אדוארדו גלאנו, שכתב את אחד הספרים המשפיעים בתולדות אמריקה הלטינית, לא זנח את אהבתו הראשונה, הכדורגל. עם צאת ספרו "כדורגל באור ובצל" בעברית, הוא מתרפק על המורשת המפוארת של המשחק בארצו אורוגוואי, ומתנחם בעליית השמאל לשלטון. ראיון
d790d793d795d790d7a8d793d795-d792d79cd790d7a0d795

אדוארדו גלאנו (תצלום: חוסה פרנסיסקו פינטון)

געגועי למרדונה

פורסם ב:|  1.6.2006

כמו כל ילד באורוגוואי, רצה גם אדוארדו גלאנו להיות שחקן כדורגל. “שיחקתי טוב מאוד”, הוא כותב בהקדמה לספר “כדורגל באור ובצל”. “הייתי ממש קוסם, אבל רק בלילה, רק בזמן שישנתי. בשאר שעות היום הייתי השחקן הגרוע ביותר שדרך אי פעם על מגרשי הכדורגל בארצי”. בלית ברירה עבר גלאנו מהמגרש אל היציע, וחיפש מקצוע אחר.

הוא לא נאלץ להמתין הרבה כדי לקנות לו שם עולמי. ב-1971, כשהוא בן 31, הופיע ספרו “העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית”, שתורגם מאז ליותר מעשרים שפות, בהן עברית, והודפס מחדש בספרדית כמאה פעם. הוא שוטט כמה שנים ברחבי אמריקה – מנהר הריו גראנדה בגבול ארצות הברית ומקסיקו ועד ארץ האש בדרום צ’ילה – ברגל, ברכבת ועל גבי פרדה, ורשם רשימות על חיי היומיום של בני היבשת. בסופן פירסם את יצירת המופת שלו – כתב אישום חריף נגד המעצמות הקולוניאליות בעבר והמעמדות הגבוהים בהווה.

קשה להפריז בחשיבות הספר הזה בהיסטוריה ובפוליטיקה הלטינו-אמריקאית בעשורים האחרונים. גלאנו, שמעולם לא היה אקדמאי, יצר במו עטו נרטיב היסטורי לטינו-אמריקאי. “האם אמריקה הלטינית היא חבל עולם שנידון להשפלה ולעוני?” שאל גלאנו, והשיב: “בספר זה, השואף להציע היסטוריה מסוימת של השוד ולספר איך פועלים מנגנוני הגזל העכשוויים, מופיעים הכובשים בספינות המפרש, הטכנוקרטים במטוסי הסילון, הרנאן קורטס לצד חיילי המארינס… הרווחים של סוחרי העבדים לעומת רווחי חברת ג’נרל מוטורס”.

גלאנו נהפך לאדוארד סעיד של אמריקה הלטינית. בלי ניתוחים אקדמיים משמימים, הוא כרך עיתונאות, פרוזה והיסטוריה לניתוח מרקסיסטי משכנע, שמראה איך הידרדרה היבשת לעוני ולניוון בזמן שכל אוצרותיה, האנושיים והטבעיים, נלקחו ממנה. “בדרך איבדנו אפילו את הזכות להיקרא אמריקאים”, כתב במבוא.

פרופ’ חררדו קאטאנו, היסטוריון וראש המכון למדע המדינה באוניברסיטה של הרפובליקה במונטווידאו, אומר שגלאנו הוא אייקון באמריקה הלטינית. “‘העורקים הפתוחים’ היה הצלחה מדהימה”, הוא אומר. “עד היום זו אחת היצירות הנמכרות ביותר בתולדות הספרות הלטינו-אמריקאית, בשורה אחת עם ‘מאה שנים של בדידות’. ההצלחה המדהימה הזאת מעידה על קבלת הנרטיב שלו בקרב הרבה מאוד אנשים. מבחינה היסטוריוגרפית הספר מעורר מחלוקת. לפעמים הוא פשטני מדי, ומציג מצבים מסובכים רק בשחור ולבן, אבל אי אפשר להתכחש להשפעה העצומה שיש לו על כל מי שמעורב באיזושהי צורה באמריקה הלטינית. אנשים רבים מאוד יודעים כל מה שהם יודעים על אמריקה הלטינית רק מהספר הזה. הספר הראשון שקניתי לבן שלי היה ‘העורקים הפתוחים’”.

