“×”× × ×™ אסיר הרוח ללכת לירושלים ואינני יודע מה יקרני שם”

פורסם ב: הארץ  |  1.6.2005

לקראת ירושלים – מסע אל שורשיה היהודיים של הנצרות. מאת קרלו מריה מרטיני. תירגם מאיטלקית: דב אנקונה. הוצאת כרמל, 189 עמ’, 78 שקלים

לא בכל יום יוצא לאור בעברית ספר של קרדינל. למעשה, בשום יום. “לקראת ירושלים”, תרגום מאיטלקית לספרו של קרלו מריה מרטיני מ-2002, הוא הספר הראשון פרי עטו של קרדינל שמתפרסם בעברית.

המחבר איננו “עוד קרדינל”: מרטיני הוא אחת הדמויות המוערכות ביותר בכנסייה הקתולית כיום, ולמעשה נחשב בשנים האחרונות למנהיג הפלג המתקרא “מתקדם”, בניגוד לפלג “השמרן” שבראשו עמד עד ×–×” לא כבר הקרדינל יוזף רצינגר, היום האפיפיור בנדיקטוס ×”-16.

שנים ארוכות עמד בראש רשימת ×””פפאבילי”, אלה הנחשבים מועמדים לרשת את האפיפיור, לפחות ממחנהו. בקונקלאווה האחרונה, לפני כחודש, לא ראה עצמו מרטיני מועמד מפאת גילו (78) ומצבו הבריאותי, אך הקרדינלים שהתנגדו למועמדותו של רצינגר ואלה שחיפשו אפיפיור “פתוח” יותר התאגדו סביבו וראו בו את מנהיגם. מרטיני תומך בהענקת סמכויות רבות יותר לקהילות הקתוליות בעולם על חשבון חצר האפיפיור ברומא, ופועל למען עירוב בישופים בתהליך קבלת ההחלטות בכנסייה, כך שהאפיפיור יידרש להיוועץ בהם. מרטיני גם סבור שיש “לבחון מחדש” את עמדת הכנסייה בכל הקשור למעמד הנשים בכנסייה ולמספרם ההולך ומתמעט של הכמרים. ואולם, בסופו של דבר תמך ברצינגר ונתן לו את ברכתו.

מרטיני – לשעבר רקטור האוניברסיטה הגרגוריאנית של הוותיקן, הנחשבת לחשובה במוסדות האקדמיים האפיפיוריים, ומי שהיה ארכיבישוף מילנו, הנפה הגדולה ביותר באירופה ואחת החשובות בעולם הקתולי כולו – פרש בגיל 75 מתפקידו ועבר להתגורר בירושלים. “×”× × ×™ אסיר הרוח ללכת לירושלים”, מצטט מרטיני את פאולוס מהברית החדשה, “ואינני יודע מה יקרני שם” (מעשי השליחים, ×›’, 22). אך מדוע בא מרטיני לירושלים? ומהי ירושלים זו בשבילו?

ברמה הבסיסית, הדתית-נוצרית, אקט העלייה לרגל אינו מפתיע. לאן שלא יפנה מרטיני בעיר הזאת – להר הבית, להר הזיתים, לגת שמנים – צעד שם ישוע לפניו. ניתן רק לדמיין את ההתרגשות שאוחזת בו, קתולי מאמין שמנסה ללכת בדרכי הצלוב, כאשר כפות רגליו עומדות על סף קברו של ישוע בכנסיית הקבר שבעיר העתיקה.

אבל נדמה שירושלים של מרטיני היא הרבה יותר ממקום גיאוגרפי, מיישות פיסית. “רוממות זו אינה נעשית ברגליים אלא בפעימות הלב”, מצטט מרטיני את אוגוסטינוס (עמ’ 73). ירושלים שלו היא “מקום” – מקום נפשי, פסיכולוגי ומטאפיסי. ובעיקר משמשת ירושלים זו, שיש בה “ירושלים של מטה” ו”ירושלים של מעלה”, סמל לנפש האדם הפרטי המסוכסכת תדיר ולאנושות בכללותה שידעה ועודנה יודעת אינסוף מכאובים ומשברים.

מרטיני מרבה לעסוק בערים בספרו. “בילדותי היתה לי העיר עובדה בלתי מעורערת (כפי שברור לילד קיומם של הורים או של אח בוגר… ). העיר היתה שם… על המולתה, רחש רחובותיה ומרחביה המצומצמים וצפיפותה. לא עלה בדעתי שכל אלה עשויים להיתפס כמטרד. גניחות החשמלית החולפת היו לאוזני כציוץ הציפורים לאוזני בן הכפר” (עמ’ 13). את הפחד, הכאב והמועקה החל להרגיש כשהיה הגמון במילנו. “אני זוכר שישבתי במכונית, וראיתי את הבתים מתנפלים עלי בזה אחר ×–×”; ובתוך הבתים דירות; ומאחורי הווילונות הפרושים על גבי החלונות יכולתי לנחש ×›×™ בחדרים המוארים דמויות רבות; כל בית נושא מטען כבד ורב: מריבות, תסכולים, בעיות, מחלות ומוות” (עמ’ 14).

