ביקורת ספרים: היטלר בכלל לא רצה לערוך אולימפיאדה בגרמניה, וגרינג חלם על משחקים לאתלטים בלונדינים בלבד. אז מה שיכנע אותם לקיים את משחקי ברלין ב-1936? ואיך הסכימו מדינות העולם להשתתף בהן? על האולימפיאדה שכל עולם הספורט ירצה לשכוח
d790d795d79cd799d79ed7a4d799d790d793d794-1936

ג'סי אואנס באולימפיאדת ברלין (תצלום: ספריית הקונגרס האמריקאי)

בסוף ג’סי אוואנס עוד קרא לאדולף היטלר “איש של כבוד”

פורסם ב:|  28.8.2007

1936 Nazi Games, The Olympics of
,
David Clay Large, W. W. Norton & Company 401 pp. $27.95

המשחקים האולימפיים בכלל לא קסמו בהתחלה להנהגה הנאצית. מה להם ולמשחק הוגן, למשל, או לרעיונות הנלוזים של אחווה, ידידות וקידום השלום העולמי? שלא לדבר על החוויה המשפילה של התמודדות שכם אל שכם עם ספורטאים שחורים, יהודים או סלאבים. לא יקום ולא יהיה, קבעו ביטאוני המפלגה הנאצית, “דר אנגריף” ו”פולקישר באובכטר”, במהלך שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30: ספורטאים גרמנים-ארים לא צריכים להתמודד באולימפיאדה. אדולף היטלר כינה ב-1932 את המשחקים האולימפיים “מזימה של יהודים ובונים חופשיים”. עמיתיו להנהגה – הספורטאים הדגולים הרמן גרינג עב-הבשר ויוזף גבלס הגרום – חלמו על משחקים נורדיים, על טהרת האתלט הבלונדיני, או אפילו על משחקים לגרמנים-ארים בלבד.

אבל אחרי שנפלה ההחלטה לארח את המשחקים האולימפיים של קיץ 1936 בברלין, החלטה שהתקבלה ב-1931, שנתיים לפני עלייתו של היטלר לשלטון, החלה ההנהגה הנאצית לשנות את טעמה. גורם לא מבוטל בשינוי הייתה ההבנה כי מדובר באירוע עם פוטנציאל תעמולתי נפלא. תיאודור לוואלד, ראש הוועד האולימפי הגרמני, הבטיח להנהגה הנאצית שלפחות אלף עיתונאים יגיעו לברלין (כמו גם חמישה מיליון מארקים מתיירים).

“אין עוד אירוע שיכול אפילו להתקרב למשחקים האולימפיים מבחינת הערך התעמולתי”, קבע לוואלד ב-1934. “התנועה הגרמנית האולימפית תעשה כל שבכוחה כדי להבטיח שהזרם האדיר של התעוררות לאומית יתועל לכל הנהרות והמעיינות של הקהילה הספורטאית שלנו, כדי לשמר את כוחו של הנוער הגרמני, לחזק את הרגש הלאומי ולגדל גזע לוחם”.

הסוף ידוע. היטלר, גרינג וגבלס אימצו לחיקם בחום את האולימפיאדה, הכפיפו בפעם הראשונה את ניהול המשחקים לניהול ממשלתי, וניצלו כל הזדמנות כדי להפוך אותם למפגן של עוצמה. האיצטדיון בברלין נבנה מחדש, הקולנוענית לני ריפנשטאל הופקדה על התיעוד הקולנועי, והיטלר עצמו התייצב בהתלהבות מדי יום כדי לצפות בתחרויות (עד כדי כך שהמיקרופונים באיצטדיון קלטו מדי פעם את קללותיו).

הכל פוליטיקה

ברלין, 1936 (תצלום: הארכיון הפדרלי הגרמני)

ברלין, 1936 (תצלום: הארכיון הפדרלי הגרמני)

את קורות הפרשה הזאת מספר ההיסטוריון דייוויד קליי לארג’ – מההחלטה לקיים את האולימפיאדה בברלין, דרך המאמצים להטיל על גרמניה חרם (בעיקר מצד גורמים אמריקאיים) וכלה בתיאור התחרויות עצמן, שהמפורסמת בהן היתה ניצחונו של האתלט השחור ג’סי אוואנס בריצות הקצרות. עיקר העניין בספר, למי שאינו חובב ספורט מושבע, הוא בשלבים שלפני האולימפיאדה ובניסיונות שעשתה גרמניה כדי להפוך את המשחקים לאירוע פוליטי לכל דבר.

