5.11.2010

“קיומה של אונר”א – כישלון”

ג'ון גינג, ראש סוכנות אונר"א בעזה (תצלום: קרן היינריך בל)

היחס השלילי שחשים ישראלים כלפי אונר”א מובן לחלוטין. פעילות לא חוקית, כמו ירי טילים לעבר ישראל, לא תביא לפלסטינים את הזכויות שלהם. סוכנות אונר”א לא היתה צריכה להתקיים אחרי כל כך הרבה שנים – ותושבי עזה צריכים להוכיח לשכניהם שהם אכן מחויבים לשלום.

אלה הן כמה מההתבטאויות המעניינות ביותר שהשמיע בראיון נרחב ראש סוכנות אונר”א (UNRWA) בעזה, ג’ון גינג. תפקידה של אונר”א, “סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם לפליטים פלסטינים”, הוא להעניק שירותי חינוך ורווחה לכ-4.8 מיליון בני אדם, שמוגדרים על ידה כפליטים נכון להיום – ברצועת עזה, בגדה המערבית, בלבנון, בירדן ובסוריה.

פגשתי את גינג בחודש האחרון לשתי שיחות ממושכות פנים אל פנים. בין לבין, וגם לאחר מכן, המשכנו להתכתב עוד כמה פעמים במייל. בן 44, עורך דין במקצועו וקצין לשעבר בצבא אירלנד, הגיע גינג לעזה בפברואר 2006 לאחר ששימש במשרות הומניטאריות ברואנדה ובבלקן. שתי מטרות היו מבחינתו לראיון: האחת, לנסות ולפתוח בדיאלוג עם הציבור בישראל. והשנייה, לנסות ולשכנע כי יש להפריד בין המצב ההומניטארי הקשה ברצועה לבין הסכסוך הפוליטי בין ישראל לפלסטינים. שני הדברים, לדעת גינג, לא צריכים להיות קשורים אחד לשני.

גינג סבור שיותר מדי פעמים בשנים האחרונות עברו חתולים שחורים בין הסוכנות שלו לבין מדינת ישראל, ובשל כך אולי סבורים מרבית הישראלים כי אונר”א היא ארגון אנטי-ישראלי. אבל, הוא אומר, זה ממש לא המצב. “אני רוצה לפתוח דף חדש עם הציבור בישראל, שכן הגעתי למסקנה שיש אי-הבנה רבה בישראל בקשר לתפקיד של אונר”א, במידה רבה באשמתנו. אני מבין לחלוטין את היחס השלילי שחשים ישראלים כלפי אונר”א. יש הרבה שאלות קשות, ועלינו לענות עליהן. אבל אני מקווה שנוכל לעשות את זה על בסיס של תקשורת טובה יותר”.

סוכנות אונר”א לא יצרה את הסכסוך הישראלי-ערבי, הזכיר גינג, ויש לשפוט אותה לפי פעולותיה בתחומים שעליהם היא מופקדת, ובעיקר חינוך ורווחה. “לאונר”א אין שום תפקיד פוליטי”, אומר גינג, “וחשוב שהישראלים יבינו שאנחנו עוסקים אך ורק בצד ההומניטארי. כשם שלא מאשימים את שר החינוך על כישלונות בתחום החוץ, כך אין סיבה להאשים את אונר”א בכך שעדיין לא הושג הסכם פוליטי בין הצדדים”.

עיקר גאוותו היא על בתי הספר של אונר”א, שם לדבריו “מלמדים את הילדים לקחת אחריות על המעשים שלהם ומסבירים להם שיש למעשים של הפלסטינים חלק במצב שלהם. אנחנו מנסים לשכנע את הילדים הפלסטינים שהדרך קדימה מבחינתם היא אימוץ ערכים אוניברסאליים והתנהגות אחראית. אנחנו מלמדים אותם מכיתה א’ שהדרך להשיג את הזכויות שלהם היא קודם כל לנהוג לפי החוקים. אנחנו מלמדים אותם על נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג וגנדי, כדי להראות להם איך אנשים אחרים השיגו את הזכויות שלהם, וזה בטח לא יקרה על ידי ירי רקטות לשדרות”.

האם תושבי עזה מספיק מודעים לאחריות שלהם למצב לדעתך?

