30.7.2009

איך הפסיקה ישראל להיות מדינה חופשית

הנה סיפור שיכול ללמד לא מעט על השרלטנות של ארגונים שונים “לזכויות אדם” כאשר הם עוסקים בישראל. הכל אוביקטיווי, כמובן, והכל למען השלום והדמוקרטיה.

ב-1 במאי 2009 הכריז ארגון “פרידום האוס” (Freedom House) כי מבחינת מצב העיתונות, מדינת ישראל אינה עוד מדינה “חופשית” (Free) כי אם רק מדינה “חופשית באופן חלקי” (Partially Free).

ירי קסאמים לישראל בזמן המלחמה בעזה (תצלום: אמיר פרשד אברהימי)

ירי קסאמים לישראל בזמן המלחמה בעזה (תצלום: אמיר פרשד אברהימי)

זאת היתה ידיעה מוזרה: אם אפשר להאשים את העיתונות הישראלית במשהו, זה בכך שהיא חטטנית וצהובה מדי, ממהרת לפרסם ידיעות לא בדוקות, ובאופן כללי ששה אלי קרב – אבל בטח שלא בכך שאיננה חופשית. מצד שני, “פרידום האוס”, ארגון בינלאומי שיושב בניו יורק ועוסק במעקב אחרי מצב הדמוקרטיה בעולם, הוא ארגון עם מוניטין מכובדים ביותר, שמצוטט דרך קבע בעיתונים המובילים בעולם, במחקרים אקדמיים ובדו”חות של משרדי חוץ ושגרירויות.

ובכל זאת, כמי שעובד כעיתונאי יותר מעשר שנים, צורך תקשורת אלקטרונית ומודפסת ופשוט חי כאן, זה נראה לי מוזר. משהו לא הסתדר עם המציאות שאני מכיר מסביבי. החלטתי לבדוק איך הגיעו ב”פרידום האוס” למסקנה הזאת, ולהפתעתי גיליתי שאני הראשון שעושה את זה. אף עיתונאי, מישראל או מהעולם, לא טרח לבדוק מה עומד בבסיס הדירוג הזה. יכול להיות שכאשר משחירים את דמותה של ישראל, אף אחד לא טורח לבדוק את הטענות?

מדי שנה מפרסם “פרידום האוס” את מדד חופש העיתונות בעולם. על סמך מחקריו והערכותיו, מדרג הארגון את מדינות העולם בסולם של 1 עד 100: ככל שהציון נמוך יותר, חופש העיתונות רב יותר. הארגון מעניק את הציון “חופשי” למדינות עם 0-30 נקודות, את הציון “חופשי באופן חלקי” למדינות עם 31-60 ואת הציון “לא חופשי” למדינות עם ניקוד 61-100.

עד עתה נחשבה ישראל למדינה “חופשית” (עם הציון 28 לשנת 2007). בדו”ח שמסכם את שנת 2008, הידרדרה ישראל בפעם הראשונה לציון 31, עם התואר “חופשית באופן חלקי”. ברור מאליו איזה נשק תעמולתי נפל לידיהם של מי שממילא טוענים שישראל היא מדינה לא-דמוקרטית (וגזענית ואלימה ולא-מוסרית). עכשיו אומר את זה אחד הארגונים המכובדים בעולם למעקב אחר חופש העיתונות. הנזק התדמיתי הוא כבד.

ביקשתי מ”פרידום האוס” את הדו”ח המלא, המפרט את הסיבות להורדת הדירוג, והוא מתפרסם כאן לראשונה (לקריאה לחצו כאן). בדו”ח נכתב שהורדת הדירוג נעשתה בעקבות המלחמה בעזה, ובעיקר בגין שלושה סעיפים: מניעת הכניסה לעזה מעיתונאים ישראלים ובינלאומיים, ניסיונות רשמיים להשפיע על אופן הסיקור, וצנזורה עצמית של עיתונאים ודיווחים מעוותים, בעיקר בתחילת המלחמה.

