15.6.2017

להם מותר להרוג

סוכנות רויטרס מדווחת כי האו”ם מעריך שבהפצצות שניהלה הקואליציה בראשות ארצות הברית בסוריה נגד כוחות דאע”ש נהרגו לא פחות מ-300 אזרחים מאז חודש מרץ האחרון. בתקיפה אחת בלבד נפגע בית ספר באזור העיר תדמור, וכתוצאה מכך נהרגו 200 אזרחים.

צריך לקחת את דיווחי האו”ם עם קורטוב של מלח, שכן גם במקרה הישראלי, ידוע כי אמינות האו”ם אינה תמיד מרשימה במיוחד. אבל אפשר רק לשער מה היה קורה אם בתקיפה ישראלית אחת בעזה היו נהרגים 200 אזרחים.

עולות כאן עוד כמה שאלות ותובנות.

ראשית, מתקבל הרושם כי האמריקאים אינם חוקרים מקרים כאלה ברצינות, או שלכל הפחות, הזמן שנדרש להם לחקור דיווחים של הרג אזרחים ממושך מאוד. ב”ניו יורק טיימס” למשל נכתב בלקוניות כי הפנטגון בודק את האירועים, שהתרחשו כאמור לפני 3 חודשים. לא נרשמה תרעומת מיוחדת אצל הכתב או התרגשות ממשך הזמן שנדרש לצבא האמריקאי לערוך את הבדיקה. נזכיר רק כי זו לא הפעם הראשונה שמתקבלים דיווחים על נפגעים אזרחים רבים בהפצצות בסוריה.

עניין נוסף הוא התחושה שיש מי שאפשר ומשתלם לכעוס עליו (ישראל) ומי שלא כדאי לכעוס עליו (ארצות הברית). זה אולי טבע העולם, אבל כדאי לזכור את זה בפעם הבאה שמתנפלים על ישראל כאשר אזרחים נפגעים מדי פעם בהפצצות.

עניין אחרון הוא שבקואליציה נגד דאע”ש משתתפות לצד ארצות הברית גם מדינות כמו דנמרק, הולנד, צרפת, גרמניה ובריטניה. היה מעניין לשמוע גם את תגובתן ולדעת אם היו אלה דווקא טייסים אירופיים שגרמו לכל כך הרבה נפגעים אזרחים.

קרא עוד

14.6.2017

עבאס מתחמק שוב

עיתון “הארץ” פירסם בשבוע שעבר טיוטות מסבב המשא ומתן שהתנהל בין ישראל לפלסטינים בשנת 2014, תחת ממשל אובמה.

עיתוי ההדלפות נראה לא-מקרי. ברור, או כך אני חושב, שמישהו מנסה להשפיע על מגעים שמתנהלים ככל הנראה מאחורי הקלעים לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. באמצעות ההדלפות האלה מישהו מנסה להשפיע על נקודת הפתיחה או על הפרוצדורה של המגעים.

מה שמעניין במסמכים שהודלפו, וספק אם זו היתה כוונת המדליפים, הוא ששוב מתברר כי בנימין נתניהו היה מוכן, או לפחות נתן את הרושם שהוא מוכן, לנהל משא ומתן פחות או יותר סביב הקווים שעליהם מדברים בדרך כלל – גבולות 67′ וכו’, עם חילופי שטח. מה שעוד יותר מעניין הוא שמחמוד עבאס, אבו מאזן, שוב לא השיב להצעות האמריקאיות, ולא בפעם הראשונה, כפי שעשה כבר בזמן הצעתו של אהוד אולמרט. הנה קטע מהטקסט:

האמריקאים קיוו כי הנוסח המתוקן הזה בנושא ירושלים יספיק כדי לקבל תשובה חיובית מעבאס, והם יוכלו להעביר את המסמך בגרסתו החדשה לנתניהו. תוכניתם לא היתה לכפות על אחד מהמנהיגים את המסמך הקרוב יותר לעמדותיו של השני, אלא למצוא נוסחה ששני הצדדים יסכימו לקבל. אלא שעבאס לא השיב בחיוב להצעת אובמה. הוא גם לא דחה אותה, אלא פשוט לא מסר לארה”ב תשובה. הפגישה במארס 2014 היתה הפעם האחרונה בה הזמין אותו אובמה לבית הלבן.