“לא, אבל זה צריך להיות ברור: אין שום מחילה לפעילות לא חוקית כמו ירי טילים לישראל, ואנחנו מסבירים לילדים בעזה את התרומה של זה למצב שלהם. אנחנו גם מנסים לומר להם שבצד הזה של הגבול חיים בני אדם הגונים, שבסך הכל רוצים פתרון של שלום לסכסוך, אבל שיש להם דאגה לגיטימית לביטחונם. לנוכח העבר, תושבי עזה צריכים להוכיח לשכניהם שהם אכן מחויבים לשלום”.

יחסיו של גינג עם ארגון חמאס השולט ברצועה רחוקים מלהיות טובים, והוא אף היה יעד לניסיון התנקשות כושל בשנת 2007. “ברצועת עזה יש הרבה אלימות”, הוא אומר. “חלק מהאוכלוסייה אלים וקיצוני מאוד, וממלא תפקיד הרסני. יש אלימות שמופנית החוצה כלפי ישראל, אבל גם כלפי פנים, כמו למשל כלפי מוסדות החינוך של אונר”א. אנחנו מחנכים לשוויון בין המינים, אז הקיצוניים אומרים שאנחנו הופכים את החברה הפלסטינית לנשית. האלימות הזאת מכוונת כלפי כל מי שמנסה לקדם ערכים אנושיים אוניברסאליים”.

בשאלה על חלקו של חמאס במצב ברצועה, אומר גינג כי “כלכלת עזה קרסה מאז שחמאס עלה לשלטון, ונוצר עוני חסר תקדים ברמתו. השירותים הציבוריים נמצאים במצב של עומס יתר, מכיוון שאין השקעות ואין פיתוח. חמאס ממלא תפקיד שולי בכלכלת תושבי עזה, שכן הקהילה הבינלאומית היא זו שמחזיקה את התושבים באמצעות תרומות”.

אנשי חמאס בעזה (תצלום: מתאוס)

אלא שגינג הוא אדם אופטימי. החדשות הטובות, הוא אומר, הן שרק מיעוט מתושבי הרצועה תומך באלימות, ואילו הרוב המכריע מעוניין בפתרון של שלום עם ישראל, במתכונת של שתי מדינות. “מה שהייתי מבקש”, אומר גינג, “הוא שגם בצד הזה ייתנו הישראלים סיכוי ויבינו שבעזה אנשים רוצים שלום ושותפים בסופו של דבר לאותם ערכים”.

לא כולם מסכימים לתיאור האופטימי הזה. כתבים של העיתון “ניו יורק טיימס” בילו כשבועיים בעזה ביולי האחרון ופירסמו לאחר מכן רפורטאז’ה נרחבת, ובה נכתב בין היתר:

“אם שואלים את תושבי עזה כיצד יש לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התשובה האוטומטית שלהם בדרך כלל היא שיש להעיף מכאן את ישראל. ‘כל האדמה היא שלנו’, אומר רמזי, מורה מרפיח, ומשמיע דעה מקובלת מאוד. ‘עלינו להפוך את היהודים לפליטים ואז שהקהילה הבינלאומית תטפל בהם’”. עבדל קאדר אסמעיל, שחקן תיאטרון בן 24 מעזה, אמר לעיתון כי “אין לנו בעיה עם זכותה של ישראל להתקיים, רק לא בפלסטין. בצרפת או ברוסיה, אבל לא בפלסטין. כאן זה הבית שלנו”.

מדוע לדעתך צריכים ישראלים להתעניין במצבו ההומניטארי של מי שרוצה להפוך אותם לפליטים?

“יש עשרות אלפי קיצונים בעזה, אבל מהיכרותי מהשטח, יש הרבה יותר אנשים שתומכים בפתרון של שלום. מבחינתי, מדינת ישראל היא עובדה קיימת וכל מי שמקדם אג’נדה אחרת הוא אדם קיצוני שלא עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים שלנו”.

אז לדעתך אם יתקיימו מחר בחירות בעזה, חמאס יובס?

“ברגע שמנסים לפשט את המצב הפוליטי באזור, העניין מתחיל להסתבך. אבל אני בטוח לגמרי שרוב האוכלוסייה היא שוחרת שלום, אנשים הגונים שמעוניינים להגיע לפתרון הסכסוך”.

מה הביטויים לכך בשטח? איפה המאמרים שהם כותבים, ההפגנות ברחוב, הארגונים הלא-ממשלתיים שפועלים למען הסכם שלום?