נותן ולוקח

צ’אווס נותן לאובמה עותק מהספר “העורקים הפתוחים”

צ’אווס נותן לאובמה עותק מהספר “העורקים הפתוחים”

מים רבים אמנם זרמו בנהר הפלאטה מתחילת שנות ה-70, אבל גלאנו סבור שספרו עדיין רלוונטי. “למרבה הצער יש עדיין תוקף ל’עורקים הפתוחים’”, הוא אומר בראיון ממונטווידאו. “הלוואי שזה לא היה כך, אבל במובנים מסוימים המצב אפילו גרוע יותר. התהום שמפרידה היום בין אלה שיש להם לאלה שאין להם עמוקה הרבה יותר מאשר כשכתבתי את הספר. ובאותם ימים, בתחילת שנות ה-70, אף אחד לא עירער על העובדה שהעוני הוא בנו של חוסר הצדק. אפילו הימין קיבל את זה. היום, בשיא הגלובליזציה, מתברר שהרבה, אבל הרבה מאוד אנשים, חושבים שחוסר צדק אינו קיים, ושהעוני הוא עונש ראוי על חוסר יעילות”.

הוא נולד במונטווידאו לפני 66 שנה למשפחה קתולית מהמעמד הבינוני, שמוצאה מכמה מדינות אירופיות. אפילו דם ולשי זורם בעורקיו – בנעוריו השמיט את שמו האמצעי, יוז (Hughes), משום שהוא בלתי ניתן להגייה בשפה הספרדית. “מעולם לא למדתי בבית ספר”, סיפר. הוא היה פועל במפעל, שליח, פקיד בנק ועובד בבית דפוס. מאמר ראשון פרי עטו התפרסם כשהיה בן 14.

אולי בעצם מעולם לא ויתר על המגרש, אלא שבמקום לשחק בכדור הוא משחק במלים. עם כישרון כתיבה מעורר קנאה, גלאנו מצליח לשלב משחקי מלים, הומור וחשיבה מקורית. סגנון הכתיבה שלו נחשב ייחודי, כזה שמשלב ז’אנר תיעודי, בדיוני, עיתונאות שטח, ניתוח פוליטי והיסטוריה. “איני יודע כיצד להגדיר את היצירות שלי”, אמר בראיון לפני כמה שנים. “קשה לי למתוח את הקו בין בדיון לעובדות. מה שאני הכי אוהב זה לספר סיפורים. אני נותן ולוקח, קדימה ואחורה, מקשיב לקולות ומעביר אותם הלאה, דרך היצירה. אני לא חושב שיש הבדל בין עיתונאות לספרות”.

עוד לפני שכתב את “העורקים הפתוחים” מונה לעורך הראשי של השבועון “מארצ’ה”, שעם כותביו נמנה אז מריו ורגס יוסה. כשהחלה ב-1973 הדיקטטורה הצבאית באורוגוואי גלה גלאנו לארגנטינה, שגם ממנה נמלט ב-1976, אחרי שהצבא תפס את השלטון. כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו ברח רחוק, הפעם לברצלונה, שגם ממנה המשיך לכתוב. באמצע שנות ה-80 שב לאורוגוואי, ומאז הוא כותב באופן קבוע במגזין “ברצ’ה”.