קרא עוד

2.1.2017

המלחמה עוד לא נגמרה

פליטים פלסטינים

מי שמבקש להבין מדוע הסכסוך בין התנועה הציונית לערבים הפלסטינים נמשך כבר יותר ממאה שנה, לא ימצא את התשובה בדיונים מלומדים בשאלה אם במלחמת העצמאות גורשו רבע, שליש או מחצית מהערבים. מי שמבקש להבין כיצד רק כתוצאה מסכסוך זה יש היום מיליוני אנשים הטוענים להיותם פליטים ממלחמה שהסתיימה לפני עשרות שנים,

קרא עוד

9.2.2014

ראיון בערוץ 2

בעקבות הפרסומים על אפשרות להכליל את עניינם של יהודי ארצות ערב במסגרת הסכם המסגרת בין ישראל לפלסטינים, פינה בתוכנית הבוקר של ערוץ 2 (בהנחיית אברי גלעד) שבה השתתפתי

קרא עוד

5.2.2014

יהודי ערב הם חלק מההסכם

במאמר בעיתון “הארץ” אני מסביר מדוע חובה להתייחס להיסטוריה של יהודי ארצות ערב במסגרת המשא ומתן להסכם שלום עם הפלסטינים. הנה סרטון קצר שליווה את המאמר:

קרא עוד

20.1.2013

ומה עם המרוקאים?

יהודים בפז, מרוקו

בשנים האחרונות אני עוסק רבות בנסיבות שבהן הגיעו יהודי ארצות ערב לישראל. בהרצאות שאני נושא בעניין זה אני שב ונשאל: מדוע יהודים מארצות ערב אינם מספרים על החוויות הקשו שפקדו אותם? כולם יודעים על היחס ליהודים ביבשת אירופה, אבל על מצבם של היהודים בארצות ערב כמעט ולא מדברים. בעיקר נשאלת השאלה הזאת לגבי יהודי מרוקו, שלפי אמונה רווחת היה מצבם בארץ הולדתם מצוין, והסיבה לעלייתם לישראל היתה “ציונות בלבד”.

השבוע שלחה לי סיון ויזמן, סטודנטית למשפטים במכללה האקדמית קרית אונו, את עבודת הסמינריון שלה שעוסקת במעמדם המשפטי של יהודי ארצות ערב. מתברר כי אפילו היא, נכדה לסב יליד מרוקו, לא ידעה דבר על הנסיבות האמיתיות שהביאו אותו לישראל, ועל היחס שלו זכו הוא ומשפחתו. ברשותה אני מצרף את דברי המבוא שלה לעבודת הסמינריון:

קרא עוד

24.7.2011

חברה מיליטריסטית מדי?

המצעד הצבאי ב-14 ביולי (תצלום: ארמון האליזה)

בשבוע האחרון מתחוללת בצרפת סערה גדולה סביב מעמדו של הצבא במדינה. זה החל ביום העצמאות, ה-14 ביולי, שמציין את יום ההסתערות על הבסטיליה בזמן המהפכה הצרפתית. ב-130 השנים האחרונות, מאז 1880, מציינת צרפת את יום העצמאות במצעד צבאי בשדרות שאנז אליזה, שבו נוטלות חלק יחידות של כוחות הביטחון הצרפתיים, כולל טנקים ומטוסים, ובו מציגים לראווה חיילי היחידות המיוחדות את כישוריהם בתרגילי סדר קפדניים.

