איפה נמצאת מדינת ישראל לעומת הודו, אינדונזיה, לוב ועוד 11 מדינות שזכו בעצמאות בין 1945 ל-1953. פרויקט השוואתי מיוחד לרגל יום העצמאות ה-59 של ישראל
d7a2d795d79cd79d-d7a9d79cd799d7a9d79921

הכרזת העצמאות, 14 במאי 1948

עולם שלישי? אנחנו?

פורסם ב:|  23.4.2007

600 אלף בני אדם, חלקם פליטים חסרי כל ובמצב של טראומה נפשית קשה, מתרכזים במדינה שיותר ממחצית שטחה הוא מדבר. בגבולותיה אין ולו משאב טבע אחד. מיומה הראשון היא מנהלת מלחמה נגד כמה צבאות סדירים, בתוספת מיליציות של ערבים פלשתינאים.

זה, פחות או יותר, היה מצבה של מדינת ישראל כשהצטרפה למשפחת העמים ב-14 במאי 1948. לא רק היא זכתה בעצמאות באותן שנים, שסימנו את התפוררות האימפריות האירופיות הגדולות ואת סוף תקופת הקולוניאליזם. בעשור שאחרי מלחמת העולם השנייה זכו בעצמאות לא פחות מ-15 מדינות, 11 מהן באסיה וארבע במזרח התיכון.

הניסיון להשוות ביניהן קשה ולא תמיד הוגן. כל אחת מהמדינות האלה נושאת על גבה חטוטרת משלה. לכל אחת מהן יש היסטוריה שונה, אוכלוסייה שונה ובעיות אחרות להתמודד עמן. בכל זאת, בגיל 59, רגע לפני הפנסיה, החלטנו לבחון מה עשתה כל אחת מהמדינות האלה עם העצמאות שניתנה לה. כמו קבוצת אצנים שמתייצבים למסלול, עם היבלות שסוחב עמו כל אחד. מה שקובע זה הביצועים ברגע האמת.

הרעיון הוא לבדוק היכן נמצאת כל אחת מהמדינות האלה 60 שנה אחרי. ברגע הראשון זה יכול להיראות מוזר. ישראלים נוטים לראות את עצמם חלק מהעולם המערבי או “העולם המתועש”. מה פתאום להשוות את ישראל עם מדינות העולם השלישי? בדרך כלל, כשבוחנים את רמת החיים, איכות מערכת החינוך או מידת השחיתות, נהוג להשוות את ישראל למדינות אירופה או לארצות הברית. אבל זו השוואה לא הוגנת בדיוק באותה מידה, משום שגם לצרפת, בריטניה או שוודיה יש היסטוריה אחרת, משאבי טבע אחרים ובעיות אחרות. אם אפשר להשוות את ישראל לנורווגיה, אפשר להשוות אותה גם לקמבודיה.

טווח הזמן שנבחר הוא מסוף מלחמת העולם השנייה ועד חמש שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, ב-1953. הראשונות שקיבלו עצמאות בתקופה זו היו התאומים הסיאמיים צפון קוריאה ודרום קוריאה, שזכו לעצמאות מיפאן. האחרונה ברשימה היתה קמבודיה, שזכתה בעצמאות מצרפת. בתווך היו, לפי הסדר – אינדונזיה, וייטנאם, סוריה, ירדן, פקיסטאן, הודו, בורמה, סרי לנקה, לאוס, בהוטאן ולוב.

הכלי המקובל ביותר לבחינת מצבה הכללי של מדינה הוא מדד הפיתוח האנושי של האו”ם (HDI). המדד הזה משקלל את התמ”ג לנפש, את תוחלת החיים במדינה, את רמת האנאלפבתיות ואת שיעור הילדים בגיל בית ספר שפוקדים את מערכת החינוך. מצבה של ישראל מצוין: ברשימת כלל 177 המדינות המדורגות היא נמצאת במקום ה-23, כלומר בראש הקבוצה. ישראל ודרום קוריאה (מקום 26) הן המדינות היחידות שמוגדרות במצב של “פיתוח אנושי גבוה”. כל שאר המדינות נמצאות במצב של “פיתוח אנושי בינוני”.

