גינטר פרידלנדר ברח מגרמניה הנאצית כדי להקים בירושלים את מפעל התרופות "טבע". הוא חילק בזמן המצור תרופות לחיילים, השקה את עובדיו ויטמין סי ואירח מדענים מכל העולם. כעת מבקשת בתו נעמי אשחר להכניס אותו ל"פנתיאון האישים של מדינת ישראל"

גינטר פרידלנדר

דוקטור טבע

פורסם ב: |  23.4.2010

באותו יום שבת אביבי הלך גינטר פרידלנדר כהרגלו לעבודה בבית המרקחת שבלב העיר גרליץ. בארבע השנים שחלפו מאז סיים את לימודי הרוקחות באוניברסיטת ברן, ניהל ד”ר פרידלנדר את “בית המרקחת של הכתר” בעיר הקטנה שבגבול גרמניה-פולין. הוא אמנם היה יהודי (וציוני גדול), אך בבית הוריו לא שמרו אף פעם מסורת, כך שיום שבת מבחינתו היה יום עבודה רגיל, ממש ככל הימים.

אלא שאותו יום שבת לא היה ככל הימים. זה היה 1 באפריל 1933, היום שבו החליטו ראשי המפלגה הנאצית להתחיל בחרם על עסקיהם של יהודים. בשעה 10 בבוקר הגיעו אנשי פלוגות הסער הנאציות (SA) והוציאו אותו בכוח אל הרחוב. הם סגרו את בית המרקחת, שהיה בבעלותה של דודתו אלזה, ובחזיתו הציבו שלט, שלפיו מדובר בבית מרקחת של יהודים והכניסה אליו אסורה.

גינטר הוכרח לצעוד ברחבי העיר יחד עם עשרות סוחרים ועורכי דין יהודים, והיה משוכנע כי בקרוב יועמד עם הפנים אל הקיר ויומת בירייה. את הלילה בילה בסופו של דבר במעצר בבית העירייה של גרליץ, כשפשעו היחיד הוא היותו יהודי. אחרי 24 שעות הוא אמנם שוחרר, אבל פרידלנדר קלט את הרמז: כבר למחרת התחיל לתכנן את העלייה לארץ ישראל.

למנהיגיה של גרמניה הנאצית לא היה אכפת כל כך איזה מדען מחונן הם איבדו באותו יום, אבל לימים יתברר כי הם עשו ככל הנראה שטות די גדולה. לפני חודש ימים בדיוק, 77 שנה אחרי אותו אביב גורלי, נרכשה חברת התרופות השנייה בגודלה בגרמניה, “רציופארם”, על ידי קונצרן “טבע” הישראלי בסכום של 5 מיליארד דולר. הרכישה הפכה את חברת הענק הישראלית לחברת התרופות הגנריות הגדולה ביבשת אירופה, אבל מה שרק מעט אנשים יודעים – בגרמניה וגם בישראל – הוא שאת “טבע” ייסד מיודענו גינטר.

אחרי מסע ממושך ברכבת ועוד 28 ימים של הפלגה הגיע ד”ר פרידלנדר עם משפחתו לחופי ארץ ישראל בקיץ 1933. בירושלים הוא הגשים את חלומו להקים מפעל לתרופות – את חברת “טבע” – והיה לאחד מחלוצי הכלכלה והתעשייה בישראל. הוא המציא את האופטלגין, היה הראשון להבין את פוטנציאל הריפוי במימי ים המלח והיה ממייסדי בית הספר לרוקחות באוניברסיטה העברית. הוא סיפק תרופות לחיילים הבריטים במלחמת העולם השנייה ולאחר מכן לחיילי צה”ל בירושלים הנצורה. מדען, ציוני מושבע ויזם מעורר השראה – ובכל זאת סיפורו נשכח.

לאבי יש מקום בפנתיאון האישים של מדינת ישראל”, אומרת בתו של פרידלנדר, נעמי אשחר, בראיון עם פרסום הספר “אבא טבע”, הביוגרפיה שכתבה על אביה יחד עם נורית אשכנזי (הוצאת “קווים”). בספר היא מגוללת בפעם הראשונה את קורות חייו של מייסד חברת “טבע”, משום “שחשוב לי לספר מה אנשים עשו כשעוד לא היה כאן כלום. אבא שלי נשכח, ועכשיו הגיע סוף סוף הזמן לספר את הסיפור שלו”.