עמיתו מהעיתון, ראול סיבקי, אומר כי אחרי שכתב בשנות ה-70 כמה ספרים לא חשובים, פירסם גלאנו טרילוגיה אקדמית יותר של ההיסטוריה של יבשת אמריקה, “Memorias del Fuego”. “באמריקה הלטינית גלאנו הוא מקור התייחסות לכל דבר”, אומר סיבקי. “גם בכפרים של האיימארה בבוליוויה, היכן שכמעט לא מדברים ספרדית, קוראים אותו. בכל היבשת קוראים אותו. הוא מוכר באמריקה הלטינית כמעט כמו מרדונה. בכל זאת, הוא ממשיך לכתוב אצלנו פעם בשבועיים תמורת אותו שכר שמקבלים כאן כולם, 30 דולר למאמר. הספרים והמאמרים שלו הם חלק מהעמדה המיליטנטית השמאלית שלו. הוא נמצא בקשר קבוע עם תנועות חברתיות אחרות ביבשת, כמו למשל הזפאטיסטים במקסיקו, שעם המנהיג שלהם, סובקומנדנטה מרקוס, הוא נפגש ב-1996″.

את עלייתן של ממשלות שמאל ברחבי אמריקה הלטינית בשנים האחרונות מלווה גלאנו מקרוב באהדה מופגנת. בטקס ההשבעה של הנשיא האינדיאני הראשון בבוליוויה, אוו מוראלס, היה גלאנו אחד הנואמים. הוא פירסם מאמרים גם בזכות נשיא ונצואלה, הוגו צ’אווס, ונשיאת צ’ילה החדשה, מישל באצ’לט.

האם גל ניצחונות השמאל יביא לדעתך שינוי אמיתי או שזאת אופנה חולפת?

גלאנו: “אני חושב שעלייתן לשלטון של ממשלות מתקדמות באמריקה הלטינית ראויה לתשואות. תחילתו של דבר, וסופו של דבר, היא מבטאת רצון עממי בשינוי, ובעיני זה הדבר החשוב ביותר. כדי שהרצון הזה יתגבש ויצליח, צריך להילחם בשתי מסורות מעיקות: אחת היא מסורת המאבקים בין המדינות השונות ביבשת, תכופים כמו משחקי כדורגל, שמחייבים אותנו לנהוג אלה באלה בשנאה ובבורות. נשיאים דרום אמריקאים נוטים להיפגש, אבל לא להתאחד. הם מצטלמים, מדברים, אוכלים, אבל לא משתפים פעולה.

“המסורת השנייה היא תרבות האימפוטנציה, שכופה עלינו את האמונה שהמציאות אינה ניתנת לשינוי ושמחר הוא שם אחר להיום. הירושות הקולוניאליות העגומות הללו, שניזונות מפוליטיקאים דמגוגים, אנשי כמורה פטליסטים וגנרלים-קצבים, הן האויבים העיקריים שלנו”.

האירוע האחרון שהגיע לכותרות באמריקה הלטינית היה הלאמת הגז והנפט על ידי נשיא בוליוויה. מה דעתך על כך?

“כשאוו מוראלס הלאים את הגז והנפט, התחוללה שערורייה גדולה. אני חושב שזה נובע מכך שאוו עשה את הטעות הבלתי נסלחת וקיים את מה שהבטיח לעשות. באמריקה הלטינית, שלא לומר בעולם כולו, אנחנו סובלים ממסורת ארוכה של הפרדה בין המלה למעשה. כשהמלה אומרת כן, המעשה אומר לא, ולהיפך. הם לעולם לא נפגשים. כשהם נפגשים, הם לא מברכים זה את זה לשלום, משום שהם לא מכירים. אוו ירש מסורת אינדיאנית יפה: בתרבויות המקוריות של יבשת אמריקה, המלה היתה, וממשיכה להיות, קדושה. אוו הוא אינדיאני, מבפנים ומבחוץ, ולכן הוא הקפיד לעמוד במלתו.

“השערורייה הקודמת היתה שאינדיאני בכלל נבחר לנשיאות. תראה איזה עולם הפוך: הרי השערורייה האמיתית היא שעד עכשיו, כמעט מאתיים שנה מאז העצמאות, בוליוויה התכחשה לעובדה שיש בה רוב אינדיאני”.