השנה החליטה מנהיגת מפלגת הירוקים (מפלגת שמאל), אווה ז’ולי, לתקוף את אחד מסימני ההיכר המסורתיים של חגיגות יום העצמאות בצרפת, וקראה להחליף את המצעד הצבאי ב”מצעד אזרחי”. “אני מייחלת לכך שנוכל להחליף את המצעד הצבאי במצעד אזרחי”, אמרה ז’ולי, “מצעד שבו נצפה בילדי בתי הספר, בסטודנטים ובקשישים צועדים ביחד בגאווה וחוגגים את הערכים שמאחדים אותנו”. על הטנקים שחולפים ברחובות פאריס מדי 14 ביולי, אמרה ז’ולי כי “אלה לא הערכים שלנו… אני חושבת שהגיע הזמן לבטל את המצעד הצבאי משום שהוא שייך לתקופה אחרת של צרפת לוחמנית”.

ביקורת סבירה? מתברר שלא בצרפת.

קרא עוד

7.7.2011

כובשים? אנחנו?

קפטן ג'יימס קוק

מועצת העיר סידני החליטה בפעם הראשונה להכיר בעובדה שבריטניה פלשה לאוסטרליה – לאחר מסע לחצים ממושך מצד האוכלוסייה הילידית האבוריג’ינית של אוסטרליה, הוחלט ברוב של 7 נגד 2 כי במסמכים הרשמיים ובתוכנית העיר תימחק ההתייחסות ל”הגעת האירופים” ליבשת – ומעתה ייכתב במקום זאת “הפלישה האירופית”.

זה נראה כמעט מובן מאליו. אחרי הכל, ספינותיו של קפטן קוק שפלשו בסוף המאה ה-18 לאוסטרליה כחלק ממסעות הכיבושים שניהלה האימפריה הבריטית לא הביאו עמן בונבוניירות, כי אם דווקא פגזי תותחים. אוסטרליה לא נקראה אז אוסטרליה, אף אחד בה לא דיבר אנגלית, וספק אם מישהו בכלל ידע על קיומה של שפה זו. בתוך כמה עשרות שנים הידלדלה האוכלוסייה הילידית, שהובסה על ידי הבריטים, מכמה מאות אלפים לפחות מ-100 אלף. כיום חיים באוסטרליה רק כחצי מיליון אבוריג’ינים.

קרא עוד

2.6.2011

רטוריקה ומעשים

אובמה ונתניהו (תצלום: הבית הלבן)

כמה מחשבות בעקבות השבוע העמוס של נאומי אובמה ונתניהו:

היה חשוב וטוב לראות כמה מאות נבחרי ציבור אמריקאים קוטעים את נאומו של ראש ממשלת ישראל בקונגרס יותר מ-25 פעמים. בעולם המעשי שבו אנחנו חיים, העובדה שבית הנבחרים האמריקאי קיבל את נתניהו בהתלהבות היא חשובה ומשמחת. לא בכל יום מתייצבת המעצמה מספר אחת בעולם לצדה של מדינה אחרת.

הסכמתי גם עם הרבה מאוד דברים שאמר נתניהו. אחד מהם למשל היה הסאונד-בייט שלו כי “ישראל היא לא מה שהשתבש במזרח התיכון, היא מה שנכון במזרח התיכון” (באנגלית זה נשמע יותר טוב). גם העובדה שחזר על חזונו לשתי מדינות לאום כפתרון עתידי לסכסוך היתה חשובה.

ואולי יותר מכל הסכמתי עם הבנתו את מהות הסכסוך. רק לפני כשבועיים, במאמר דעה בעיתון “ניו יורק טיימס”, הבהיר ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, כי הפתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים לא יבוא בתחומי הגדה המערבית, כי אם בתחומי ישראל. דברים ברוח דומה שמעתי מפלסטינים בעצמי, ושמעו גם עמיתים ישראלים ואירופים, שמהם עלה כי אין בכוונת הפלסטינים לקבל את מדינת ישראל כעובדה קיימת. על כן צדק נתניהו כשאמר בקונגרס שהסיבה המרכזית לכך שאין כיום שלום בין ישראלים לפלסטינים היא סירובם של האחרונים לשים סוף לסכסוך.