תרופות בלב השממה

מעבדה במפעל "טבע" (תצלום: מתוך הספר "אבא טבע")

בתמונות הישנות בשחור-לבן אפשר לראות יקה טיפוסי, ברנש אירופי מהמעמד הבינוני, עם משקפיים על החוטם, אפודה ועניבה. מה שאי אפשר לראות הוא את הלהט הפנימי ואת החזון מרחיק הלכת, שהובילו את גינטר לכתוב את השורות הבאות: “יש רק מקום אחד בו נוכל למצוא שלווה ואושר”, כתב פרידלנדר ב-1922 על עמיתיו היהודים, “והוא ארץ אבותינו. שם לא נגור בסמטאות צרות; שם נחיה בחוץ, בטבע, באדמה ובגינות. כאן, בגטו, נחים רוחות זקנים, אך שם תתפתח הרוח היהודית באופן חופשי”.

הוא נולד ב-1902 בקניגשוטה (בשטח פולין של היום) להורים יהודים חילונים מהמעמד הבינוני. כבר בגיל 11 הצטרף לתנועת הנוער הציונית-גרמנית “בלאו-וייס” (כחול-לבן). בגיל 15 כתב סיפור בשם “בארץ אבותינו”, ובגיל 17 את השיר “שיר אשיר לירושלים”. בשנות ה-20, כשהיה סטודנט לרוקחות באוניברסיטת ברסלאו (לאחר מכן השלים דוקטורט בברן שבשווייץ), השתתף בכינוס של סטודנטים יהודים-גרמנים עם ד”ר חיים וייצמן, ובמהלכו אמר: “כשנעלה לפלשתינה, נקים בה תעשיית תרופות. נקרא לה ‘טבע’ ואת התרופות נייצר מחומרים מהטבע ומצמחים שגדלים בארץ ישראל”. את המוטו לחברה קבע כבר אז: “אנו שואפים לעזור לטבע האדם באמצעים שאנו מבקשים להפיק מן הטבע”.

להתלהבותו חסרת הגבולות מטבעה של ארץ ישראל היה שותף חברו מנפרד אשנר, שכתב לגינטר מכתב בזמן שביקר בארץ ישראל ב-1924: “בחודשי החורף, החל בינואר, מפארים הירקות את השולחן בשפע, כמו כרוב, כרובית, סלק, גזר ופרי התפוז. אוכלים אותם עד שמתפוצצים. באפריל ובמאי מופיעות העגבניות הראשונות ותפוחי האדמה, ובהמשך תורם של חצילים מבריקים בצבע שחור-סגול כגודל ראשו של ילד. הכל גדל כאן, וניתן לקטוף מן העצים חינם בלי כסף”.

עם קריסתה של הדמוקרטיה בגרמניה ובמקביל להחלטתו שלו לעלות לארץ ישראל, ניסה גינטר לשכנע גם את אנשי הקהילה היהודית בעיר גרליץ כי חייהם שם אינם בטוחים עוד. כשהגיע לפלשתינה, ביקש דבר ראשון לבחון את האקלים ביישובים השונים, שכן למפעל התרופות החדש שתיכנן נדרש מזג אוויר קריר ויבש. תל אביב וחיפה נפסלו מיד, וכך גם עפולה ועמק יזרעאל. ירושלים, משאת נפשו של פרידלנדר עוד מנעוריו, אך גם עיר קרירה והררית שבשטחה יש כבר אוניברסיטה מתפקדת, נבחרה כמקום המתאים. בביקור שערך במעבדה של האוניברסיטה שאל אותו מישהו: “למי אתה חושב שתוכל למכור כאן תרופות? אתה לא רואה איזו שממה יש מסביב?”

אבל פרידלנדר ראה בעיני רוחו כבר כמה עשורים קדימה, ובמאי 1935, פחות משנתיים לאחר שעלה לארץ, הקים בשכונת בית וגן את מפעל “טבע”. מכונות הייצור והתכשירים הראשונים הובאו מגרמניה באמצעות ההסכם שנחתם בין הסוכנות היהודית למשטר הנאצי, שנועד להציל הון ורכוש יהודי ולהביאו לארץ ישראל. בתחילה היו רק חמישה עובדים, ופרידלנדר עצמו היה מסתובב בבתי המרקחת בעיר עם שקיות עמוסות בתרופות ומנסה לשווקן. בחברה ייצרו בינתיים תרופות מצמח הבבונג ומצמח ההרדוף, ולאחר מכן תרופות לטיפול בקטרקט ובחולי לב, כמו גם תכשירים להורדת חום ולשיכוך כאבים.