הדו”ח עצמו כולל קביעות לא נכונות עובדתית, שלא לדבר על קביעות שנראות כמו מתקפה פוליטית על ישראל ולא כמו מחקר אקדמי מקצועי. “ב-31 בדצמבר”, נכתב למשל בדו”ח, “קיבל בית המשפט העליון את עתירת התאחדות כתבי החוץ בישראל והורה למדינה לאפשר את כניסתם לעזה, אך ממשלת ישראל התעלמה מבית המשפט, והסגר על עזה נמשך”. אבל זה לא בדיוק מה שקרה: בג”ץ הציע פשרה בין המדינה להתאחדות כתבי החוץ, שלפיה מספר מועט של כתבים יורשו להיכנס לעזה. עיתונאים אמנם לא נכנסו לעזה בזמן המלחמה, אך בג”ץ קבע מאוחר יותר כי נראה שהחלטת המדינה לא הפרה את הפשרה.

אבל זה בעיקר עניין סמנטי. ניסיונות רשמיים להשפיע על אופן הסיקור, כפי שנכתב בדו”ח, הם עניין שבשגרה בכל תחומי החיים (למשל באמצעות דוברים), אבל החלק התמוה ביותר בדו”ח הוא זה שמתייחס לצנזורה עצמית שהפעילו עיתונאים ישראלים בזמן הלחימה. צנזורה עצמית היא עניין מסובך להוכחה: היחיד שיודע באמת אם הפעיל צנזורה עצמית הוא העיתונאי, ואותו הרי אי אפשר לשאול, שכן אם באמת הפעיל צנזורה עצמית, ודאי שלא יודה בכך. אם כך מי קבע שעיתונאים הפעילו צנזורה עצמית?

גם הקביעה המופיעה בדו”ח של “פרידום האוס”, שלפיה כלי התקשורת בישראל הלהיטו את הרוחות והעדיפו מסרים בעלי פן לאומני, היא קביעה בעייתית. מרבית אזרחי ישראל חשים בדיוק ההפך: שעיתונאים רבים מדי עסקו בדמורליזציה וטיפחו רגשות תבוסתנות למן היום הראשון. כמו אולי בכל מחקר בתחום מדעי החברה והרוח, קביעה לכאן או לכאן היא קשה, על אחת כמה וכמה כאשר צריך לתת לה ניקוד מדויק. אבל דווקא בשל כך צריך שיהיו קריטריונים מקצועיים ברורים, שאינם אמורים לנבוע מהעדפותיו הפוליטיות של מחבר הדו”ח. ובקיצור השאלה הנשאלת היא – מי בעצם קבע שישראל הפסיקה להיות “חופשית”, ומהם הטעמים שהניעו אותו?

עם כל השאלות והתהיות האלה פניתי לאדם ורנר, נציג “פרידום האוס” בישראל ומי שחיבר את הדו”ח מטעמם לשנת 2008.

זה לא מקרה שלא שמעתם את השם אדם ורנר: מאחוריו אין קריירה מפוארת בעיתונות (בסך הכל כמה כתבות ב”ג’רוזלם פוסט” ובאתרי אינטרנט, לדבריו), וגם לא פרסומים אקדמיים מרשימים בתחום חקר התקשורת (הוא בוגר תואר שני ביישוב סכסוכים). זאת השנה הראשונה שהוא מחבר עבור “פרידום האוס” את הדו”ח על ישראל. מה בכל זאת הביא אותו לעבוד אצלם? היכרות שלו עם הנציגה הקודמת שלהם בישראל.

שאלתי אותו כמה אנשים בישראל עובדים על הדו”ח. הוא ענה שרק הוא. שאלתי – על אילו מקורות מתבסס הדו”ח? הוא ענה שבעיקר על דו”חות של ארגונים בינלאומיים למעקב אחר תקשורת, כמו “עיתונאים ללא גבולות”.

