פרופסורים נגד פרופסורים

פורסם ב: ישראל היום  |  16.7.2010

הודעתו של שר החינוך גדעון סער מעל במת הכנסת, ×›×™ יש לפעול מול מרצים שקוראים לחרם אקדמי על ישראל, מעוררת סערה גדולה באקדמיה. סער אמר בדיון במליאה ב-16 ביוני ×›×™ קריאות לחרם מצד מרצים הן “דבר בלתי אפשרי” ותופעה ש”אי אפשר לקבל”, וציין ×›×™ פעולה צריכה לבוא בראש ובראשונה מצד המוסדות האקדמיים עצמם.

בתגובה תקפו כמה מרצים את דבריו של סער, וטענו ×›×™ מדובר בניסיון “להשתיק” קולות באקדמיה הישראלית. בעצומה שהפיץ “הפורום להגנת ההשכלה הציבורית” (ושעליה חתמו בין השאר יוסי שריד, פרופ’ יולי תמיר ורקטור אוניברסיטת חיפה פרופ’ יוסי בן ארצי), נטען ×›×™ “חופש הביטוי והחופש האקדמי הם נשמת אפה של המערכת האקדמית הישראלית”. בעצומה נכתב במפורש ×›×™ היא “אינה מביעה תמיכה בחרם על ישראל”, אך ×›×™ היא רואה צורך להגן “על חירויות הביטוי האזרחיות של המביעים תמיכה” בהטלת חרם ×›×–×”. על העצומה חתמו יותר מ-500 איש, חלקם מרצים באוניברסיטאות וחלקם סטודנטים.

חילופי הדברים האלה בין סער לחותמי העצומה תוארו כחילוקי דעות קלאסיים ומתבקשים בין אקדמאים שחרדים לחופש הביטוי ולחופש האקדמי, ולבין פוליטיקאי המנסה להצר את צעדיהם. ואולם, מתברר כי עמדתם של אנשי האקדמיה אינה אחידה, ושדעתם של רבים מהם אינה נוחה כלל וכלל מהקריאות המושמעות מצד מרצים ישראלים להחרים אוניברסיטאות ישראליות, ומהצגתן של קריאות כאלה כחלק מהחופש האקדמי.

כחלק מהמאבק על גבולות המותר והאסור ועל דמותה של האקדמיה הישראלית בכלל, החליטו 256 מרצים כאלה – כולם אנשי סגל, וכולם אנשי אוניברסיטת תל אביב – להשמיע את קולם ולחתום על “גילוי דעת בדבר חרם אקדמי” שהועבר לנשיאות האוניברסיטה. בגילוי הדעת נכתב ×›×™ “קריאתם של חברי סגל לחרם אקדמי אינה עולה בקנה אחד עם ערכי האחריות והיושרה”, וכי מדובר ב”פגיעה קשה באתיקה האקדמית, תוך שימוש לרעה בחופש האקדמי”.

אחד החותמים על גילוי הדעת הוא פרופ’ אסא כשר מהחוג לפילוסופיה, זוכה פרס ישראל לשנת 2000, שאמר השבוע בראיון ל”ישראל היום”: “חתמתי על גילוי הדעת משום שיש צורך להגן על הערכים הבסיסיים של אתיקה בכל תחום, וזה נכון גם באוניברסיטה. הבענו את דעתנו על גבולות חופש הביטוי של אנשים שלקחו על עצמם את המטלה להיות חברי סגל באוניברסיטה ישראלית. נשאלת השאלה אם קריאה של חברי סגל ישראלים להחרים אוניברסיטאות ישראליות נמצאת בתוך הגבול ×”×–×”.

“חותמי העצומה של ‘הפורום להגנת ההשכלה הציבורית’ לא חושבים כנראה שהשאלה הזאת טעונה בירור. זו עמדה לא רצינית ולא מנומקת. העצומה שאני חתמתי עליה אומרת שיש לנו אינטגריטי ושיש לנו אחריות לגורל האקדמיה ולגורל המחקר ולעתידם של הצעירים באוניברסיטאות שלנו. על כן, קריאות לחרם על אוניברסיטאות ישראליות הן מחוץ לגבול. להתבטאויות כאלה אין שום קשר לרעיון של חופש אקדמי, משום שהן אינן מועלות במסגרת עבודה מחקרית אקדמית.