רגליים עובדות

    הגמר בין ארגנטינה לאורוגואי באולימפיאדת 1928 (תצלום: הוועד האולימפי של הולנד)

הגמר בין ארגנטינה לאורוגואי באולימפיאדת 1928 (תצלום: הוועד האולימפי של הולנד)

באמצע שנות ה-90 חיבר גלאנו את שתי האהבות הגדולות של חייו, פוליטיקה וכדורגל, בספר “כדורגל באור ובצל”, שיוצא כעת לאור בעברית (בתרגום רועי בית לוי, הוצאת גלורי). למעשה, אלו שתי התאוות הגדולות של כל בן אורוגוואי. ילדים בני שלוש כבר צורחים “ואמוס, ואמוס, פניארול” (אחת הקבוצות המובילות), ומשפחות רבות נקרעות בין “קולורדוס” ל”בלנקוס” – שתי המפלגות ששלטו במדינה לסירוגין ב-170 השנים האחרונות. לפי אחד הסיפורים הידועים על תחילת שנות ה-70 באורוגוואי, כשאנשי מחתרת הטופמארוס השמאלית-קיצונית השתלטו יום אחד על תחנת רדיו באמצע שידור משחק כדורגל, הם פתחו בהתנצלות על ההפרעה. אחרי הכל, הם רק דיברו פוליטיקה.

אתה מאוכזב מכך שאורוגוואי לא תשתתף במונדיאל?

גלאנו: “אם לומר בכנות, אורוגוואי לא ראויה להיכלל במונדיאל 2006. ארצי מייצאת ידיים עובדות, אבל גם רגליים עובדות. אנחנו מדינה קטנה, שלושה מיליון וטיפ-טיפה, פחות משכונה בבואנוס איירס, סאו פאולו או מקסיקו סיטי, אבל יש לנו יותר מ-200 שחקנים מקצוענים בכל העולם. בהם יש שחקנים טובים ואפילו טובים מאוד, אבל במשחקי הנבחרת הם פוגשים אלה את אלה בפעם הראשונה במטוס.

“בנוסף, הכדורגל באורוגוואי משקף את השקיעה הלאומית. המדינה הקטנה הזאת שיחקה את הכדורגל הטוב בעולם בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, אבל מאז היא שוקעת ושוקעת. אני חושב שיש לזה קשר לאובדן האנרגיה של המדינה, שנהפכה למכרה של מצביעים ומקומות עבודה. באותם זמנים ישנים היה דחף אדיר לחינוך ציבורי וחילוני שניתן בחינם, שלא הפריד בין גוף לנפש. בכל מקום היו פזורים מגרשי ספורט וכדורגל. כיום הכדורגל באורוגוואי ניזון יותר מהנוסטלגיה ופחות מהמציאות. כואב לי לומר את זה, אבל כואב לי עוד יותר לדעת שזה כך”.

על פני כמאתיים עמודים מגולל גלאנו בספר את ההיסטוריה של הכדורגל (מי ייצר את הכדור הראשון? איפה שיחקו כדורגל בפעם הראשונה? מתי הופיע השופט הראשון?), מתעכב על התפקידים השונים (“השופט הדיקטטור”, “השוער המקולל”, “הפרשן הידען”), ומנסה לקשור בין פוליטיקה, חברה וכדורגל. “ניסיתי לעשות בידיים מה שלא הצלחתי לעשות ברגליים”, אומר גלאנו. “הייתי בפאניקה בזמן הכתיבה. כולם באורוגוואי מומחים לכדורגל, יודעים כל כך הרבה, ואני פחדתי מאוד לעשות טעויות”.