שאלתי אותו כיצד הגיע למסקנה שהעיתונאים הישראלים מפעילים צנזורה עצמית. הוא ענה שעל סמך שיחות עם יזהר באר, לשעבר מנכ”ל “בצלם” וכיום מנכ”ל קשב, ארגון שמפרסם דו”חות על מצב העיתונות בישראל. לנוכח הזיהוי הפוליטי המובהק של באר בקצה השמאלי של המפה הפוליטית, שאלתי את ורנר אם ניסה לבדוק את העניין עם מומחים נוספים. עם משפטנים למשל, מומחים בדיני תקשורת. או אולי עם עיתונאים, או עורכי עיתונים בעבר ובהווה. אולי עם חוקרים מתחום מדע המדינה, או אולי פרופסורים לחקר התקשורת.

התשובה היתה שלא. הקביעה הבעייתית שעיתונאים ישראלים הפעילו צנזורה עצמית בזמן המלחמה נשענת אך ורק על עדותו של יזהר באר. הבעיה היא כמובן לא בכך שהוא איש שמאל, אלא בכך שהוא המקור היחיד. בדוחק רב טען ורנר שניסה לפנות לדני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, אך הוא “לא בטוח שהיה לו את המייל הנכון”, כי אף אחד מעולם לא חזר אליו. אכן עבודה תחקירית מרשימה.

קיצורו של דבר – יושב לו אדם ומחבר דו”ח שלפיו העיתונות בישראל כבר אינה “חופשית”, על סמך שיחה אחת עם אדם שזיהויו הפוליטי מובהק והוא אפילו אינו בא מעולם האקדמיה. שרלטנות? כוונות פוליטיות נסתרות? רק ורנר יודע.

החלטתי לשאול את ורנר על פרטים בעייתיים בדו”ח. שאלתי מדוע כתב כי בג”ץ הורה למדינה, ומדוע כתב כי המדינה מתעלמת מפסיקת בית המשפט. הוא ענה שאינו יודע, וביקש שאשלח לו קישורים לפסיקות בג”ץ (באיחור-משהו, אני חושב).

שאלתי אותו גם על האולפנים בירושלים של RAM FM, תחנת רדיו למען השלום (a pro-peace radio station), שעליהם נכתב בדו”ח כי נסגרו על ידי משטרת ישראל ב-7 באפריל 2008. כן, ידע ורנר לספר, האולפנים אכן נסגרו באותו יום בהוראת משרד התקשורת משום שלא היה להם רישיון. הרישיון הוסדר, התחנה חזרה לשדר אך הפסיקה את פעילותה כעבור חצי שנה מסיבות כלכליות. מדוע אם כך זה מופיע בדו”ח? ומדוע מופיעה העובדה שזו תחנה “למען השלום”, אם לא כדי לייצר את מצג השווא כאילו נסגרה בגלל רדיפה פוליטית (אף שמחבר הדו”ח אומר במפורש כי אין לו כל מידע כזה)?

שאלתי את ורנר אם הוא היחיד שחתום על הדו”ח. הוא אמר שלפי הנוהל ב”פרידום האוס”, כל דו”ח עובר לעיונם של שלושה פרופסורים לתקשורת מהמדינה הרלוונטית. רק לאחר שהם מאשרים את תוכנו ואת הניקוד, הדו”ח מאושר ומפורסם.

פניתי לקרין קרלקר, האחראית על מדד חופש העיתונות ב”פרידום האוס”, כדי לדעת מי החוקרים שקראו את הדו”ח. תשובתה היתה כי לנוכח קיצוצים תקציביים, השנה למעשה לא נשלח הדו”ח לאף מומחה לתחום התקשורת.

הנה כי כן: אדם ללא מוניטין או ניסיון מקצועי מחבר דו”ח על סמך ראיון עם אישיות אחת, בעלת זיהוי פוליטי מובהק. אף אחד לא בודק, אף אחד לא שואל. בארה”ב מחליט ארגון “פרידום האוס” להוריד את דירוגה של ישראל מ”חופשית” ל”חופשית באופן חלקי”, אף כי בתקנון הארגון נקבע במפורש כי במקרה שמדינה יורדת דירוג, נערכת בדיקה מקיפה. בדיקה כזאת לא נעשתה.