“נכון לרגע ×–×”, משקלן של הקריאות לחרם הוא אפסי וכמעט לא נגרם לאקדמיה הישראלית נזק, אבל בוא נתאר לעצמנו שהאיחוד האירופי למשל ×”×™×” מפסיק מחקרים משותפים עם ישראל. ×–×” בהחלט ×”×™×” נזק כבד, ואז כבר אי אפשר ×”×™×” לפטור את ×–×” בלא-כלום. שר החינוך גדעון סער צודק בזה שהוא שם את השאלה הזאת על השולחן, ושהוא רוצה לבדוק אם לקרוא לחרם על ישראל ×–×” מחוץ לגבול או בתוך הגבול”.

ממתגים את ישראל כמצורעת

שר ×”×—×™× ×•×š גדעון סער

הקריאות לחרם על ישראל ועל ישראלים התגברו בשנים האחרונות עד כדי כך שנדמה שיש צונאמי אנטי-ישראלי ממש ששוטף את אירופה ואת צפון אמריקה. ערן שישון, ראש צוות אנליסטים במכון “ראות”, שחקר בשנים האחרונות את תופעת הדה-לגיטימציה לישראל, אומר ×›×™ ישראלים רבים סבורים שמדובר ביוזמות מקומיות וספונטניות, אבל בחינה מדוקדקת של התופעה גילתה ×›×™ יש כתובת לנושא החרמות, והיא תנועת BDS (ראשי תיבות של “חרם, משיכת השקעות וסנקציות”).

ראשיתה של התנועה, לדבריו, היא בוועידת דרבן הראשונה בדרום אפריקה, שכינסה ב-2001 פורום של ארגונים לא-ממשלתיים למלחמה בגזענות, אך הפכה עד מהרה למופע אנטי-ישראלי קיצוני. ההצהרה המסכמת של הוועידה קראה לבידוד מוחלט של ישראל כמדינת אפרטהייד, באמצעות אכיפה של סנקציות וחרמות נגדה.

שישון, שעוקב מקרוב אחרי הניסיונות להחרים את ישראל במישור הכלכלי, האקדמי והתרבותי, אומר ×›×™ עד ×›×” יש לניסיונות אלה השפעה מינורית בלבד, אך הנזק שגורמת התנועה הוא בקידום רעיון הדה-לגיטימציה למדינת ישראל על ידי יצירת השוואה בין ישראל לבין משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. הנזק שגורמת התנועה אינו נמדד רק במונחים אקדמיים או כלכליים מקובלים, אלא גם באופן שהיא מערערת בהדרגה את הלגיטימיות של מדינת ישראל באמצעות מיתוגה ×›”מדינה מצורעת”.

שישון אומר כי הכוחות המרכזיים בתנועה הצליחו לצייר אותה כתנועה א-פוליטית ולשוות לה תדמית של תנועת זכויות אדם. לדבריו, מבין תומכיה של התנועה בולטים כמה אקדמאים ישראליים ויהודים, ולמרות העובדה שמדובר מבחינה מספרית בתופעה שולית, הנזק שהם גורמים לישראל הוא גדול מאוד משום שהם מהווים את חותם הכשרות של התנועה.

בדיוק על הרקע ×”×–×” החליטו המרצים באוניברסיטת תל אביב להשמיע את קולם. גילוי הדעת המתנגד לחרם האקדמי נוצר בעקבות ביקורו בישראל של הפרקליט אלן דרשוביץ במאי, והוגש לנשיאות האוניברסיטה כשבוע לפני דבריו של סער בכנסת. החתומים על המסמך “שוללים כל חרם אקדמי על מוסדות אקדמיים ומגנים את הקריאה לחרם על האקדמיה הישראלית, הנשמעת מפי חברי סגל באוניברסיטת תל אביב ומוסדות אקדמיים אחרים”. בנוסף הם כותבים, ×›×™ “חברי סגל אקדמי, בקבלם על עצמם את התפקיד המקצועי של אנשי מחקר והוראה במוסד אקדמי, נוטלים על עצמם אחריות אתית וחברתית… אנו גאים בהישגים של האקדמיה הישראלית, ושוללים שלילה גמורה כל ניסיון לפגוע בה בהוצאת דיבה רעה עליה ועל אנשי הסגל שלה ובקריאה להחרים אותה”.