העובדים הראשונים במפעל היו כולם יקים, והמפעל עצמו התנהל בגרמנית. אפילו אחרי שנים, כשבמפעל החלו לעבוד עולים ממדינות ערב, נדרשו אלה ללמוד גרמנית, ובסופו של דבר, אפילו הנהג של ד”ר פרידלנדר, אדם יליד מרוקו, דיבר גרמנית שוטפת. בספר מתעכבת הבת על גילויי הנוקשות והקפדנות של אביה, אך גם מציינת כי דאג לרווחתם של העובדים ואפילו קנה לאחת מהן דירה כאשר זו הסתבכה בחובות ושקלה לעזוב את העבודה.

“אבא שלי היה אדם רחב אופקים ומשכיל באופן יוצא דופן”, מספרת אשחר, כיום בת 64. “הוא הבין בהיסטוריה, בתיאטרון ובמוזיקה, והיה אדם נדיב ורגשן. אבל הוא היה גם יקה והקפיד מאוד על נימוסים והליכות. אצלנו אי אפשר היה לאכול עם מרפקים על השולחן, כי זה לא נחשב למנומס. צריך לזכור שהיקים שהגיעו לארץ ישראל בשנות ה-30 חטפו הלם תרבות. מבחינתם, הם הגיעו מלב אירופה התרבותית לאסיה השוממה. הם פחדו מאוד מחיידקים (שקראו להם אז בצילוסים), ואחד התכשירים שייצרו ב’טבע’ היה חומר ניקוי לשטיפת ירקות ופירות. בירושלים ובבית שלי היה מקובל לשרוף מבחוץ כיכרות לחם שהביאו מהמאפייה, כי מי יודע מי נגע קודם לכן בלחם”.

קשרים עם השאה הפרסי

משרדי חברת "טבע" כיום בירושלים

“מלחמות רעות לבני אדם, וטובות להתפתחות פרמצבטית”, כתב גינטר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לארץ ישראל הגיעו בינתיים עולים חדשים רבים, כאלה שהצליחו לברוח מאירופה ברגע האחרון, והאוכלוסייה המקומית גדלה. הצבא הבריטי תיגבר את כוחותיו באזור הים התיכון וחייליו נזקקו להרבה מאוד תרופות. הביקוש הגובר לתרופות של “טבע” יצר מחסור בעובדים, וגינטר החליט להרחיב את המפעל.

כמה שנים מאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת השחרור בנובמבר 1947, התרוצץ פרידלנדר ברגל בין שכונותיה של ירושלים כדי להביא תרופות לכוחות הלוחמים ולאזרחים. שכונות העיר נותקו זו מזו וירושלים היתה נתונה תחת צליפות כדורים והפגזות בלתי פוסקות. המפעל היה סגור אז ביום ופתוח בלילות, כשהוא שרוי בחושך בגלל ההאפלה. חשמל לא היה והמזון היה במשורה. פרידלנדר חימם מים על גז ועל עצים וסיפק משקה חם לעובדים בתוספת ויטמין סי לחיזוקם.

בתחילת שנות ה-50 כבר עבדו ב”טבע” כ-120 עובדים, והחברה נהפכה לחברה ציבורית. ב-1953, עם הקמת הבורסה לניירות ערך בתל אביב, היתה “טבע” לאחת החברות הראשונות שנסחרו בה. גם המפעל עצמו התרחב, נבנו בו קומות נוספות וגם חדרים סטריליים שבהם יוצרו בפעם הראשונה סוגים שונים של אנטיביוטיקה. “טבע” ייצאה את מוצריה לארצות רבות, ואף המשיכה לייצא למדינות ערב באופן סמוי לאחר מלחמת העצמאות.

“אני זוכרת ביקורים אצלנו בבית של מדענים ואנשי עסקים מכל העולם”, מספרת אשחר על ילדותה בירושלים של שנות ה-50 וה-60. “לאבא היו קשרים עם חברות תרופות בכל מקום. אני יודעת שהוא היה בקשר עם השאה הפרסי, שלא לדבר כמובן על מדענים ממכון וייצמן וחוקרים מכל האוניברסיטאות בישראל”. בשנת 1954 קיבלה החברה תעודת מפעל מצטיין מנשיא המדינה יצחק בן צבי, ובשנת 1959, בדירוג של התאחדות התעשיינים, דורגה חברת “טבע” כחברת התרופות המובילה בישראל.