דו”ח מקצועי? שרלטנות מוחלטת? תגידו אתם.

29 תגובות

  1. July 30th, 2009 בשעה 11:50 pm עמי קאופמן :

    כתבה חשובה מאד. התשובה שלי? שרלטנות מוחלטת…
    נ.ב. בתור עובד לשעבר של RAM FM, השמועות עדיין רצות בין העובדים האחרים לגבי הסיבות לסגירת התחנה. כן, בעיות כלכליות היו שם, אבל לא רק…

  2. למה לבלבל סיפור טוב עם עובדות? אתה לא מבין, יש סיפור מסגרת, שה-PREMISE שלו הוא “ישראל= רשע”. מסיפור המסגרת הזה ניזונים כל כך הרבה עיתונאים, פסבדו חוקרים, אקדמאים, פוליטיקאים, פעילים – למה אתה מפריע??

  3. מה שמרתיח אותי היא הקלות הבלתי נסבלת שבה ה”דו”ח” הזה התקבל בכלי התקשורת הישראלית. הם מתים שיגידו עליהם (עלינו) דברים רעים, גם אם הם לא נכונים.

  4. כתבה חשובה. האם זה אומר שכל דוח צריך עכשיו לבדוק בציציות ולא להאמין למה שכתוב? אני חושבת שזה לקח חשוב לכל הארגונים שכותבים דוחות- לקחת את התחקירים ברצינות אם לא עשו זאת עד עכשיו, כיוון שבסופו של דבר כשהאמת תתגלה, הנזק שיגרם להם יהיה גדול.
    ובנוגע לאנשי התקשורת- מי יתן והעיתונאים יתחילו באמת לעסוק בדברים החשובים ולא בדברים הקלים, הצהובים.
    ידעו לשאול שאלות קשות, יכנסו לעומקם של דברים ולא רק יביעו דעתם מהכורסא (וסליחה על ההכללה אבל לי יש תחושה שיש לא מעט עיתונאים כאלה).

  5. מי יודע על הארגון הזה? מי שמע עליו? מה ההשפעה שלו?

  6. ענת, זה ארגון מאוד חשוב, עם הרבה מוניטין, מצוטט בכל מקום. אגב, רק היום פירסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר על מצב הדמוקרטיה בישראל. נחשי מה: הם העתיקו מפרידום האוס שהעיתונות בישראל “חופשית באופן חלקי”. זו חלק מהבעיה: אחרי הדו”ח שלהם, כולם פשוט מעתיקים את זה ואף אחד לא בודק

  7. מעניין, שכמעט כל דו”ח של שלום עכשיו ו”בצלם” נראה פחות או יותר כך מבחינה עובדתית. אך הדברים מקבלים ביטוי אך ורק בעיתונות הימין. מנגד הם יוצרים דעת קהל אנטי-ישראלית בחו”ל ואנטי התיישבותית בארץ. כך למשל, חלק גדול מאד מאותם המאחזים “הבלתי חוקיים” שעליהם מכים את ישראל היום, הם יישובים שניבנו באישור הממשלה ובתכום השיפוט של היישובים הקיימים.

  8. August 3rd, 2009 בשעה 8:48 am רן הציוני :

    כלה הכבוד עדי שוורץ. אם הייתה בארץ עיתונות פרו ישראלית אז היו מראיינים אותך בעניין. אבל כמובן שזה לא קרה. אני שמח שמעריב ולא רק רוזנר או ג’רוזלם פוסט פרסמו את הסיפור.

  9. August 3rd, 2009 בשעה 3:50 pm הלל לוריא-כהן :

    אני חושב שעשית כאן עבודה עיתונאית ראויה לשבח.

  10. amazing.