על גילוי הדעת חתמו מרצים בכירים מכל חלקי האוניברסיטה: מהחוגים להיסטוריה (פרופ’ צבי מדין, ד”ר יגאל חלפין, פרופ’ יעקב רואי, פרופ’ אביעד קליינברג), למזרח אסיה (פרופ’ יואב אריאל), ללימודי מזרח תיכון (פרופ’ ×—×’×™ ארליך, פרופ’ עפרה בנג’ו, פרופ’ אהוד טולידאנו), להיסטוריה של עם ישראל (פרופ’ דוד אסף, פרופ’ דינה פורת), למקרא (פרופ’ יאיר הופמן), מבית הספר לכלכלה (יו”ר ות”ת פרופ’ מנואל טרכטנברג, פרופ’ אסף רזין), מהחוג למדעי המחשב (פרופ’ אמיר אורבוך), לתולדות האמנות (פרופ’ נורית כנען קדר), לספרות עברית (פרופ’ דן לאור), ללימודי תרבות עברית (פרופ’ מנחם לורברבאום), לארכיאולוגיה (פרופ’ ישראל פינקלשטיין), לאסטרונומיה ואסטרופיזיקה (פרופ’ ×—×’×™ נצר), ועוד ועוד.

ביקורת – כן, חרם – לא

×”×¤×’× ×” × ×’×“ ישראל במלבורן, ×™×•× ×™ 2010 (תצלום: Takver)

בסדרה של ראיונות השבוע הסבירו פרופסורים בכירים באוניברסיטה את התנגדותם הנחרצת לקריאות להחרים את ישראל, ואת ביקורתם הקשה על אלה שמנצלים את מעמדם וקוראים לחרם ×›×–×”. אחד מיוזמי גילוי הדעת, פרופ’ אשל בן יעקב מהחוג לפיסיקה, אמר ×›×™ “לכל אדם בישראל יש זכות להביע את דעתו, כל עוד לא מדובר בקריאה להפרת החוק. גם למרצים כמובן שמורה הזכות הזאת, אבל האם למשל רשאי מרצה במסגרת ההוראה לחלוק עם הסטודנטים את העמדות הפוליטיות שלו? לא, משום שיש בכך השפעה על הסטודנטים וזהו ניצול של סמכות.

“סטודנטים באוניברסיטה התלוננו שמרצים מסוימים מציגים נושאים בצורה בעייתית ולא אובייקטיבית. לא יכול להיות שמישהו ×™×”×™×” חסין מבדיקה רק משום שהוא איש שמאל ומשום שהוא מחשיב את העמדות שלו לנעלות ולטובות. כולם צריכים להיות נתונים לבדיקה.

“הקריאה להחרים את ישראל היא מעשה לא-אתי. לאחר שיזמנו את גילוי הדעת, אותם מרצים טענו בתגובה שזו רדיפה מקרתיסטית ושזו קריאה ללינץ’. הם גם האשימו את גדעון סער בסטליניזם, מושג שחשבתי שכבר עבר מן העולם ושנשמע כאילו לקוח מספרי ההיסטוריה. אבל כנראה שהמטרה מקדשת את האמצעים: אם צריך לתמוך במטרה פוליטית מסוימת, מותר למרצים מסוימים לקרוא לחרם. אין להם זכות מוסרית כמרצים לקרוא לחרם. ×–×” מעשה לא-אתי.