פרימו לוי סבר שהחיבה האנושית לכדורגל נובעת מיכולת ההכרעה. בעולם מורכב ומסובך האדם כמה למשהו פשוט, נבחרת באדום מול נבחרת בכחול. טובים מול רעים, מנצחים ומפסידים. ההכרעה תיפול לכאן או לכאן. זאת הסיבה, כתב, שתוצאת תיקו מאכזבת כל כך. אצל גלאנו, המשיכה לכדורגל באה ממקום אחר: מחדוות המשחק, הלהטוט, התעלול, המסירה הכפולה, “כאן ושם” כדבריו בספר. הוא מעריץ את הכדורגל היפה, ובשקט בשקט מגלה שלא אכפת לו כלל מי ינצח, רק שהמשחק יהיה יפה.

“איש אינו יכול לגבור על השיגעון הזה”, כותב גלאנו בספר, “שגורם לגבר להפוך שוב לילד לרגע אחד, כמו שילד משחק בבלון וכמו שהחתול משחק בכדור צמר: רקדן שמחולל עם כדור קליל כמו בלון שפורח לאוויר ורך ומתגלגל כמו פקעת חוטים”.

אם יש דבר אחד שמעצבן את גלאנו זה מסחור הכדורגל והפיכתו לעסק כלכלי שמוציא כל חשק מהמשחק. את ההיסטוריה של הכדורגל במאה ה-20 הוא מכנה “המסע מהתעוזה אל הפחד”. “המנג’ר”, הוא כותב, “הגיע לעולם כדי לבלום את האלתור, לשלוט על החירות ולמצות עד תום את יכולתם של השחקנים, שהפכו תחת ידיו לאתלטים צייתנים. המאמן אמר ‘בואו נשחק’. המנג’ר אומר ‘בואו נעבוד’”. בדרך הוא תוקף בחריפות את ראשי פיפ”א המושחתים ואת השיטה שהופכת את השחקנים לפרסומות מהלכות ולבתי מרקחת על שתי רגליים. הכדורגל המקצועני של ימינו, אומר גלאנו, נשלט על ידי ארגון אש”י – אזרחים שונאי יופי.

האם יש עוד משהו שאפשר לעשות כדי לעצור את מסחור הכדורגל?

“הכדורגל נהפך בשנים האחרונות לעסק כלכלי. אחד העסקים הרווחיים ביותר בעולם, אם לא הרווחי ביותר, כמו גם מקור ליוקרה פוליטית. סילוויו ברלוסקוני, לדוגמה, לא היה מגיע לאן שהגיע אלמלא הבטיח לעשות עם איטליה מה שעשה קודם עם מילאן.

“אבל זה הכדורגל המקצועי והביטויים המסחריים שלו. הכדורגל קיים גם במגרשי החול, בשטחים הפתוחים ובזירות המשחק הצנועות. לא רק בבמות העולם המפוארות ביותר. שם הוא חגיגה לרגליים המשחקות ולעיניים הצופות.

“במונדיאל 2002 היו שני משחקי גמר, לא אחד. במפורסם שבהם ניצחה ברזיל את גרמניה. השני, הלא-מוכר, היה שמח הרבה יותר: בפסגות ההימלאיה התמודדו שתי הנבחרות האחרונות בדירוג העולמי, הלוזרים של הלוזרים – נבחרת האי הקריבי מונטסראט נגד נבחרתה של ממלכת בהוטאן. גמר הגרועות הזה היה עליז הרבה יותר מגמר המעולות. הגביע המתין להן בשפת המגרש. בהוטאן ניצחה 0:2, אך לא היתה לכך שום משמעות: גביע הכסף שהודבק באמצעו חולק לשתי הנבחרות בתום המשחק”.