למעשה, ישראל מובילה את קבוצת המדינות האלה כמעט בכל הפרמטרים המקובלים, למעט רמת האי-שוויון הכלכלי (לפי מדד ג’יני). במדד זה נמצאת ישראל במקום ה-62 מבין 125 המדינות המדורגות, ורק קמבודיה מאחוריה (מקום 70). גם מבחינת רמת החופש הפוליטי במדינה (לפי מדד Freedom House), ישראל מקבלת את הציון המקסימלי. רק דרום קוריאה משתווה לה מבחינה זו.

לפי נתוני האו”ם משנת 2006, התמ”ג לנפש בישראל הוא כ-24 אלף דולר, לעומת 7,500 בלוב, 3,600 בסוריה ובאינדונזיה, 3,100 בהודו, 2,200 בפקיסטאן וכ-1,000 בבורמה. תוחלת החיים בישראל היא 80 שנה, לעומת 77 בדרום קוריאה, 74 בלוב, 67 באינדונזיה, 63 בהודו ובבהוטאן ו-57 בקמבודיה. שיעור יודעי קרוא וכתוב בישראל הוא 97%, לעומת 90% בירדן ובסרי לנקה, 80% בסוריה, 61% בהודו ו-50% בפקיסטאן. בקיצור, מצבנו לא רע כל כך. אבל יהודים, כמו יהודים, אוהבים להתלונן.

בן-גוריון בקוריאנית

פארק צ'ונג הי (תצלום: ממשלת דרום קוריאה)

פארק צ'ונג הי (תצלום: ממשלת דרום קוריאה)

מולדת הסמסונג והטויוטה מסתמנת כיריבה המרה ביותר של ישראל במאבק על הובלת הקבוצה. שטחה של דרום קוריאה גדול פי חמישה משטח ישראל וכלכלתה נחשבת ה-11 בגודלה בעולם. אבל לא תמיד היו העניינים מבטיחים כל כך. האירוע המכונן בתולדותיה הוא כמובן מלחמת קוריאה, שהתחוללה ב-1950-1953 וגבתה את חייהם של כ-4 מיליון חיילים ואזרחים. אבל גם לאחר שזו הסתיימה בחלוקה המוכרת כיום, בין הדרום החופשי לצפון הקומוניסטי, עברה דרום קוריאה עוד תהפוכות רבות.

האיש שאת שמו כדאי לזכור בהקשר זה הוא פארק צ’ונג הי, מי שהיה שליטה של המדינה בין 1961 ל-1979 ושנבחר על ידי המגזין “טיים” לאחד ממאה האסיאתים החשובים במאה העשרים. אם חשבנו שישראל הונהגה פעם על ידי איש אוטוריטרי, דוד בן-גוריון, שעמד בראש משטר של מפלגה אחת, מפא”י, כדאי לשמוע את סיפורו של פארק, חייל פשוט במלחמת העולם השנייה, שכמייג’ור ג’נרל הוביל ב-1961 הפיכה צבאית נגד הממשלה הנבחרת.

שלטונו הממושך של פארק נחשב התקופה שבה חל המפנה הכלכלי במדינה. בתחילת שלטונו נחשב דווקא הצפון למתקדם ולמתועש יותר. ההכנסה לנפש בדרום היתה 72 דולר, נמוכה יותר מאשר בצפון, אך בתקופת שלטונו גדלה ההכנסה פי 20. פארק הפך את כלכלת דרום קוריאה לכלכלה מודרנית והעלה את רמת החיים, אך ככל שנמשכה כהונתו, הסתמנו בה יותר ויותר מאפיינים של שלטון יחיד אוטוריטרי. פארק, לדוגמה, הקים את השב”כ הדרום קוריאני (KCIA), העניק לו סמכויות מעצר וחקירה נרחבות ביותר והעמיד בראשו קרוב משפחה. בתום תקופת שלטונו השנייה, ב-1971, שינה פארק את החוקה כך שיוכל להתמודד לכהונה שלישית. לאחר שזכה גם בזו, פיזר את הפרלמנט והכריז מצב חירום.