“עובדה היא שהם שולחים את הילדים שלהם לבתי הספר של אונר”א ולא של חמאס. ועובדה היא שאנשי עסקים רבים מעדיפים לסחור בצורה חוקית עם ישראל מאשר להמשיך את ההברחות דרך המנהרות. מרגע שהפעילות המסחרית עם ישראל חודשה, הסחר במנהרות קרס”.

העובדה שאנשים ויתרו על הסכנה שבמנהרות מעידה לדעתך על רצונם בשלום?

“כן, אחרת הם לא היו סוחרים עם ישראל”.

גם התושבים באיראן ובצפון קוריאה משלמים את מחיר המדיניות של המשטר שלהם. תושבי עזה בחרו בחמאס, והחמאס בחר להתעלם מכל ההסכמים ואפילו נמנע מהכרה בישראל. אז הקהילה הבינלאומית מבודדת אותם.

“השאלה היא מה הברירה שהיתה להם. זו כמובן לא אשמתה של ישראל, אבל הקהילה הבינלאומית צריכה לתת דין וחשבון על הדרך שבה התנהלו הבחירות בעזה”.

מחנה הפליטים שתילה בלבנון (תצלום: זינגארו)

גינג אמר שאונר”א צריכה לדעתו להשיב על שאלות קשות, אז החלטתי לבדוק איתו כמה מהן. הראשונה נוגעת לעצם קיומה של הסוכנות. אונר”א הוקמה מכוח החלטה 302 של האומות המאוחדות מדצמבר 1949. משום מה החליט האו”ם שהפלסטינים יהיו קבוצת האוכלוסייה היחידה שתזכה לסוכנות נפרדת, וכל שאר עשרות מיליוני הפליטים בעולם (בעיקר באפריקה ובאסיה, אך גם בבלקן ובאמריקה הלטינית) טופלו במהלך השנים על ידי סוכנות או”ם אחת (הנציבות לענייני פליטים, UNHCR).

ביקורת קשה מאוד הוטחה עם השנים על תפקוד הסוכנות (ראו לדוגמה מאמר מאביב 2006 בכתב העת “תכלת”). בעוד שאחת המטלות המרכזיות של הנציבות העולמית לענייני פליטים היא לשקמם – ובכך גם נמדדת הצלחתה – סוכנות אונר”א אחראית רק לרווחה ולחינוך ואינה עוסקת בשיקום. ואכן, במקום שמספר הפליטים הפלסטינים יקטן עם השנים, כפי שקורה בקבוצות אוכלוסייה אחרות, מספרם רק הולך וגדל: מ-700 אלף בזמן הקמתה של אונר”א ל-4.8 מיליון כיום.

סיבה אחת לכך היא הדרך השונה והייחודית שבה מוגדרים הפליטים הפלסטינים. לפי המקובל בעולם, מי שמקבל אזרחות של מדינה חדשה אינו נחשב עוד לפליט (כך לדוגמה, מאות אלפי יהודים שעזבו את ארצות ערב כפליטים נקלטו בישראל והפסיקו להיחשב לפליטים). לעומת זאת, פליטים פלסטינים ממשיכים להיות זכאים לסיוע של אונר”א גם אחרי שקיבלו אזרחות חדשה, והדבר רלוונטי בעיקר לכ-2 מיליון הפליטים בירדן, שרובם בעלי אזרחות ירדנית. בנוסף, אונר”א הרחיבה את הגדרת הפליטות גם לצאצאיהם של הפליטים, בניגוד למקובל בעולם, וכל תינוק שנולד נחשב מיד לפליט.

“אין ספק שלא היינו אמורים להיות קיימים אחרי כל כך הרבה שנים”, אומר גינג, “ואני מבין לחלוטין את היחס הישראלי השלילי לארגון שלי, משום שעצם קיומו הוא עדות לכישלונה של הקהילה הבינלאומית למצוא פתרון לבעיה. יום הולדת 60 לסוכנות אונר”א, שחל לא מזמן, לא היה מבחינתי רגע משמח אלא תזכורת לכישלון במציאת פתרון”.

מדוע אינכם משקמים את הפליטים?

“זה לא המנדט שלנו. האו”ם קבע לנו מנדט לפעול לרווחת הפליטים, ולא לשקמם. מלבד זה, בעיית הפליטים היא בעיה שצריכה לעלות במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, ואנחנו לא יכולים להשפיע על תוצאות המשא ומתן הזה”.