גלאנו מביא בספר עוד הרבה סיפורים קטנטנים כאלה. על המשחק בין ארחנטינוס ג’וניורס לראסינג קלוב, לדוגמה, שנערך בבואנוס איירס ב-1989. זה היה המשחק עם מספר בעיטות ההכרעה מ-11 מטר הגבוה ביותר בתולדות המשחקים, 44, אלא שמחמת השעמום, אף צופה לא נשאר באצטדיון כדי לדעת מי בדיוק ניצח. או הסיפור על הקרפדה תפורת הפה שנקברה באצטדיון הכדורגל של קבוצת ואסקו דה גאמה, ושלפי האמונה מנעה זכייה באליפות במשך 12 שנה. וישנה גם רשימת שחקני הענק של כל הזמנים – יאשין, פושקאש, פלה, פלטיני, ואפילו אלבר קאמי וצ’ה גווארה.

מי לדעתך יזכה במונדיאל? מי היית רוצה שיזכה?

“מבחינתי זה ארגנטינה וברזיל, ברזיל וארגנטינה. הן וכל השאר. אני נהנה לראות את שתי הנבחרות האלו וכמה מהשחקנים שאהובים עלי ביותר, כמו ריקלמה ורונלדיניו. מי אני חושב שינצח? מי אני רוצה שינצח? הלוואי שינצח מי שיוכל לשחק את המשחק היפה ביותר. השאלה הזאת דומה לשאלה שנשאלתי פעם – מי היה יותר טוב, מרדונה או פלה? אני, שהתמזל מזלי לראות את שניהם במלוא תפארתם, משיב: פלהדונה”.

הוצאת דיבה

נשיא אורוגואי טבארה ואסקס (תצלום: אז’נסיה ברסיל)

נשיא אורוגואי טבארה ואסקס (תצלום: אז’נסיה ברסיל)

על אף הירידה ברמתה, גלאנו ממשיך לבוא למשחקיה של נבחרת אורוגוואי. ידידו, פרופ’ קאטאנו, אומר שהוא נוהג ללכת ליציע הרגיל, ולא ליציע הכבוד. בכלל, הוא סולד מהפופולריות העצומה שלו בארצו, ומשתדל להמעיט בהופעות פומביות או בראיונות בעיתונות ובטלוויזיה. לפי השמועה, הוא דחה את הזמנתו של נשיא אורוגוואי החדש, איש השמאל טבארה ואסקס, להתמנות לשר בממשלתו.

כל מאמר שהוא כותב ב”ברצ’ה” מופץ מיד בשרשרת של עיתונים גדולים באמריקה הלטינית, כמו “פחינה דוסה” הארגנטינאי או “לה חורנאדה” המקסיקאי. הוא ממשיך לכתוב בביקורתיות על הפוליטיקה העכשווית. רק באחרונה התייחס למדיניות ההגירה הנוקשה החדשה של ארצות הברית ולכוונתה לבנות גדר בגבול עם מקסיקו. “כריסטופר קולומבוס לא היה מסוגל היום לגלות את אמריקה”, כתב גלאנו, “כי לא היתה לו ויזה”.

קאטאנו מספר שגלאנו נוהג להסתובב ברחובות מונטווידאו עם מחברת קטנה ביד, ורושם הערות על דברים שהוא רואה. “יש לו רגישות מיוחדת מאוד למתרחש סביבו”, אומר קאטאנו. “רק אדם מיוחד כמוהו יכול לשלב אחר כך את הסיפורים הקטנים האלה לסיפור אחד גדול, לנרטיב אחד שלם. הוא אדם שמאוהב במלים וברעיונות, והוא מעביר את התחושה הזאת לקורא. אי אפשר להישאר נייטרלי ביחס לטקסטים שלו”.

על השאלה מה דעתו על כך שספרו יוצא עכשיו לאור בעברית, השיב גלאנו: “תמיד חשבתי שמי שייחס לאלוהים את סיפור מגדל בבל הוציא את דיבתו רעה. האם אינסוף השפות הן עונש מאלוהים? האם זה לא ביטוי נפלא למגוון האנושי? האם עלינו לבחור בין למות מרעב או למות משעמום? אני מוקסם מכך שהקול שלי יכול להתנגן בלחנים שונים. מי ייתן והוא יתנגן היטב בעברית”.