“אף אחד לא נתן עד היום את הדעת לשאלה מה מתבקש מאדם שמתקבל למוסד אקדמי. ברור שמצפים ממנו שיפעל לקידום מטרות הארגון, אבל ×–×” לא מופיע בחוקת האוניברסיטה, ×›×™ אף אחד לא העלה על דעתו שמישהו יפעל בצורה ברורה כל כך נגד הארגון. יש כמה דברים מוזרים שמתקיימים בישראל, ושהמחוקק לא נתן את דעתו עליהם ×›×™ אף אחד לא ציפה למין תפנית שכזאת בחברה. מרצים מסוימים סבורים שיש להם זכות להשתולל ולשנוא את המדינה – אז לנו יש זכות וגם חובה לבקר אותם ולבדוק אם יש תלונות ואם באמת נחצים קווים.

“מבחינת האנשים האלה, ישראל נמצאת במקום ×”×›×™ נמוך מבחינה מוסרית. אם תעשה חיפוש בגוגל ותבדוק כמה מופעים יש לחרם אקדמי נגד ישראל וכמה מופעים יש לחרם על איראן, על סוריה או על לוב, תגלה שעל ישראל יש פי 100. יש פה ציניות ברורה, ואני אומר את ×–×” כמי שניסה לעשות בעבר שיתופי פעולה עם אוניברסיטאות בגדה ובירדן ונדחה, משום שאף אחד לא רצה.

“כחלק מתפקידי במוסדות האוניברסיטה, אני מנסה לפעול נגד יוזמות להחרים את ישראל – בבריטניה, לדוגמה. אבל העובדה שיש מרצים ישראלים שתומכים בחרם מקשה עלי מאוד. הנזקים שהם עושים הם עצומים. יכול להיות שמדובר גם ברצון של האנשים האלה לחשיפה, ×›×™ מבחינה מקצועית מדובר פעמים רבות באנשים שיש אצלם קשר הפוך בין הפרסום המקצועי לבין מידת הרצון לזכות בפרסום מטעמים אחרים. חלקם נסחפים לקיצוניות, אבל מבחינה מוסרית ×–×” הדבר ×”×›×™ ציני שניתן להעלות על הדעת”.

דיקאן הפקולטה למדעי החברה, פרופ’ × ×— לוין-אפשטיין, אמר ×›×™ “לא ראוי שאדם שנמצא באוניברסיטה יקרא להחרמתה, ×–×” עניין בסיסי. אני בכלל לא חושב שקריאה לחרם היא נכונה והרעיון של חרם הוא לא נכון – לא רק כלפי ישראל ולא רק כלפי האוניברסיטאות הישראליות, אלא בכלל בין קבוצות של אנשים. במקרה ×”×–×” מצטרף מימד נוסף, והוא שאדם שחבר בקהילה מסוימת קורא להחרים את הקהילה, מבלי לעזוב אותה. ×–×” נראה לי ברמה האתית דבר לא מקובל. מדובר כמובן במיעוט של אנשים שקוראים לחרמות כאלה, אבל כמו בדרך כלל, אנשים עם דעות קיצוניות נוטים להיות הרבה יותר קולניים”.

לדברי פרופ’ יוסף אגסי מהחוג לפילוסופיה, “יש הבחנה בין החופש האזרחי של כל אדם לגנות ולבקר את מדיניות הממשלה, לבין חופש אקדמי. לכל אחד – לאוהבי ישראל ולשונאיה – יש זכות לבקר את ישראל, כמו כל מדינה אחרת. קנדה ושבדיה נחשבות למדינות המתקדמות ביותר בעולם, וגם כלפיהן מותר ויש ביקורת. השאלה כאן היא חרמות – אני מתנגד לחרם על ישראל, על האוניברסיטאות שלה, ומרצה אינו יכול להסתתר מאחורי הזכות לחופש אקדמי בקריאה לחרם על ישראל. מי שקוראים לחרם ×›×–×” על ישראל הם אינטלקטואלים ישראלים שמאלנים שמתחנפים למערב. הקריאות לחרם הן ברמה הנמוכה ביותר. ×–×” פשוט ניסיון שלהם לתפוס כותרות בעיתון”.