רצועת עזה נמצאת כיום תחת שלטון פלסטיני. האם פנית לארגון חמאס כדי לשקם ביחד את הפליטים שם?

“מדוע שאעשה את זה? אתה מבקש ממני לפתור את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך, שאמורים להיפתר במסגרת המשא ומתן בין הצדדים. זה לא המנדט שלנו”.

כל בר-דעת מבין שישראל לעולם לא תקבל לתחומה 4.8 מיליון פליטים, שכן אז היא תפסיק להיות מדינת העם היהודי. אי-שיקומם של הפליטים הוא לא מעשה נייטרלי: בכך אתם מנציחים את הסכסוך, ואף מחמירים אותו שכן מספר הפליטים גדל מדי יום.

“אונר”א מקבלת מנדט לפעול מהעצרת הכללית של האו”ם. היא לא מחליטה לבד מה לעשות. המנדט שלנו הוא לפעול, לא לפתור את הסכסוך”.

בית ספר לבנות של אונר"א בעזה (תצלום: Begemot)

גינג סירב להתייחס לסדרה של שאלות בנוגע למידת ההגינות והסבירות של דו”ח גולדסטון, לאופיה של ספינת “מרמרה” הטורקית שניסתה להגיע לחופי עזה ולתחושתם של ישראלים רבים כי הם מופלים לרעה במוסדות האו”ם השונים – כל זאת, בתואנה כי הוא “פקיד או”ם שאינו יכול להביע דעתו על עניינים אלה”. לשאלה למשל אם נראה לו סביר שמדינה עם משטר דמוקרטי – משטר שמטרתו המקורית של ארגון האו”ם היתה לקדם – תהיה מוקד למתקפות מצד מדינות טוטליטריות כמו לוב וקובה (כפי שהדבר קורה למשל ב”מועצה לזכויות אדם” של האו”ם), השיב גינג כי “אינו יכול לענות לשאלות ישירות מסוג זה”.

אך מהביקורת שהוטחה בסוכנות מבפנים לא יכול היה גינג להתעלם. בינואר 2009 ספגה אונר”א חבטה קשה, לאחר שאחד האישים הבכירים ביותר בה פירסם מחקר נוקב על פעולותיה. ג’יימס לינדסי, שהיה יועץ משפטי בכיר בסוכנות בשנים 2000-2007, התייחס למגוון של בעיות שהועלו בעבר על ידי גורמים בישראל ובקהילה הבינלאומית, אלא שהפעם הביקורת באה מלב הסוכנות עצמה.

בדו”ח של 84 עמודים (לקריאת הדו”ח המלא, ראו כאן) כתב לינדסי בין היתר כי “כישלונה של אונר”א (לשקם את הפליטים) נובע מהחלטה פוליטית”, וכי “במהלך השנים אימצה סוכנות האו”ם השקפה פוליטית שמעדיפה את הנרטיב הערבי והפלסטיני לאירועים במזרח התיכון”. בנוסף כתב לינדסי, כי אונר”א אימצה את הגישה שלפיה הפליטים צריכים לשוב לשטחים שנמצאים כיום במדינת ישראל, ובכך “עודדה פלסטינים להילחם מלחמות אבודות וריפתה את ידיהם של פלסטינים שרצו להתקדם לשלום”.

הדו”ח של לינדסי מתייחס גם לעניינים ספציפיים יותר, למשל למערכת החינוך של אונר”א. לינדסי מצטט כמה מחקרים אמריקאיים, שהמתון שבהם קובע כי תוכנית הלימודים בבתי הספר של אונר”א היא “אינה תוכנית של שלום” (“not a peace curriculum”), כי המפות בספרי הלימוד אינן כוללות את מדינת ישראל, וכי הטקסטים בהם “אינם מתייחסים ליהודים ולישראלים כאל אינדיבידואלים”.

אלה מלים קשות. מדוע אינכם מחליפים את ספרי הלימוד כך שיעמדו בסטנדרטים עולמיים?