תביעה מוסרית והיסטורית

אלי הורביץ

אבל אז החלו הקלקולים. היחסים האישיים בין פרידלנדר לדודתו אלזה, שהיתה בעלת ההון המקורית במפעל ושעלתה יחד עמו מגרמניה בשנות ה-30, הלכו והידרדרו. אלזה מכרה את מניותיה במפעל לבנק לפיתוח התעשייה, ושותף נוסף שהוכנס במרוצת השנים – הבנקאי השווייצי אלפרד פויכטוונגר – הסתכסך גם הוא עם פרידלנדר. בניגוד לרצונו של פרידלנדר, זכתה במכרז שנערך ב-1968 על חלקם של האחרים ב”טבע” חברת התרופות “אסיא-צרי”, בניהולו של אלי הורביץ, ונהפכה לשותף הבכיר ב”טבע”.

“אני הייתי אז בחודש השמיני להריון”, מספרת אשחר. “אבא חזר יום אחד מבית המשפט, ואני ראיתי שמשהו אצלו לא בסדר. הוא בדיוק קיבל את הבשורה שהמפעל, שעליו עבד כל החיים ושלמענו חי, עומד לצאת משליטתו. הוא אמר שיש לו כאבים באזור העין, ואני התחננתי בפניו שישמור על עצמו. אחרי כמה דקות הוא חטף שבץ והתמוטט על ידי. אני אזכור את הרגע הזה לכל החיים. זו הטראומה של חיי”.

פרידלנדר לא הסכים לעבוד ב”טבע” תחת הנהלה אחרת. האירוע המוחי הותיר אותו ללא כוחות נפשיים ופיזיים. הוא מכר את המניות שנותרו בידו ל”אסיא-צרי”, פרש לגמלאות ועזב את המפעל סופית בנובמבר 1968. שבע שנים מאוחר יותר מת בירושלים, אך התשלובת החדשה שהוקמה לקחה את השם “טבע” שהוא עצמו המציא, ונהפכה בעשורים שלאחר מכן לקונצרן אדיר ומרשים, פאר הכלכלה הישראלית. כיום מועסקים ב”טבע” 40 אלף עובדים ברחבי העולם ויש לה מחזור מכירות של יותר מ-16 מיליארד דולר (לשנת 2009). היא נחשבת לאחת מעשרים חברות התרופות המובילות בעולם, עם אתרי ייצור, מחקר והפצה בישראל, אירופה ואמריקה.

אשחר, שטראומת התמוטטותו של אביה לנגד עיניה הרחיקה אותה מעיסוק בפרשה במשך יותר מ-30 שנה, אומרת שאין לה שום בעיה לפרגן לחברת “טבע”. “אין לי תביעות משפטיות או כספיות כלפי ‘טבע’”, היא אומרת. “אבל יש לי תביעה מוסרית והיסטורית. אבא שלי הקים את חברת ‘טבע’, אז למה כשנכנסים לאתר האינטרנט של החברה אין שם אף מלה עליו? עובדי ‘טבע’ שמתחילים היום לעבוד בחברה לא יודעים עליו שום דבר. זו אכזבה קשה, כי בתור מייסד ‘טבע’ הוא צריך להיות מונצח”.

לפני כשנתיים אזרה אומץ, והתקשרה ליו”ר דירקטוריון “טבע” אלי הורביץ, לאחר שנמנעה מלשוחח עמו במשך 40 שנה, מאז ההשתלטות על המפעל של אביה (הורביץ פרש באחרונה מהתפקיד בגלל מחלה). “זאת היתה שיחה לא קלה”, היא מספרת, “שבמהלכה ביקשתי ממנו להזכיר את אבי בטקס השנתי שעורכת ‘טבע’ כשהיא מעניקה פרסים למדענים על שם מייסדי הקונצרן. אבי – האיש שהקים את ‘טבע’ – לא הוזכר אף פעם בטקס הזה. אני שמחה להגיד שלפני כחצי שנה, בפעם הראשונה אי פעם, ניתן גם פרס על שם אבי באותו מעמד. עכשיו אני מקווה שכל עובד ב’טבע’ יקרא את הספר על אבא שלי, ויידע מאיפה הכל התחיל”.

תגובת חברת “טבע”: “החברה מוקירה את זכרם את ומעשיהם של כל מי שהיו בן מייסדיה ותרמו להצלחתה. מעבר לכך החברה אינה רוצה להיכנס לוויכוחים היסטוריים שכבר נידונו ונפתרו בעבר”. בתשובה לשאלה מתי ובאיזה אופן נפתרו הוויכוחים, סירבו בחברה להגיב.