה, מרדן, רכוב על אופנוע – נשכחה האידיאולוגיה המרקסיסטית הלוחמנית ונותרה רק הנפש הפיוטית החולמנית. פתאום נהפך צ’ה למרדן ותו לא, ובכך התאחד למעשה עם המרדן המובהק של תרבות המערב במאה האחרונה, ג’יימס דין, שהיום מלאו חמישים שנה למותו.

יש סצינה אחת בסרט “דרום אמריקה באופנוע” שמזכירה את הרוח הכללית השורה על “מרד הנעורים”, הסרט המזוהה יותר מהשניים האחרים (“קדמת עדן”, “ענק”) עם מורשתו של דין. צ’ה הצעיר, סטודנט לרפואה באוניברסיטת בואנוס איירס, מחליט להפסיק את לימודיו ולצאת למסע של שישה חודשים ברחבי היבשת. למה, שואלים ההורים, בני המעמד הבינוני המבוסס בבירת ארגנטינה, בשיחה שנלקחה כמו מסלון ישראלי כעבור חמישים שנה. קודם גמור את הלימודים, ורק אחר כך צא לטייל. לא, עונה להם צ’ה שאז עוד היה ארנסטו, אני רוצה עכשיו.

בסצינה המקבילה ב”מרד הנעורים” מפצירים הוריו של ג’ים סטארק (דין) בבנם שלא להתייצב במשטרה ושלא לספר על תקרית שהיה לה עד, שבה נהרג חברו לבית הספר, כדי שלא יסתבך. “בעוד עשר שנים אתה תצחק על הכל”, אומר לו אביו, “בעוד עשר שנים תבין”. “עשר שנים?” שואל דין בזעקה שמפלחת את המסך ואת הלב. כי אם בעוד עשר שנים יבין, הוא יהיה בדיוק כאביו. כלומר, יראה את העולם כמוהו. וג’יימס דין, כמו צ’ה גווארה, כמו חלקנו, פשוט לא רוצה להיות כמו אבא.

שאלת היסוד היא בעצם לשם מה למרוד. נראה שאפילו ליוצרי הסרט ולמפיציו בעולם, זה לא היה ברור לגמרי. בשפת המקור נקרא הסרט “מרד ללא סיבה” (Rebel Without a Cause). השם מסכם שאלה הנשאלת שוב ושוב בסרט – למה? מה קרה לילד? הרי אין לו סיבה שלא להיות מרוצה! בעברית נקרא הסרט “מרד הנעורים”, והכוונה היא שמדובר במין תקופה שכזאת, שבה ההורמונים משתוללים וההיגיון רופף, אבל אל דאגה – זה יעבור. בצרפתית נקרא הסרט “זעם החיים” (La fureur de vivre), כדי ללמד על מצב סטטי של כעס, שלא ישתנה גם לאחר שיתבגר הנער, כי אלה החיים. ייתכן כמובן שגם השם המקורי הוא אירוני במידה רבה, אבל בחירת השם בצרפתית מעידה אולי על היענות רבה יותר של הנפש הצרפתית הכללית למהפכנות, ודוגמאות היסטוריות לכך אינן חסרות.

כרזת הסרט "מרד הנעורים"

כרזת הסרט "מרד הנעורים"

הסופר ארתור קסטלר מסביר בספרו “האל שהכזיב” את הסיבות למרד. הוא, שמרד בחברה הבורגנית והצטרף למפלגה הקומוניסטית בתחילת שנות השלושים, ידע על כך ממקור ראשון. “מנקודת מבטו של הפסיכולוג”, כותב קסטלר, “לא רב ההבדל בין אמונה מהפכנית ובין דבקות במסורת. כל אמונה אמיתית היא קיצונית, טהורה ובלתי ניתנת לפשרה. לפיכך, שומר המסורת הוא תמיד מהפכן קנאי, הקורא תיגר על החברה הבורגנית. ולהפך: האוטופיה של המהפכן, המייצגת ניתוק מוחלט מן העבר, מושתתת תמיד על חזיון גן עדן האבוד… הכמיהה לאוטופיה והתקוממות נגד המצב הקיים הם בעיני הפסיכולוג סימנים לחוסר התאמה חברתי. המתקן החברתי רואה בשניהם את אותותיה של גישה שכלית בריאה. הפסיכולוג נוטה לשכוח כי התאמה ללא התנגדות לחברה מושחתת עלולה ליצור בני אדם מושחתים… ונוכח אי צדק משווע, הגישה ההוגנת היחידה היא למרוד ולהניח את ההסתכלות פנימה לשעה נוחה יותר”. זאת ועוד: “יכולה החברה להגיע למצב של ריקבון שבו יהיה המהפכן הנוירוטי סימפטי יותר מאשר הפקיד המיושב בדעתו”.