  11. August 4th, 2009 בשעה 2:04 am דוד ברון, עורך חדשות :

    יופי של עבודה! כל הכבוד על הצבת השאלה גם לעיתונאים הישראלים שלא ממהרים לבדוק כאשר מדובר בהטלת רפש בישראל. אני מניח שפשוט קל יותר לקבל את האנטישמיות כמובנת מאליה במקום להיאבק בה (ואגב כך לעשות עבודה עיתונאית ממש).

  12. תודה לך על הכתבה
    כל טוב
    שולמית

  13. August 4th, 2009 בשעה 4:44 am עיתונאי בכיר :

    הדו”ח כשלעצמו הוא כלום. אתה צודק מאה אחוז. עבודה יפה. הוא אפילו גול עצמי לצד השני.
    לגופם של דברים: החופש בתקשורת הישראלית הידרדר באופן חמור במהלך המלחמה האחרונה, ונשק לתחתית ממנה הוא בקושי מצליח להתאושש. את התוצאות כולנו חווים יום יום. עוד לפני הביסוס האמפירי, מי שאומר אחרת, משקר קודם כל את עצמו. על מי אנחנו עובדים כאן? על מראית העין לעולם? נהיה כאן יותר טוב? לל”ש? נו באמת. ככה בקטנה, שהזדים מהעולם הגוי לא שומעים, לפחות אל תרמו את עצמכם.
    מפאת קוצר היריעה, אתה מופנה בחום למחקרים, נניח אלה שהוצגו בימי העיון באונ’ בן גוריון, של ד”ר צביקה רייך ואחרים, המבססים *אמפירית* את ההידרדרות הזו. באתר העין השביעית תמצא סיקור נרחב. מחקרים שפירקו את התקשורת לרכיביה הבסיסיים: כותרות, ניסוח, תמונות, נושאים. התוצאות מאלפות.
    ועדות אישית: עיתונאים הטילו על עצמם צנזורה מרצון. “מרצון”, במובן בו נאמר להם – מפורשות – במערכות העיתונאים, לדחות מאמרי ביקורת, לוותר עליהם, למתן את השפה, ו/או להימנע מעיסוק בנושאים טעונים, בימי המלחמה. במובן הזה, הצנזורה היא “עצמית”. כלומר, שאיש לא כפה אותם באקדח לראש. התקבלה החלטה, גורפת למדי, שהעיתונאים, בעיקום אף או ללא מצמוץ, החילו אותה על עצמם.

  14. מאמר מעניין וחשוב.
    חבל שלא מייחסים לכך משמעות בעיתונות הישראלית.
    מצד שני, חבל לא פחות שההחלטה לא להותיר כניסת עיתונאים לרצועת עזה התקבלה בקרב העיתונאים והציבור הישראלי בשקט יחסי. זה אכן פגע בסיקור ועיוות את התמונה הכוללת. במקום מחאה, כתבים צבאיים בערוצי טלוויזיה מסוימים משבחים את דובר צה”ל בפומבי.

  15. לעיתונאי הבכיר, בחרת להסתתר ולכן אינני יודע באיזה כלי תקשורת אתה עובד ועל מה מבוססת עדותך האישית. בכל מקרה, התגובה שלך מזכירה יותר מדי את סגנון העבודה הלקוי של הדו”ח. אתה מציין “מחקרים”, אבל לא אומר איזה. מפנה אותי לאתר העין השביעית, אבל לא אומר לאן בדיוק. “התוצאות” מאלפות אבל איפה הן?
    ובאופן ענייני: אין לי ספק שיש מי שחושב שחופש העיתונות נפגם. אתה כנראה סבור כך. אבל יש גם מי שטוען שלא, רבים ובכירים, עיתונאים ומשפטנים, בהם כאלה שפנו אלי רק ביומיים האחרונים. הטענה שלי היא שכדי לבסס את זה לכדי דו”ח בינלאומי, אי אפשר רק להסתמך על אותם אנשים שחושבים שכן. מה שכנראה קרה במקרה הזה הוא מה שקורה בהרבה מאוד מקרים: מכיוון שהמטרה מלכתחילה היא לא לבדוק באמת מה המצב בשטח אלא “ללכלך” על ישראל, הולכים ומחפשים בדיוק את אותם “יזהר בארים” למיניהם שיגידו בדיוק את זה. תאמר לי אחרת, איך אפשר להסביר את חוסר המקצועיות הזה?