לא שפוליטיקה נעדרה מהמשחקים גם קודם. במשחקים האולימפיים בפאריס ב-1900, למשל, הורגשה המתיחות הצרפתית-גרמנית במלוא עוזה. אף נציג רשמי צרפתי לא הגיע לקבל את המשלחת הגרמנית בתחנת הרכבת, והספורטאים הגרמנים בילו שעות ארוכות בשיטוט בעיר כדי לחפש את מקום מגוריהם. הצרפתים לא הודיעו למשלחת הגרמנית על לוחות הזמנים, וספורטאים הגיעו לאיצטדיון רק כדי לגלות שבדיוק החמיצו את התחרות. קפטן הקבוצה הגרמנית, פריץ הופמן, גילה יום אחד להפתעתו ערימה גדולה של צואה במיטתו, והרחובות שליד מגורי הגרמנים מולאו בגרפיטי “חזירים, הלאה פרוסיה!”

לאולימפיאדות ב-1920 באנטוורפן וב-1924 בפאריס לא הוזמנו מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה, בולגריה, טורקיה והונגריה), כעונש על תבוסתן במלחמת העולם הראשונה. ובכל זאת לאולימפיאדה של 1936 היה ממד נוסף, והוא האידיאולוגיה הגזענית והאנטישמית הבוטה של המשטר הנאצי, שלא ניסה כלל להסתיר אותה. עד 1936 הספיקה גרמניה כבר לשרוף ספרים, להחרים חנויות ועסקים של יהודים, להקים את מחנה דכאו ולחוקק את חוקי נירנברג.

לפי לארג’, הניסיונות האמריקאיים להחרים את האולימפיאדה היו רחוקים כחוט השערה מהצלחה. אבל לכל מי שסבור שאפשר לסמוך על הקהילה הבינלאומית ועל דעת הקהל העולמית במצבי משבר כדאי ללמוד את קורות הפרשה ההיא. הניסיונות האמריקאיים החלו באפריל 1933, עם הדיווחים הראשונים על היחס הנאצי ליהודים. הקהילה היהודית בארה”ב החלה להפעיל לחץ על הוועד האולימפי המקומי והבינלאומי להעביר את המשחקים האולימפיים מברלין, או לכל הפחות – שהמשלחת האמריקאית תחרים אותם. הטענה המרכזית של התומכים בחרם היתה שהמדיניות הנאצית נוגדת את האידיאל האולימפי של תחרות הוגנת וחופשית, ללא אפליה על רקע דת, גזע או לאום. גרמניה, שבשלב הזה כבר רצתה מאוד בקיום המשחקים, הבטיחה להתיר השתתפות של ספורטאים מכל מדינה שהיא, אך קבעה במפורש שלא תתיר התערבות בהרכב המשלחת הגרמנית. שאלת המפתח נהפכה להיות אם גרמניה תתיר לספורטאים יהודים להשתתף מטעמה.

בינתיים החלו בוועד האולימפי להישמע קולות שהיהודים קצת מגזימים. נשיא הוועד האולימפי האמריקאי, אוורי בראנדג’, ראה בהתנגדות היהודית מזימה לפגוע בפרויקט האולימפי כולו. בוטה עוד יותר היה נציג הוועד השבדי, זיגפריד אדסטרום, שכיהן לאחר מכן כנשיא הוועד האולימפי העולמי. “בעניין רדיפת היהודים”, כתב אדסטרום לבראנדג’, “אינני תומך כלל וכלל בפעולה כזאת, אבל אני מבין לחלוטין שנדרש שינוי כלשהו. חלק גדול מהאומה הגרמנית הונהגה על ידי יהודים ולא על ידי גרמנים. אפילו בארצות הברית, ייתכן שיבוא היום שבו תצטרכו להגביל את פעילותם של יהודים. רבים מחברי הם יהודים, אז אל תחשוב שאני נגדם, אבל יש להגביל אותם בגבולות מסוימים”.

