2.1.2017

המלחמה עוד לא נגמרה

פליטים פלסטינים

מי שמבקש להבין מדוע הסכסוך בין התנועה הציונית לערבים הפלסטינים נמשך כבר יותר ממאה שנה, לא ימצא את התשובה בדיונים מלומדים בשאלה אם במלחמת העצמאות גורשו רבע, שליש או מחצית מהערבים. מי שמבקש להבין כיצד רק כתוצאה מסכסוך זה יש היום מיליוני אנשים הטוענים להיותם פליטים ממלחמה שהסתיימה לפני עשרות שנים, בעוד רובם צאצאים שמעולם לא גורשו, לא ימצא זאת במחקר שיבחן אם תושביו של כפר זה או אחר גורשו או ברחו, איך ומתי. גרוע מכך: מי שמתמקד בפרטים האלה מתוך הנחה שיש בהם כדי להסביר את התמשכותה של הבעיה עד ימינו, או לפצח את ייחודו של הסכסוך הישראלי־הפלסטיני, נופל בפח של מי שביקשו להנציח את הבעיה במכוון מלכתחילה.

לאורך כל המאה ה–20, ובמיוחד במחציתה, בעת שקיעתן של אימפריות, השתחררותן של אומות והולדתן של מדינות, חילופי אוכלוסייה כפויים היו אמצעי מקובל בקביעת הגבולות החדשים, ואף נחשבו שלב הכרחי בהבטחת השלום. עשרות מיליוני בני אדם הוצאו מבתיהם, לעתים באכזריות רבה, ונאלצו לגלות עשרות ומאות קילומטרים, בלי לקבל עוד הזדמנות לשוב ולראות את מה שהחשיבו למולדתם זה מאות שנים.
כך היה בטרנספר האדיר בין הודו לפקיסטאן ב–1947, שבמסגרתו נהפכו לא פחות מ–15 מיליון איש לפליטים. כך היה באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה: יותר מ–12 מיליון גרמנים גורשו ממזרח אירופה ויותר ממיליון פולנים עזבו את אוקראינה, ליטא ובלארוס. מאות אלפי סינים נמלטו מסין לאחר השתלטות הקומוניסטים ב–1949, ויותר ממיליון בני אדם נמלטו מצפון וייטנאם לדרום וייטנאם בתחילת שנות ה–50.
אף לא אחד מהמקרים האלה לא הוליד “בעיית פליטים” שלא נפתרה עד היום. איש מהמיליונים שנהפכו לפליטים בשנות ה–40 אינו מבקש ברצינות לשוב לביתו הקודם, ובוודאי שאינו זוכה להכרה בינלאומית ולתמיכה מוסדית בדרישה שכזאת. לאט לאט, לעתים בחריקת שיניים, שוקמו הפליטים בארצות שבהן מצאו מקלט והחלו בחייהם מחדש.
הייחוד של בעיית הפליטים הפלסטינים וסיבת התמשכותה של הבעיה עד ימינו אינם קשורים, לפיכך, לנסיבות היווצרותה: גם אם גורשו ערבים בזמן המלחמה, לא היה הגירוש הזה שונה או חריג בנוף העולמי — לא בהיקפו, ובוודאי לא באכזריותו. אדרבה, הערבים הפלסטינים עצמם ביצעו ביהודים טיהור אתני מוחלט, ולא הותירו ולו יהודי אחד בשטח שנותר בידם בסוף המלחמה ב–1949. זה גם היה גורלם של יהודים רבים שחיו מאות ואלפי שנים במדינות ערב: רבים מהם גורשו או נאלצו לעזוב בשל יחסן העוין של האוכלוסייה המקומית וממשלות ערב, ומצאו מקלט בישראל.
בעיית הפליטים הפלסטינים, מרכזיותה בתודעה הפלסטינית והאקוטיות שלה ניתנות להבנה רק בהקשרן בתוך הנרטיב הפלסטיני. לדידם של הפלסטינים, לא מדובר באחת מתופעות הלוואי המקובלות, אף אם הן מצערות, של מלחמות, לצד ההרוגים והפצועים; על כן היא שונה ואי אפשר להשוותה למותם ולגירושם של היהודים באותה מלחמה עצמה. גירושם ובריחתם של הפלסטינים נתפשים כחלק ממזימה אימפריאליסטית זרה, שהציונות היתה נציגתה, ושנועדה מלכתחילה לנשל עַם ילידי מארצו. הפלסטינים ממאנים לראות ביציאתם את הארץ אירוע שמתרחש במלחמות (במקרה שלהם עזב את הארץ הצד שפתח במלחמה, והפסיד בה), כי אם חלק ממזימה של קבוצת אוכלוסייה שלא היו לה כל זכויות בארץ, ושכפתה את עצמה על ארץ לא לה.
יציאתם של הערבים את הארץ בזמן המלחמה, מי בגירוש ומי בבריחה, נהפכה לסמל של חוסר הצדק שמאפיין לדידם של הפלסטינים את הפרויקט הציוני כולו. הבחירה הערבית המודעת להישאר במצב של פליטות ולא להשתקם במשך כל העשורים שחלפו מאז תום המלחמה, היתה והיא עדיין אמירה פוליטית ברורה, שמשמעותה אי־הכרה בתוצאות המלחמה שנסובה על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ולו בחלק ממולדתו.
בעיית הפליטים הפלסטינית, ובמיוחד התמשכותה, אינן תוצאה של אירועי המלחמה עצמה, אלא של החלטה ערבית ופלסטינית לשדר מסר ברור: המלחמה שבה פתחו השבוע לפני 69 שנים בתגובה לתוכנית החלוקה, שתכליתה היתה למנוע מהעם היהודי לממש את זכות ההגדרה העצמית שלו במולדתו, המלחמה הזאת עוד לא נגמרה.
המאמר, שנכתב במשותף על ידי עינת וילף ועל ידי, פורסם במקור בעיתון “הארץ”

הוסף תגובה