  16. August 4th, 2009 בשעה 6:06 am עיתונאי קטן :

    לצערי, ההבדל בין הטוקבקיסטים והעיתונאים הולך ומצטמצם. להתלהם כל אחד יודע, גם אם יש חלק שעושים זאת ללא שגיאות כתיב (מוקדש לעיתונאים וטוקבקיסטים כאחד).
    הגענו למצב שבו אין כל הבדל בין דעה למדע (במובן של עובדות אמפיריות). כל דכפין יאמר את דעתו מבלי לבסס אותה כלל.
    אני שמח שציינת שאין פה עניין של “ימין ושמאל” אלא של תחקיר עיתונאי ראוי לשמו. ובכנות, כמה עיתונאים אנחנו מכירים שאפשר לקרוא להם “עיתונאי חוקר”? לי אישית הספיקה יד ימין.
    יופי של אייטם. אני מקווה שיצטטו אותך בעוד כלי תקשורת שהם מעבר ל”חשודים הרגילים”: מעריב, ג’רוזלם פוסט וכו’

    בהצלחה!

  17. אני מודה בעובדות. אדם ורנר נפגש איתי, ביוזמתו, וסייעתי לו כמיטב יכולתי באיסוף הנתונים עבור הדו”ח של “פרידום האוז”. חבל שהביקורת המופיעה כאן עוסקת רק בנהלי העבודה של “פרידום האוז” ולא בעניין עצמו – תפקודה הבעייתי של התקשורת המרכזית בישראל בזמן מבצע “עופרת יצוקה”, הסתמכותה הכמעט בלעדית על הודעות דובר צה”ל וחלקם של דובר צה”ל עצמו, ורשויות ממשל אחרות, במניעת מידע, במניפולציות של מידע ובעשיית דהלגיטימציה למבקרי המדיניות הישראלית (ר’ למשל הקמפיין האחרון נגד “שוברים שתיקה”). “קשב-מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל”, שאותו אני מנהל, פרסם מחקרים רבים ומושקעים על סיקור הסכסוך, שהתקיימו בפיקוח אקדמי, והם פתוחים לעיון הציבור, מובאים לידיעת העיתונאים והעורכים בישראל ונלמדים במחלקות לתקשורת באקדמיה – http://www.keshev.org.il
    אם יש למישהו בעיה עם נתוני “קשב” הוא מוזמן להיכנס לאתר “העין השביעית” ולמצוא, גם שם, ניתוח ביקורתי על תפקודה של העיתונות הישראלית, בעיקר בעת משבר, ועל הלחצים של מוסדות הממשל המכוונים לשיבוש התודעה. לא “פרידום האוז” המציא את הדברים הללו. לצערי, זאת המציאות.

  18. ליזהר באר. הדעה שלך, בעניין זה ובעניינים אחרים, ידועה ומוכרת. ובכל זאת, כפי שאתה ודאי יודע, אנשים אחרים חושבים אחרת ממך. מה שאתה כותב ש”זו המציאות”, הוא לכל הפחות נתון למחלוקת. זכותך כמובן להביע את דעתך, אבל חובתם של פרידום האוס היה לבדוק את זה עם עוד אנשים.