“זה היה מאוד מאכזב לקרוא את הדו”ח של לינדסי, ואני לחלוטין לא מסכים עם הקביעות שלו. אי-שיקומם של הפליטים אינו החלטה פוליטית של אונר”א, מכיוון שזה לא חלק מהמנדט שלנו. מבחינת מערכת החינוך, אנחנו משתמשים בספרים של הרשות הפלסטינית. האם הם מושלמים? לא, הם לא. אני לא יכול להגן על משהו שאינו בר-הגנה. אנחנו מודעים לחולשות של הספרים האלה, ולכן החלטנו להוסיף תוכנית לימודים מיוחדת, בכל כיתות הלימוד, שעוסקת בזכויות אדם. מכיתה א’ ועד י”ב אנחנו מלמדים את הילדים את ההיסטוריה של תנועת זכויות האדם. במסגרת זו אנחנו מלמדים את הילדים על מלחמת העולם השנייה ועל שואת היהודים, שהיוו בסיס להצהרת זכויות האדם של האו”ם מ-1948. אנחנו גם מלמדים אותם על ההחלטה שהתקבלה בעצרת הכללית ב-2005 לציין מדי שנה את 27 בינואר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה”.

נושא לימודי השואה עלה לכותרות לפני כשנה, בעקבות פרסומים בתקשורת העולמית כי אונר”א החליטה להתחיל וללמד את הנושא בבתי הספר שלה ברצועה (ראו כאן לדוגמה אצל תום שגב ב”הארץ”). הפרסום עורר סערה גדולה: דובר רשמי של אונר”א, עדנאן אבו חסנה, אמר לסוכנות רויטרס כי “השואה אינה מוזכרת בתוכנית הלימודים של אונר”א”. גינג עצמו צוטט בסוכנות הידיעות הפלסטינית “מען” כך: “לא עולה על הדעת שתלמידים פלסטינים יצטרכו ללמוד על השואה בזמן שישראל הוציאה מתוכנית הלימודים שלה כל דבר שקשור לפלסטין… לאונר”א אין שום כוונה להכניס לתוכנית הלימודים נושאים נגד רצונה של החברה הפלסטינית”.

גינג מכחיש נמרצות את הדברים, ואומר שמעולם לא העניק ראיון לסוכנות מען בעניין זה (“זה שטויות”, לדבריו). הוא מתעקש שבבתי הספר של אונר”א מלמדים את התלמידים הפלסטינים על מחנות הריכוז, על אושוויץ ועל הגטאות באירופה.

ללימודים כאלה יש חשיבות רבה בהבנת ההיסטוריה של העם היהודי. יותר מכך – באקלים התרבותי במזרח התיכון, שבו הכחשת שואה נחשבת לדעה לגיטימית ולעתים אף דומיננטית, מדובר אכן בהישג. ניסיתי על כן ללמוד יותר על התגובות של התלמידים הפלסטינים בעזה, ולדעת כיצד מתנהלים שיעורים כאלה בפועל. שאלתי את גינג אם גורם חיצוני כלשהו ביקר אי פעם בשיעורי היסטוריה כאלה. תשובתו היתה כי “כל מי שמבקר אותנו מוזמן לבוא לשיעורים האלה”.

שאלתי שוב אם עיתונאי מערבי כלשהו ביקר בשיעור כזה ופירסם את התרשמותו. תשובתו של גינג היתה כי כתב העיתון הבריטי “אינדיפנדנט”, דונלד מקנטייר, ביקר בשיעור על השואה וכתב על כך בכתבה זו. אלא שמקריאת הכתבה ברור לחלוטין כי מקנטייר לא היה בעזה ולא ביקר בשיעור כזה לצורך הכנת הכתבה. נותרתי בעניין זה עם תהייה לא פתורה – מדוע אמר גינג שמקנטייר ביקר בשיעור על השואה, וכיצד זה שאף עיתונאי מערבי לא הוזמן לצפות בהישג ברור כל כך של סוכנות אונר”א.

ביקורת קשה במיוחד על ישראל השמיע גינג בזמן מבצע עופרת יצוקה, כשהתראיין לרשתות טלוויזיה ולעיתונים בעולם, וקרא לקהילה הבינלאומית “לעשות כל שביכולתה כדי לעצור מיד” את האלימות וההרג. הנה דוגמה אחת לראיון שהעניק לרשת בי-בי-סי:


גינג טען שוב ושוב במהלך הראיון כי העיסוק המרכזי שלו אינו פוליטי וכי הוא אינו תופס צד בסכסוך. מה שחשוב מבחינתו הוא שמירה על זכויות האדם, ובכך אין הבדל בין ישראלים לפלסטינים. שאלתי אותו על כן אם טרח אי פעם לעלות לשידור ברשת הבי-בי-סי ולדחוק בקהילה הבינלאומית “לעצור מיד” גם את ירי הרקטות לשדרות או את פיגועי הטרור נגד ישראלים. בתשובה הוא שלח לי שתי דוגמאות: האחת היא נאום שנשא בקליבלנד ארה”ב במרץ 2009, ובו ציין כי “אם ישראלית שאינה יודעת אם בנה ייפגע מטיל מעזה היא קורבן של טרור”. דוגמה שנייה היא אירוע שהתקיים בקיבוץ זיקים ביולי 2009 בפני כ-50 איש, ובו דיבר גינג בגנות ירי טילים על ישראל.