המרדף הפוליטי של פארק אחר יריביו מבית הגיע לשיאו ב-1973, בניסיון התנקשות בסגנון הוליוודי נגד קים דיי ג’ונג. קים, ששנים מאוחר יותר נבחר לנשיא דרום קוריאה, היה מתנגד חריף לשלטון היחיד של פארק. בצהרי 8 באוגוסט 1973 חטפו סוכני המודיעין הדרום קוריאני את קים, בזמן ששהה בקומה ה-20 של מלון “גראנד פאלאס” בטוקיו. הם סיממו אותו והצליחו להעביר אותו לאונייה שהפליגה מיפאן לדרום קוריאה. קים סיפר מאוחר יותר שבעודם באונייה קשרו הסוכנים לרגליו משקולות כבדות, ככל הנראה כדי להשליך אותו בלב ים. אלא שחיל הים היפאני עצר את האונייה והתוכנית נדחתה. בסופו של דבר, לאחר לחץ אמריקאי כבד, שוחרר קים ונמצא כמה ימים מאוחר יותר בדירתו בסיאול. פארק עצמו, אגב, נורה על ידי מתנקש בשנת 1979.

איפה החופש

מלך בהוטאן ג'יגמיי

מלך בהוטאן ג'יגמיי

15 המדינות בתמונת מחזור העצמאות 1948-1953 משופעות דיקטטורים מסוגים שונים, חלקם מוכרים. בצפון קוריאה שולטת מאז העצמאות שושלת קים (האב קים איל סונג ובנו קים ג’ונג איל). בסוריה שולטת שושלת אסד מאז 1970 ובלוב שולט מועמר קדאפי מאז 1969. בווייטנאם שלט עד מותו ב-1969 המנהיג האגדי הו צ’י מין, ובפקיסטאן שלט 11 שנים, בין 1977 ל-1988, מוחמד זיא חאק (כעת עומד בראש השלטון הצבאי במדינה הגנרל פרבז מושארף). מעל כולם מתנשאת ככל הנראה דמותו האכזרית של פול פוט, ששלט בקמבודיה בין 1975 ל-1979 ושהשלטון הקומוניסטי הקיצוני שהנהיג עלה בחייהם של כ-2 מיליון בני אדם (כרבע מהאוכלוסייה במדינה).

להיסטוריה רבת התהפוכות הזאת יש השלכות עכשוויות. תשע מבין ה-15 מוגדרות מדינות “לא-חופשיות” מבחינה פוליטית (שש מדינות עם הציון הנמוך ביותר, 7, ועוד שלוש עם הציון 6). וייטנאם, לדוגמה, שינתה את המשנה הכלכלית שלה וכ-30 שנה אחרי שעזבו המסוקים האחרונים את השגרירות האמריקאית בסייגון שבים עתה תיירים אמריקאים במטוסי בואינג לפקוד את סניפי פיצה האט החדשים; אבל הפתיחות הכלכלית לא פגמה בשלטון המוחלט של המפלגה הקומוניסטית. כל הרשויות במדינה הן למעשה שלוחות של המפלגה הקומוניסטית, שהיא היחידה שמותרת לפי חוק. התקשורת נתונה לפיקוח הדוק ומהווה למעשה שופר של המפלגה.