  19. עדי שורץ, ראשית שאפו גדול על העבודה והכתבה שבעקבותיה,
    כלכך נדיר כיום למצוא כתבות שהן תולדה של תחקיר אמיתי ולא מבוססים על מידע של בעלי עניין ויחצ”נים.
    יש נטיה לערבב בין חופש העיתונות לבין השמירה על איכות מידע. מי שדואג לערבוב הזה הם בד”כ העיתונאים כוון שתחת הדגל של חופש הביטוי, הם לוקחים לעצמם את החופש לרדידות ולעבודה לא מקצועית. תחת דגל זכות הציבור לדעת, נוטלים עיתונאים את הזכות לפגוע באנשים, גופים ציבוריים ולעיתים חברות מסחריות..
    תקשורת כבר מזמן אינה כלי מידע בלבד, תקשורת הופכת יותר ויותר לכלי של עיצוב המציאות.
    ישר כוח

    תתמיר,

  20. August 6th, 2009 בשעה 11:14 pm מתן רוזנשטיין :

    אפילו המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם מאמר בגנות צה”ל ובו יוצאים הכותבים נגד השמירה על חיי חיילי צה”ל על חשבון אזרחים בעזרה.
    כן, לצערי גם גוף מכובס, או שמא מכובס כמו המכון הישראלי לדמןקרטיה שןתף לפשעי השנאה נגד חיילי צה”ל, להלקאה עצמית ולערעור זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה

  21. עדי שוורץ!!!
    כל הכבוד!
    הלוואי ובאמת כל הגורמים המוזכרים בכתבה יעשו משהו כדי לשפר את התנהלותם המקצועית וגם אם יש להם דעה כזו או אחרת מבחינה פוליטית, ילמדו שאין לערב את דעתם הפוליטית בעבודתם המקצועית, במיוחד אם זה מערער את הליגטימציה לקיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית..או שהם מעדיפים לשחות בים של עזה??? (באדיבותו של ערפאת או החמאס כיום לצורך העניין…)

  22. [...] ביולי פירסמתי כאן תחקיר על דו”ח שנכתב על ידי “פרידום האוס” (Freedom [...]

  23. September 13th, 2009 בשעה 9:06 am 23. איתי (ירושלים) :

    כתבה מוצלחת.
    מעניינת, חשובה.
    יש בקיומה עדות לרכותה ואי-יכולתה של העיתונות הישראלית.
    את הספקנות יש להרחיב לדו”צ ולכל גוף אשר כביכול מוסר על קיומן של עובדות.

  24. [...] המסקנה שעולה מכל הדוגמאות האלה היא כי התקשורת בישראל היתה ביקורתית הרבה יותר ו”פטריוטית” הרבה פחות מאשר מקבילותיה במערב. אך כיצד ניתן להסביר זאת – האם העיתונאים הבריטים והאמריקאים טובים פחות? האם הם אינם מבינים את תפקידם העיתונאי? האם פיקוח ובקרה על מנגנוני השלטון אינם נר לרגליהם? ובקיצור – האם בריטניה וארה”ב הפסיקו להיות דמוקרטיות (כפי שנטען פה ושם לגבי ישראל)? [...]

  25. כתבה מאוד מענינת!
    תמשיך ככה!

  26. כתבה מצוינת! ישר כח!

    האם הבאת למודעות freedom house כי הדו”ח נמצא “בעייתי”, וכי יש לערוך אותו מחדש?
    האם ניסיתי להביא לפיטוריו של מר אדם ורנר?
    האם רצוי להזכיר להם לקראת הדו”ח של 2010 כי יש לערוך דו”ח מהימן ואובייקטיבי?

  27. חיסלת את הדו”ח הזה בנוק אאוט.

  28. האם קיים תרגום למאמר חשוב זה לשפה האנגלית (או שפות אחרות)?
    אמנם, המאמר נכתב לפני שנה וחצי, אך לצערי הוא עדיין אקטואלי וראוי להפיץ אותו בעיקר מחוץ לתקשורת בארץ, בין השאר משום שהתקשורת בארץ ניזונה לא מעט על דיווחים מחו”ל, כך אולי המאמר ישוב למקומו הראוי בשיח הציבורי.

  29. לעדי, המאמר קיים באנגלית בחלק האנגלי של האתר הזה, בכתובת
    http://www.adi-schwartz.com/israel-not-free-country/

הוסף תגובה