ובכל זאת, יש לי גם כמה שאלות. אם אכן ניסה נתניהו להראות לעולם (ובצדק) כי הסכסוך הוא על 48′ (כלומר, על סירובם של הפלסטינים לקבל מדינה יהודית) ולא על 67′ (כלומר, על שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים), מה הטעם להיתקע ולהסתכסך עם אובמה דווקא על סוגיית 67′?

אובמה קיבל בדבריו כמעט את כל העמדה הישראלית: מדינת לאום לעם היהודי, מדינה פלסטינית מפורזת, אפשרות לשמירה על גושי התיישבות, מאבק בניסיונות הדה-לגיטימציה לישראל, שלילת הכרזה חד-צדדית באו”ם ועוד. הדבר היחיד שלא תאם את נתניהו היה דבריו של אובמה כי הגבולות יתבססו על קווי 67′.

זה לא עניין של מה בכך, ולראש ממשלת ישראל יש זכות לא להסכים עם נשיא ארצות הברית. אבל בכך שבחר להפוך לפומבי ולהדגיש דווקא את חוסר ההסכמה על 67′, הראה נתניהו לעולם (שאינו מתמצא בפרטים ונשען ממילא על דיווחים מוטים פעמים רבות) כי אכן “הסיפור” הוא 67′. אם על זה לא מסכימים, אז כנראה שזו הבעיה.

אין טעם להתעקש על חוסר הבנות עם האמריקאים, שכן האויב של ישראל הוא הפלסטינים. יש לישראל כל כך הרבה הסכמות עם האמריקאים – בראש ובראשונה על העובדה שבסוף התהליך תהיה פה מדינת לאום לעם היהודי, עניין שהפלסטינים רחוקים עדיין מלקבל. מדוע אם כך להסתכסך דווקא על העניין שאתה מנסה לטעון שהוא לא “העניין”?

זה לגבי הרטוריקה. אבל העיסוק ב-67′ העלה גם שאלה מעשית יותר, שכן גם אם כיום אין אפשרות להגיע לסיום הסכסוך, צריך שתהיה לישראל מדיניות איך להגיע לשם ביום מן הימים. והשאלה הזאת מונחת לפתחנו הישראלים: מה בדעתנו לעשות עם השטחים שנכבשו ב-67′? מה החזון מבחינתנו? לאן כל זה הולך?

האם אנו הולכים (היום ובעתיד) לקראת היפרדות מהפלסטינים או שמא לקראת חיבוק שאי אפשר יהיה עוד להתירו ומשמעותו מדינה אחת מהים עד הירדן, שמחצית אוכלוסייתה ערבית?

אני חושב שמרבית הישראלים אינם רוצים לשלוט בשכם ובחברון. רובם מוכנים (גם אם בחוסר התלהבות) לקבל מדינה פלסטינית שלווה לצדם. מה אם כך ההיגיון לבנות כיום בהתנחלויות שאינן בגושי ההתיישבות, כאלה שגם נתניהו אמר שלא יוכלו להישאר בתחומי ישראל?

אני לא חושב שאי-בנייה בהתנחלויות תביא שלום, אבל אני כן חושב שהמשך הבנייה מסכן את האפשרות להיפרד בעתיד מהפלסטינים. המשך בנייה כזאת, באזורים שאמורים יהיו להיות יום אחד במדינה פלסטינית, הופכים בינתיים את מדיניותה של ישראל ללא-אמינה ולא-עקבית. אם אנחנו תובעים מהפלסטינים להכיר בזכותנו להגדרה עצמית, עלינו להכיר גם בזכותם. והמסר היחיד שעולה מבנייה מעבר לגושי ההתנחלויות (שעליהם יש הסכמה חלקית עם האמריקאים והפלסטינים)  הוא שאין בדעתנו לאפשר מדינה פלסטינית.