ההשוואה המתמדת שעושה מרטיני בין ×—×™×™ אנוש לחיים בעיר מוליכה למסקנה שכיעורה של העיר הוא כיעורם של החיים. “מי שיתבונן באובייקטיוויות ובשימת לב בבעיות המעסיקות את הבריות, ייווכח שבעיות אלה גוברות על כוחות אנוש; רק מי שמשלה את עצמו או יצמצם את שדה פעולתו לתחומים מקוטעים, ליעדים חלקיים וקצובים, יוכל להאמין שניתן לגבור על סבך המטרופולין” (עמ’ 15).

העיר היא איפוא החיים, סמל הציוויליזציה האנושית בכללותה. ואיזו עיר היא, לפיכך, ירושלים, שמרטיני שש כל כך לראותה? לחלוטין לא בבל, סדום ויריחו, הערים הארכיטיפיות התנ“כיות שמסמלות אלימות, יוהרה ואימה, “הלובשת צורה שונה בכל עיר ועיר” (עמ’ 16); אלא ש”רוחות בבל, סדום ויריחו מצויים בין חומותיה של ירושלים. הן תוססות וגועשות באלימותן” (עמ’ 19), כאז כן עתה.

אבל ירושלים היא גם זו שמתייצבת מול בבל, היא זו שמסמלת את הטוב באדם. “כלואה, מעוורת, אך תמיד ×—×™×” ופועמת. מאז ולעולם ירושלים היא עיר הגבורה, היא הצלובה הגדולה” (עמ’ 66). כאבה הוא כאב הצלוב, כאבו של האדם הנאבק בכיעור שבו ושסביבו, כאבה של האנושות. גאולתה, כלומר הפיכתה למקום מפגש כללי כפי שמתואר בחזון יוחנן, תהיה גאולת האדם והעולם.

העלייה לרגל לירושלים אמורה לקרב אותנו ל”ירושלים של מעלה”, ל”סדר רוחני ומוסרי חדש” (עמ’ 86). שלומה של ירושלים “מקרין על השלום בערים האחרות” (עמ’ 84), וממילא מובן ששלום ב”ערים האחרות” משמעו שלום בנפש האדם. זהו מסע, על פי מרטיני, ואין מדובר בקפיצת דרך, אך הוא “מקרב אותנו לגילוי השלמות שבקיומנו” (עמ’ 89) ו”מסייע לנו להבין כיצד עלינו להתקדם… אל ניצחון המשפט על הרשע, לשליפת הטוב מן הרע” (שם). החזון ×”×–×”, מסכם מרטיני, “קורא לנו לשלב את ירושלים של מטה ואת כל הערים המיוסרות של מטה במסלול ×–×” המקדם את העולם אל השלמות” (שם). נדמה ×›×™ כאן, בירושלים הפיסית, מצליח מרטיני לחוש ב”ירושלים של מעלה” ולהתקרב אליה כמה שרק ניתן, בלי לשכוח את “ירושלים של מטה”, העיר הפיסית והעיר המטאפיסית.

החיבה שחש מרטיני לירושלים אינה עוברת רק דרך הספרים והמחשבה. הוא מתאר כמה אירועים בחייו שחיזקו את הקשר שלו לעיר ולארץ כולה. פעם אחת כמעט מת כאן. ×–×” ×”×™×” ב-1959, כשהצטרף לחפירות ארכיאולוגיות בגבעון הקדומה. כשהתכופף לתוך בור החפירות החל החול להתמוטט וגופו גלש מטה. “כבר ראיתי בעיני רוחי את מותי”, כותב מרטיני, “אך פתאום עלתה בי מחשבה – רגע של התגלות כנראה, שלא חוויתי מאז – מה טוב למות בארץ הזו!” (עמ’ 26). השלווה שאפפה אותו היא זו שהצילה אותו, לדבריו. פעם אחרת כמעט ונולד כאן. ×–×” ×”×™×” במכון האפיפיורי למקרא בירושלים, באזור שער יפו. מרטיני יצא למרפסת הבית והפנה את עיניו לשמים. “פתאום כבשה אותי מחשבה כמעט פראית: זהו מקום הולדתי, כאן נולדתי, בירושלים” (שם).