סיפור מעניין במיוחד הוא סיפורה של בהוטאן, הממלכה הבודהיסטית בהרי ההימלאיה שנחשבת המדינה המבודדת בעולם, ועוד מרצון. בשטח הגדול פי שניים וחצי משטח ישראל, ושמרביתו הרים שגובהם עד 7,000 מטרים, מתגוררים קצת יותר מחצי מיליון בני אדם. כולם מחויבים לפי חוק ללבוש בגדים מסורתיים שמקורם במאה ה-14 ובכל המדינה אין אפילו רמזור אחד. שידורי טלוויזיה הותרו רק ביוני 1999, לאחר שהמלך ג’יגמיי הודיע כי לדעתו, טלוויזיה יכולה להעלות את “האושר הלאומי הגולמי”, מונח שטבע ושלפיו לדעתו יש לדרג את המדינות בעולם.

אבל ב-2005 הודיע המלך, שנשוי לארבע נשים אחיות, כי בדעתו להעביר את הכתר בשנת 2008 לבנו בן ה-27. בד בבד הודיע על הפיכתה ההדרגתית של המדינה ממלוכה אבסולוטית למלוכה חוקתית. מאז 2004 דנים בבהוטאן בניסוח חוקה, שעשויה לעגן בפעם הראשונה זכויות בסיסיות לאזרחים ומידה מסוימת של הפרדת רשויות. רק לפני כמה חודשים, בדצמבר 2006, הודיע המלך על פרישה, במפתיע, שנתיים לפני המועד המתוכנן.

מבין שש המדינות הנותרות, רק ארבע מוגדרות “חופשיות”. הודו, למעט תקופה של שנתיים ב-1975-1977 שבהן הכריזה ראש הממשלה אז, אינדירה גאנדי, משטר צבאי, היתה דמוקרטיה מאז קיבלה עצמאות מבריטניה. בדרום קוריאה התבצעה הפיכה צבאית נוספת ב-1980, שבה נהרגו כ-2,000 בני אדם בדיכוי הפגנות, אך מאז 1988 היא נחשבת דמוקרטיה. אינדונזיה נחשבת דמוקרטיה מאז 1998, לאחר 30 שנות דיקטטורה של סוהארטו, שבאו בעקבות כ-20 שנות שלטון יחיד של מייסד אינדונזיה המודרנית, סוקארנו. למעשה, ישראל היא המדינה היחידה שמאז יומה הראשון היא דמוקרטיה, ושמעולם לא הוכרז בה משטר צבאי.

מושחתים, נמאסתם

מועמר קדאפי (תצלום: הצי האמריקאי)

מועמר קדאפי (תצלום: הצי האמריקאי)

מאברהם הירשזון ועד אהוד אולמרט, מנעמי בלומנטל ועד עמרי שרון – בשנים האחרונות הולכת וגוברת התחושה שישראל היא מדינה מושחתת. כמעט ולא עובר יום בלי שיתברר כי פקיד מדינה או איש ציבור נחשד בגניבה או בהתנהגות שאינה הולמת, שלא לדבר על חשדות לאונס במשכן הנשיא. התחושה הזאת נתמכת גם בהערכת הארגונים הבינלאומיים, שמנהלים מעקב אחרי מצב השחיתות העולמי: רק בשנה אחת, ב-2006, צנחה ישראל שישה מקומות בדירוג העולמי של הארגון הלא-ממשלתי “שקיפות בינלאומית” (TI) – מהמקום ה-28 למקום ה-34.

אולי אפשר למצוא בכל זאת איזו נחמה בעובדה שמצבן של כל המדינות שזכו לעצמאות יחד עם ישראל גרוע עוד יותר (למעט בהוטאן). דרום קוריאה, לדוגמה, שנמצאת במקום ה-42 בדירוג העולמי, היא מדינה ידועת שחיתות מכל הסוגים. ב-2002 התברר כי שתי חברות ענק, IBM ו-LG, שיחדו מוסדות ממשלתיים דרום קוריאניים בסכום של 3 מיליארד וון (15 מיליון שקל), כדי לזכות בחוזים לאספקת מחשבים וציוד טכנולוגי. מקבלי השוחד היו משרד התקשורת הקוריאני, רשות השידור הקוריאנית ועוד שני מוסדות שמעורבותם בפרשה מטרידה קצת יותר – רשות המסים הלאומית ומשרד התובע הכללי.