אמת, העולם נמצא במצב תמידי של ריקבון. אבל האם בשם אידיאל נשגב – מחיקת האי-צדק מהעולם – מותר לנהוג באי-צדק ובאכזריות? אלבר קאמי הציב את השאלה הזאת בפתח ספרו “האדם המורד”: “מבקשים אנו לדעת”, כתב, “אם נבצר מהתום, משעה שהוא פועל, להימנע מרציחה”. וקסטלר, שעזב את המפלגה אחרי טיהורי 1938, כותב: “המתקן החברתי עלול לשכוח כי שנאה אינה יוצרת את הטוהר ואת הצדק שעליהם צריכה חברה אוטופית להיות מיוסדת”.

ומה מציע ג’יימס דין? דין שבסרט “מרד הנעורים” הוא נער כעוס, מאוכזב ומבולבל. העולם שבו הוא חי מכוער בעיניו: אמו שתלטנית, אביו רופס, סבתו קשקשנית. הנערים בני גילו מתנהגים כתרנגולים, והנערות היפות מכרכרות סביבם כתרנגולות. אכן עולם נפלא, שממלא את דין כעס, אלימות ורצון עז למרוד. אבל המרד שלו שונה, בכך שהוא מצליח להפוך על פיה את תפישת העולם שסביבו. דין לא מורד בהוריו רק כדי למצוא את עצמו שוב במקומם. הוא מורד ומצליח לברוא לו עולם משלו.

דין בורא בסרט משפחה אלטרנטיווית לשלו. הוא עצמו האב. נטלי ווד (ג’ודי) היא האם, וסאל מינאו (פלאטו) הוא בנם. זו משפחה שונה לחלוטין ממשפחתו, משפחה המעניקה לשלושתם חיבה וחום. כשקר לבן, האב מסיר את מעילו ומכסה אותו. ההורים משוחחים ביניהם, לא רק מתקוטטים או אוכלים בשתיקה את ארוחת הערב. ונשיקת האוהבים היחידה הנראית בסרט היא בין ווד לדין. בשלב מסוים נמלטים השלושה לבית נטוש, מוקף בעצים, המזכיר את גן עדן האבוד, זה שבו שררה פעם הרמוניה מושלמת. הם מצחקקים, מתלטפים, לועגים להוריהם, ועל הכל מנצח דין כמו אב חדש – לא חיקוי של אביו, לא רוצח-אביו, אלא גבר חדש, אדם חדש, שאינו מקבל על עצמו את תפישת העולם שנגדה יצא. שונה כל כך למשל מגיבור הסרט “ואם…” של לינדסי אנדרסון, שבהתקף זעם על כל ההתעללות שספג בפנימייה שבה למד, יוצא למסע טבח ורוצח את כל הנקרה בדרכו.

דיון ונטלי ווד ב"מרד הנעורים"

דיון ונטלי ווד ב"מרד הנעורים"

השחקן סאל מינאו אמר באחד מסרטי התעודה שנעשו על “מרד הנעורים” כי עד ג’יימס דין היו רק שתי אפשרויות: להיות ילד מרדן או מבוגר “כמו כולם”. מרדנות נתפשה כילדותיות, כחוסר-רצון להתבגר, והדרך היחידה לתפוס את מקומך בחברה היתה להיענות לתכתיביה. דין הציג דרך חדשה: גבר-ילד, ילד-גבר. לכל אורך הסרט דין אינו מאבד את הכעס שלו ואת רצונו למרוד, אך בו בזמן הוא אינו מאבד את כוחו. הוא אינו נראה רק כילד שמורד “בלי סיבה”, אלא כמי שהכוח בידו, מפני שהוא צודק, מפני שהעולם שנגדו הוא מורד אכן ראוי למרידה.

ואז באה הטרגדיה: דין שברא את משפחתו החדשה כאנטי-תיזה למשפחתו הקודמת נכשל במשימתו החשובה ביותר: להגן על הילד. בסופו של הסרט יורים השוטרים בפלאטו. כדורי האקדח מפלחים את גופו של הילד היפה, הטהור והתמים. והלב שוב זועק – למרוד!

האם המסקנה היא שהמרד היה מיותר, או שגוי, או שנועד מראש לכישלון? לא בהכרח. כי בסרט הזה, שלא איבד את הרלוונטיות שלו עד היום, הניח ג’יימס דין את המסד לכל צורות המרד (אידיאולוגי, דתי, פוליטי או מיני), אך הציב גם את תמרור האזהרה מפני המצב שתיאר כבר קסטלר (בפראפראזה על קרל מרקס), כי “חברה גוססת יוצרת את קברניה החולניים”.