החיבה הזאת לירושלים קירבה מאוד את מרטיני לעם היהודי. ואולי להיפך. כמה ממכריו היהודים מכנים אותו “פילושמי”. הרב דוד רוזן, לדוגמה, כותב בהקדמה לספר ×›×™ בשינויים המהפכניים שהתרחשו בעמדת הכנסייה הקתולית כלפי היהדות והיהודים מאז תחילת שנות השישים מילא קרדינל מרטיני תפקיד חשוב.

גם בספר מתייחס מרטיני בהרחבה ליהודים וליהדות, וקורא להעמקת שיתוף הפעולה בין שתי הדתות. אחת הדוגמאות היא התייחסותו ל”עם האלוהים”, העם הנבחר, שהוא עם ישראל בתנ“ך ובאמונה היהודית, והוא הכנסייה בברית החדשה ובאמונה הנוצרית. מקור לחיכוך אפשרי, למאבק על הבכורה ולקנאה. מרטיני דוחה “אפליות במסלול ההיסטורי של האדם” (עמ’ 91). מבחינתו, “זכות היתר של ישראל כלפי האומות, זכות היתר של ישוע כלפי בני האדם וזכות היתר של הכנסייה מכוונים לישועת הכלל” (שם). היהודים והנוצרים הם כוהני האל, והם “משרתים את האנושות כולה” (עמ’ 111).

הסיבות שבגללן ראוי לה לכנסייה הקתולית להתקרב לדת היהודית וללמוד אותה רבות ומגוונות, על פי מרטיני. “כדי להבין את עצמה, את טבעה ותפקידיה, על הכנסייה לבחון את קשרה עם העם היהודי. לשם כך, עליה לבדוק בראש ובראשונה את תפיסת העם היהודי את עצמו” (עמ’ 104). התקרבות זו לא אמורה לבוא אם כן על חשבון השוני בין הדתות. למעשה סבור מרטיני שפצעי “המחלוקת הראשונה”, “הפילוג הגדול הראשון”, “מרחיקים מן הכנסייה משאבים יקרי ערך ומותירים אותה חסרה את האיזון החיוני לקהילה הנוצרית” (עמ’ 108). והוא מפרט: בגלל המחלוקת הזאת, בין השאר, מתקשה הקהילה הנוצרית למצוא גם כיום פתרונות טובים בתחום הגוף, המין והמשפחה, ובמערכת היחסים בין היחיד לעולם המודרני (והרי אלה הן חלק מהבעיות המהותיות ביותר שעומדות כיום בפני הכנסייה!).

יש בספר המלא והגדוש ×”×–×” חלקים אוטוביוגרפיים והיסטוריים (על תולדות העיר ירושלים ועל תולדות יחסי יהודים-נוצרים), ויש בו פירושי פסוקים ואירועים מהתנ“ך ומהברית החדשה. מרטיני, לדוגמה, מבדיל בין אמונה לדת. הראשונה היא הרגש הפרטי, “התמסרות הרוח האנושית… למושג רב-ערך” (עמ’ 171). השנייה היא “ביטוי היסטורי ותרבותי, דוגמטי וחברתי לאמונות או לאמונה. ביטוי ×–×” עשוי להיות מושפע מגורמים אתניים, הנוגעים בבשרה של כל קבוצה חברתית, על יתרונותיה ומגרעותיה” (שם).

מההמשך ברורה העדפתו של מרטיני: “כאשר הדתות נוטות להיצמד לערכים היסטוריים, הן שוכחות את האמת הנשגבת שהן מושתתות עליה ועלולות ליהפך לגורמי סכסוך” (שם). מכל מקום, מרטיני סבור שהעולם לא מחולק למאמינים וללא-מאמינים, אלא לחושבים ולשאינם חושבים (עמ’ 173). באופן כללי הוא מייעץ לו ולנו לשמור על קורטוב של הומור, שכן “כולנו נתונים בידי האל – כולנו בידיים טובות” (עמ’ 161).

הקריאה בספר לא תמיד קלה, בעיקר לקורא חילוני-ישראלי שאינו בקי בטרמינולוגיה דתית, יהודית או נוצרית. אבל היא עשויה גם לעורר אותו לפתוח שוב ולקרוא בספרים החשובים והמעניינים האלה. הערות העורך המדעי מועילות ומסייעות.

בפתח ההקדמה לספר כותב רוזן ×›×™ “יהודים ישראלים רבים, הן אלה המגדירים עצמם כחילוניים והן אלה המגדירים עצמם כדתיים, אינם מכירים נוצרים. גם כאשר הם נוסעים לחו”ל, לרוב הם פוגשים לא יהודים כלא-יהודים, ולא כנוצרים”. הספר ×”×–×”, המעניין והחשוב, הוא הזדמנות לשנות במשהו את ההרגל.