אז למה בכל זאת בונים? לא מזמן הוזמנתי על ידי מועצת יש”ע לביקור ביהודה ושומרון. מתחילת הסיור ועד סופו חזרתי ושאלתי את מארחיי שאלה אחת: “מה התוכנית? לאן כל זה הולך?” היחיד שענה לי בפה מלא היה בני קצובר, שאמר כי המטרה המוצהרת והמפורשת מבחינתו היא שלעולם לא תקום מדינה פלסטינית. כל בית וכל גבעה הם מבחינתו מעשה מכוון שימנע היתכנות של מדינה כזאת גם בעתיד, שכן עם ישראל רשאי וצריך להחזיק בכל שטחי מולדתו ההיסטורית והדתית.

ואז רק נותרת הסוגייה “הקטנה” של מיליוני הפלסטינים שחיים בשטחים ומה עושים איתם – מאזרחים את כולם ומקבלים את אחמד טיבי כראש ממשלה? (ואולי את ראאד סאלח?) ממתינים לנס ומקווים שיום אחד כולם יתאיידו באוויר?

הנס הגדול של הציונות הוא שבפעם הראשונה מכריע רוב יהודי את גורלם של בני העם היהודי. על הנס הזה חייבים לשמור, ועל כן, על השאלות האלה צריך לנסות ולמצוא תשובות, ולא לטמון את הראש בחול.

על קוצר הראות הזה למדתי באותו סיור. המלווה שלי, סמנכ”ל מועצת יש”ע יגאל דילמוני, סיפר לי כי סיורי העיתונאים שעורכת המועצה הם סיורים לימודיים גם מבחינתה. הרבה מאוד פעמים, אמר דילמוני, “העיתונאים מעלים שאלות שלא חשבנו עליהן קודם ושאנחנו צריכים לדעת איך להתמודד איתן”. עד כדי כך, הוא סיפר, שמועצת יש”ע החליטה לכנס שורה של אישי רוח שיעסקו באותן שאלות.

הסתקרנתי לדעת אילו שאלות שאלו העיתונאים, שאנשי יש”ע לא חשבו עליהן קודם. “למשל”, ענה דילמוני, “מה עושים עם הערבים”.

קרא עוד

11.5.2011

יהודי ערב: האסון שנגנז

פליט יהודי מעיראק (תצלום: מרכז מורשת יהדות בבל)

הדפים מצהיבים, כמעט מתפוררים. שנים ארוכות הם מונחים עזובים, סתם כך, בארגזים שנערמו באחת המחלקות של משרד המשפטים. אין קורא ואין מתעניין. גם עכשיו, כמעט שישה עשורים אחרי שנפרקו אל הדפים האלה חוויות טראומטיות של אובדן ופליטות, הם עדיין ממתינים שמישהו יספר את סיפורם.

באחד מהם כותבת יהודייה מאלכסנדריה על ימי ילדותה במצרים:

“לאחר שפרצה המלחמה [ב-1948] עצרו את אמי כשהיא בחודש התשיעי להריונה ורצו לשחוט אותה, היו להם כידונים והם התעללו בה ולאחר מכן עזבו אותה. באחד הערבים הגיע המון עם מקלות וכל הבא ליד כדי להרוג את המשפחה כי שמעו שהם יהודים. השוער נשבע להם שאנחנו איטלקים ולכן הם רק קיללו, הקיפו את הוריי, אחיי ואותי שהייתי תינוקת קטנה. למחרת הוריי ברחו, השאירו הכל, פנסיה, עבודה ובית, ועזבו את מצרים”.