אבל לא רק שחיתות כלכלית יש בדרום קוריאה. מה שנחשב בעייתי עוד יותר הוא הקשר ההדוק בין תאגידי הענק ששולטים במשק לבין פוליטיקאים, פקידים בכירים ומקורבים לנשיא. הפרשה המסועפת ביותר, שהדיה עדיין מתגלגלים בבתי המשפט, התפרסמה ב-2003: ארבעה תאגידי ענק – בהם שני היהלומים שבכתר הכלכלה הקוריאנית, יונדאי וסמסונג – העבירו למפלגה הגדולה במדינה, בניגוד לחוק, סכום של 50 מיליארד וון קוריאני (250 מיליון שקל) לקראת הבחירות לנשיאות ב-2002. זו לא היתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שאילי הון מממנים פוליטיקאים ומפלגות, אבל הפעם ההיקף היה שונה מבעבר. מה שהרגיז את הקוריאנים עוד יותר הוא העובדה שכדי להתחמק מדיווח על התשלום, הועבר הכסף במזומנים, בשטרות, באמצעות ג’יפים ומשאיות, ברחבי הבירה סיאול. אקורד הסיום, לפחות בינתיים, הוא שיו”ר חברת יונדאי, צ’ונג מונג קו, נידון למאסר של שלוש שנים בפועל.

ויש מדינות במצב גרוע בהרבה. בדירוג העולמי של TI נחשבת מדינה שמקבלת ציון נמוך מ-3 לכזאת שבה השחיתות מסכנת באופן חמור את מוסדות השלטון ואת היציבות הפוליטית והחברתית. שמונה מ-15 המדינות בתמונת המחזור זוכות לציון הלא-מחמיא הזה. בלוב, לדוגמה, שמקבלת את הציון 2.7, התפרסם רק באחרונה כי הממשלה החליטה לפצות 5,000 משפחות, שלפי חישובי המדינה נפגעו מחלוקת הכנסות לא צודקת. כלומר, 5,000 משפחות שלא נהנו מההכנסות העצומות של המדינה מיצוא הנפט. הצ’ק הראשון, בסכום הנכבד של 23 אלף דולר, הוענק למשק בית של תשע נפשות, שבראשו עומד מועמר קדאפי, נשיא הרפובליקה הסוציאליסטית הערבית של לוב.

מי שמצבה גרוע באמת היא קמבודיה, שנמצאת במקום ה-151, רק 12 מקומות מעל המקום האחרון, ששמור להאיטי. בקמבודיה מתחילה השחיתות בגיל בית הספר. כבר בבית הספר היסודי ילדים נדרשים לשלם למורים. לאחר מכן, בבית הספר התיכון, מורים דורשים כ-30 דולר מכל תלמיד שמעוניין לזכות בציון גבוה שיאפשר לו להמשיך בלימודים גבוהים. המשכורת הממוצעת של מורה, אגב, היא 30 דולר בחודש. ראש הממשלה, הון סן, שבעצמו לא סיים בית ספר תיכון, הבטיח להילחם בתופעה.

השחיתות בקמבודיה מקיפה את כל תחומי החיים, ולפי דיווחים של ארגונים בינלאומיים, מדובר בהתנהלות יום-יומית של ממש. אזרחי קמבודיה נדרשים לשחד שוטרים כדי לא לקבל דו”חות תנועה ולשלם לרופאים כדי לקבל שירות רפואי בסיסי. תעודות לידה ותעודות מוות ניתנות רק תמורת תשלום לא-רשמי נוסף, ושופטים נוטים לקבל את עמדתו של הצד שמחליק לכיסם סכום כסף גדול יותר. הביורוקרטיה הממשלתית והכלכלית נחשבת מפלצתית. סחורות יכולות לעמוד בנמלים כמה חודשים עד שבעל העסק ישיג את התשלום הנדרש לרצות פקיד מכס נרגן. עסקים קטנים ובינוניים משלמים בקביעות סכומי כסף גדולים כדי להימנע מביקורות פתע של אנשי מס הכנסה, שאלמלא התשלום נוטים לעבור בקפדנות על פנקסי החשבונות ולמצוא “אי-סדרים”. שחיתות ברמת ההנהגה נפוצה גם כן, וארגונים כמו הבנק העולמי והאיחוד האירופי מאיימים בשנים האחרונות לעצור כל סיוע לקמבודיה אם זו לא תעצור את השחיתות, שפוגעת כמובן גם במשקיעים מן החוץ.