“ארית של כבוד”

הלפיד האולימפי, 1936 (תצלום: הארכיון הפדרלי הגרמני)

הלפיד האולימפי, 1936 (תצלום: הארכיון הפדרלי הגרמני)

היטלר התנגד בתוקף לספורטאים יהודים בנבחרת גרמניה. אם כך יהיה, איים, לא תהיה אולימפיאדה בכלל. נציגי הוועד האולימפי הגרמני והאמריקאי, שבשלב הזה ניסו לשתף פעולה כדי שהמשחקים לא יבוטלו, ניסו לחפש לפחות ספורטאי יהודי אחד, מעין “יהודי מחמד”, כדי לסתום את הגולל על מאמץ החרם, שצבר בינתיים תמיכה בקרב אינטלקטואלים ואישים אמריקאים, כמו ריינולד ניבור וראש עיריית ניו יורק, פיורלו לה גווארדיה.

הם הצליחו למצוא ספורטאית אחת, הלן מאייר, שענתה לכל הציפיות: היא היתה סייפת מצטיינת, שזכתה במדליית זהב בשביל גרמניה באולימפיאדה ב-1928, בת לאם גרמנייה “ארית” ולאב יהודי, שהודיעה בפומבי כי אינה רואה בעצמה יהודייה. כשהצטרפה לנבחרת גרמניה העניק לה שר הספורט של הרייך את התואר “ארית של כבוד”. כעת יכול היה הוועד האולימפי העולמי לטעון שגרמניה לא מפלה יהודים לרעה, וגרמניה יכולה להתגאות בספורטאית בלונדינית עם עיניים ירוקות, שלפי אחד הסעיפים בחוקי נירנברג אפילו לא נחשבה ליהודייה. המשחקים יצאו לדרך. המגזין האנטישמי “דר שטירמר” נעלם לכמה שבועות מרחובות ברלין, אבל שירי המפלגה הנאצית היו נדבך חשוב בטקסי הפתיחה והסיום.

לארג’ מספר גם על האפיזודה המפורסמת ביותר מהמשחקים – סירובו של היטלר ללחוץ את ידו של ג’סי אוואנס לאחר שזה גבר על אצן גרמני בריצת 100 מטרים. לפי לארג’, ביום הראשון של התחרויות הזמין היטלר לתא הנשיאותי את הזוכים במדליות הזהב, גרמנים ולא-גרמנים. אך בערבו של יום, כשהחל גמר הקפיצה לגובה, נותרו בתחרות רק שני ספורטאים אמריקאים שחורים. היטלר הבין שאם יישאר באיצטדיון עד להכרזה על הזוכה, ייאלץ ללחוץ את ידו של ספורטאי שחור, ועזב את המקום.

למחרת כתב להיטלר נשיא הוועד האולימפי העולמי, שאינו חייב כלל להזמין את המנצחים לתאו, אך אם החליט לעשות כך עליו להזמין את כולם. היטלר החליט לבטל את המנהג כלפי ספורטאים גרמנים ולא-גרמנים. כך שביום השני לתחרויות, שבו ניצח אוואנס, התקבל הרושם כאילו היטלר פוגע באופן אישי באצן שנחשב לאיש המהיר ביותר בעולם.

שלא יהיו אי-הבנות: היטלר הבהיר היטב את דעתו על אוואנס בהזדמנות אחרת, כשאמר למנהיג ארגון נוער נאצי: “האמריקאים צריכים להתבייש שבמדליות שלהם זכו כושים. לעולם לא הייתי לוחץ את ידו של הכושי הזה”. למרבה ההפתעה, אוואנס דווקא לא התרשם. כשחזר לארה”ב סיפר על התרשמותו החיובית מ”איש השעה” היטלר, וטען שמי שבאמת פגע בו היה דווקא הנשיא האמריקאי, פרנקלין רוזוולט, שאפילו לא שיגר לו מברק ברכה. במסע הבחירות לנשיאות ארה”ב ב-1936 כינה אוואנס את היטלר “איש של כבוד”, ואת רוזוולט “סוציאליסט”.