לא ברור מה חשב גינג כשנתן את הדוגמאות האלה, אך הן מעוררות גיחוך ממש. מצד אחד, מדובר בשידור ישיר ברשת עולמית, שבזמן משבר מגיעה קרוב לוודאי לבתיהם של עשרות אם לא מאות מיליוני בני אדם בכל העולם. מהצד השני, מדובר באירוע של כמה עשרות ישראלים בזיקים וכמה עשרות אמריקאים באירוע בקליבלנד. איזו השוואה! גם מבחינת התכנים, אין שום השוואה, שכן שאלתי את גינג על קריאה מפורשת שלו לקהילה הבינלאומית “לעצור מיד” את האלימות, ואין כאן כזאת. אם הייתי אמור להשתכנע שאונר”א היא סוכנות נייטרלית וא-פוליטית, הדוגמאות האלה של גינג רחוקות מלעשות את העבודה.

עניין נוסף שהעליתי בפני גינג הוא הטענות שמושמעות פעם אחר פעם כי ברשימת מקבלי השכר מהסוכנות יש פעילי טרור רבים. מי שמנהל על כך מעקב הוא משרד החוץ האמריקאי, שכן ארה”ב היא אחת התורמות הגדולות ביותר לסוכנות, ולפי החוק האמריקאי, אין להעביר מימון לארגונים שמממנים טרור. בדו”ח שהעביר משרד החוץ האמריקאי לקונגרס במאי 2009, מופיעה הקביעה המעניינת הבאה (בעמוד 9):

“מאונר”א נמסר לנו כי הסוכנות בודקת את שמות אנשי הצוות, קבלני המשנה ומקבלי התשלומים שלה אל מול רשימת אנשי הטרור של מועצת הביטחון של האו”ם, וכי לא נמצאה שום התאמה. ואולם, הרשימה מוגבלת לאישים וגופים הקשורים לאל-קאעדה ולטליבאן, ועל כן אינה כוללת ארגוני טרור גדולים באזור, כמו חמאס”.

האם ייתכן כי מאחורי הניסוח הפתלתל הזה עומדת הקביעה המדהימה כי אונר”א בודק אם בין אנשיו יש אנשי טליבאן, אך לא בודק אם יש שם אנשי חמאס? בתשובה מסר גינג את התשובה הבאה: “אונר”א עומדת בתנאים שקבע החוק האמריקאי, שאוסר מימון ישיר או עקיף של ארגוני טרור. אונר”א אוסרת העסקת אנשי חמאס או כל ארגון אחר. אונר”א אוסרת על העובדים בשורותיה לעסוק בכל פעילות אחרת, ודורשת התחייבות לכך בכתב. כחלק ממדיניות השקיפות של אונר”א מוגשת מדי שנה רשימה של אנשי הצוות לממשלת ישראל”. שאלתי את גינג אם הדבר אומר כי הקביעה המופיעה בדו”ח האמריקאי שגויה, ועל כך לא קיבלתי תשובה. נותרה התהייה כיצד ניתן ליישב בין שתי הקביעות הסותרות.

בזמן מבצע “עופרת יצוקה” ירו פלסטינים על חיילי צה”ל בקרבת בתי ספר ומבנים אחרים של אונר”א. כשצה”ל השיב אש ונהרגו אזרחים, הוטחה ביקורת קשה על ישראל. מדוע הם יורים משם מלכתחילה?

“אני מגנה את מי שיורה טילים לעבר ישראל מאזורים שבהם ממוקמים מתקנים של אונר”א, ולמעשה אני מגנה ירי כזה גם מכל מקום אחר”. ולסיום, ביקש בכל זאת להעביר מסר של פיוס: “יש לי כבוד גדול לצוותים הישראלים במעברי הגבול שנמצאים בקו החזית מדי יום. אני אומר לפלסטינים שיסתכלו על הסיכון שהישראלים האלה לוקחים כדי להעביר סחורות לתוך עזה. ומי יורה עליהם טילים? הפלסטינים. והשאלה שאני שואל אותם היא מה הם עושים כדי שזה לא יימשך”.