שווים יותר

סוניה גנדי (תצלום: אז'נסיה ברסיל)

סוניה גנדי (תצלום: אז'נסיה ברסיל)

המדד היחיד שבו ישראל מפגרת באופן ברור אחרי עמיתותיה הוא מדד האי-שוויון הכלכלי. כאן מדורגת ישראל במקום ה-62 בעולם, אחרי פקיסטאן (מקום 23), הודו (מקום 28), לאוס (מקום 44) וירדן (מקום 60). התופעה הזאת חדשה יחסית בתולדות ישראל. האי-שוויון הכלכלי בישראל – שמוערך לפי מדד ג’יני, בין 0 (שוויון מוחלט) ל-100 (אי-שוויון מוחלט) – נשמר ברמה קבועה יחסית עד מחצית שנות ה-90. בין 1979 ל-1997 נשמר מדד ג’יני באותה רמה פחות או יותר – מ-32 בסוף שנות השבעים ל-33 לקראת סוף שנות ה-90. ואולם, בין 1998 ל-2006 גדל מדד ג’יני בישראל מ-34 ל-39.

בדרום קוריאה ובאינדונזיה המגמה דווקא הפוכה. לפי נתונים של הבנק העולמי, ירד מדד ג’יני בדרום קוריאה מ-38 בממוצע בשנות ה-70 ל-33 בממוצע בשנות ה-80. באינדונזיה ירד מדד ג’יני מ-41 בממוצע בשנות ה-70 ל-30 בממוצע בשנות ה-80. המצב בהודו, מדינה שכלכלתה צומחת בשיעור המרשים ביותר בשנים האחרונות, מתעתע קצת יותר. מדד ג’יני כמעט ולא השתנה בחמישים השנים האחרונות, ולפיו נדמה כי חלוקת ההכנסות במדינה שוויונית למדי. ואולם, בתוך המדינה יש הבדלים ניכרים בין אזורי הכפר לעיר. אם מודדים, למשל, את האי-שוויון באחזקת נדל”ן, מגלים שהודו היא אחת המדינות הפחות שוויוניות בעולם.

ממשלתה הקודמת של הודו, בראשות המפלגה ההינדית-הלאומית (BJP), הנהיגה רפורמות ליברליות בשוק ההודי, שמוכרות לנו גם ממדינות אחרות. השוק נפתח עוד ועוד לתחרות ולמשקיעים מבחוץ, והודו נהפכה למעצמה של טכנולוגיה עלית, עם אזורים מיוחדים כמו העיר בנגלור, שכונתה עמק הסיליקון ההודי. ואולם, באורח קצת פחות מוכר, דווקא הצמיחה הכלכלית הזאת, שממנה נהנו רק מעטים במדינת הענק שמספר תושביה יותר ממיליארד, נחשבת אחת הסיבות לחילופי השלטון בבחירות ב-2004.

את המפלגה ההינדית-הלאומית החליפה מפלגת הקונגרס, שהבטיחה לבוחרים חלוקה הוגנת יותר של העוגה הציבורית. מנהיגת המפלגה, סוניה גאנדי, נישאה על גלי אהדה ציבורית לא רק תודות לשם משפחתה, אלא גם בזכות ההבטחה לנסות ולהעביר חלק מהכנסות המדינה לאזורים כלכליים נחשלים יותר. השאלה אם תצליח בכך עדיין נותרה ללא תשובה, ובכל זאת – נקודה למחשבה.