בדף אחר מעיד מרדכי קארו, יליד מצרים גם הוא, על מטען חבלה שהוטמן בשכונה היהודית בקהיר בקיץ 1948: “מההתפוצצות העצומה באותו יום נהרגו ונפצעו עשרות יהודים בשכונה. אחת הקרבנות הייתה בתי הקטנה עליזה”.

אלפי דפים המתעדים אירועים כאלה נאספו מאז שנות החמישים במשרדי הממשלה השונים. תחת הכותרת הביורוקרטית “רישום תביעות יהודי ערב” הם מגוללים סיפורים על חיים שנקטעו, על משפחות ועל פרטים שמצאו עצמם חסרי פרנסה, נטולי ביטחון, מושפלים ונרדפים. יחד הם חושפים פרק טרגי בהיסטוריה של יהדות ארצות האיסלאם, שרשרת של התרחשויות טראומטיות שסימנו לפני שישה עשורים את קִצה של תפוצה מפוארת.

ובכל זאת, הסיפור הדרמטי שמגוללות עדויות אלה נדחק במשך זמן רב לקרן זווית, וכמעט שלא הותיר חותם בשיח הציבורי בישראל. כלי התקשורת מיעטו וממעטים עדיין להזכירו, בבתי הספר לא הקדישו לו תכניות לימודים מקיפות והאקדמיה לא העניקה לו תשומת לב מספקת. בכל חמש האוניברסיטאות בישראל נכתבה בעשור האחרון רק עבודת דוקטורט אחת על חורבן הקהילות היהודיות בארצות ערב. מבין כל המפלגות המיוצגות כיום בכנסת ישראל, אף לא אחת טרחה לכלול במצעה דרישה מפורשת להשבת רכושם של יהודי הקהילות האלה או להכרה בזכויותיהם הנגזלות.

יחס מבטל זה לאחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של העם היהודי אינו יכול שלא לעורר תמיהה. ככלות הכל, מורשת יהדות ארצות האסלאם זוכה כיום להתעניינות מחודשת, הן מצד חוגים אקדמיים והן בקרב הציבור הרחב. ובכל זאת, נדמה שאפילו שוחריה המובהקים של מורשת זו אינם להוטים במיוחד לדון בנסיבות ההיסטוריות שבהן נגדעו שורשיה העמוקים בעולם הערבי. ההשתאות לנוכח השתיקה המתמשכת הזו גוברת בשעה שמביאים בחשבון את המקום המרכזי שתופסת בעיית הפליטים בסכסוך הישראלי-ערבי. בעוד שהפלסטינים ושוחרי טובתם חוזרים ומדגישים את הצורך לתקן את העוול ההיסטורי שנגרם למאות אלפי ערבים ילידי הארץ שגורשו מאדמתם ונושלו מנכסיהם ב”נכבה” של 1948, נציגיה ודובריה של ישראל בזירה הבינלאומית נמנעו ועדיין נמנעים מהבלטת עניינם של המוני היהודים שנפלו קרבן לרדיפות ולהתנכלויות שיטתיות בכל רחבי המזרח התיכון והמגרב באותה עת ממש.

כיצד אפשר להסביר את התופעה? התשובה, כפי שניווכח, אינה פשוטה או קלה לעיכול. מעורבים בה שורה של מניעים, חלקם אסטרטגיים וחלקם אידיאולוגיים, שמן הראוי להעלותם מעל פני השטח ולבחנם מחדש. בחינה כזו כרוכה בהצגת שאלות נוקבות – לא רק לגבי המדיניות הישראלית בעבר ובהווה, אלא גם באשר להשקפת העולם הניצבת בתשתית הרעיונית של המדינה היהודית. ואולם, לפני שנוכל לגעת בסוגיות רגישות אלה, התובעות דיון ביקורתי זהיר, יהא עלינו להזכיר עובדות מסוימות, שנקברו כמדומה בארגזי הארכיונים.

לקריאת המשך המאמר – לחצו כאן. לקריאת המאמר בגירסת PDF – לחצו כאן.

קרא עוד