(גירסה מקוצרת של הראיון התפרסמה היום בגיליון סוף השבוע של העיתון “ישראל היום”).

15 תגובות

  1. נהניתי מאד לקרוא. תודה רבה.

  2. כתבה מרשימה, אני מקווה שיהיה יום שבתקשורת הרגילה יערכו כתבות ברמה שכזו.
    בכל אופן אהבתי את הניסוח הדיפלומטי בהקשר לעובדה ש”איך שהוא” אוכלוסיית ה”פליטים” הפלסטינים רק גודלת.
    הרי ברור שזה נובע אך ורק כתוצאה מההגדרה ל”פליטות” בקרב הפלסטינים.
    א’ אין שום דרך לשקם פליט פלסטיני.
    בד”כ הכנסה לבית קבע מבטון והקמת שכונות וישובים כמו אלה שאנחנו קוראים להם “מחנות פליטים” נחשב לשיקום מוחלט של הפליטים.
    אצל הפלסטינים אין שום מנגנון שבסופו מגיעים לתוצאה שכבר לא מדובר בפליטים – הפליטות שלהם ניצחית.
    ב’ כל צאצאיו של פליט פלסטיני גם הם מוגדרים כפליטים (בניגוד מוחלט למקובל בעולם), זו הסיבה העיקרית לצמיחה האדירה במספר ה”פליטים” הפלסטינים, הם פשוט גודלים דמוגרפית וכל נין של פליט גם מוגדר כ”פליט” על פי ההגדרות המשונות הללו.
    אם אתה מחבר את 2 הסעיפים הללו אתה מגיע לכך שההגדרה לפליט פלסטיני זה משהו ביזארי לחלוטין.

    ג’ון גינג גם מתחמק לחלוטין בתשובה ל”למה אונר”א לא משקמת את ה”פליטים”".
    נו, ברור שהמנדט שלכם מונע ממכם לעשות את זה – אבל למה אתם מסכימים לפעול על פי מנדט מעוות שמנוגד לכל הנורמות הבינלאומיות הרגילות בכל הנוגע לפליטים?

  3. כתבה מצוינת. אף אחד בעולם אינו מתייחס לעובדה שאונרא מקבע את הפלסטינים במצב של פליטים, במקום לשקם אותם, כמו כל פליט בכל מקום אחר בעולם. עצם קיומו של הגוף הזה הוא בלתי ברור, ובכך הוא כן תורם פוליטית לסכסוך.
    חשבת לתרגם את הכתבה לאנגלית?
    מאוד חשוב בעיני

  4. לילך, התרגום בדרך. רן ועמית, תודה רבה.

  5. גינג אינו עושה דבר מעבר ליחסי ציבור עבור ארגונו בקרב הישראלים.
    מעניין מה דעתו על הצהרתו של אנדרו וויטלי, נציג אונר”א בניו-יורק, שטען שה”פלסטינים” צריכים לוותר על חזון השיבה. (הארגון פרסם מייד הודעה המתנערת מדברי וויטלי.) אונר”א פועלת מזה שנים רבות להנצחת הסבל ה”פלסטיני”. מנגנון של אלפי אנשים, עם מאות מיליוני דולרים בשנה, מנציח את התלות שלהם בסעד. אנשי אונר”א, כחלק מפעילות ה”חינוך והרווחה” שהם נותנים, מטפחים בקרבם את אשליית השיבה.
    כול זמן שאונר”א פועל כך, הדברים של גינג אינם יותר ממס שפתיים.

  6. אני חושב שהסיפור הזה הוא תמונת מראה לעקמומיות האו”ם, על מוסדותיו ואופן בחירת נציגיו והייצוג השווה של המדינות בו. זו חלמאות אחת. החלמאות השנייה היא שהמערב, ובכלל זה ארה”ב, ממשיכים לתמוך באונר”א, על המנדט העקום שלה, באופן שמנציח את הסכסוך במזה”ת כמעט יותר מכל דבר אחר. מכיוון ששינוי אופן הייצוג באו”ם אינו נראה בעתיד הקרוב לעין, לא נותר אלא לפעול לשינוי ו/או להתניית התמיכה המערבית באופן שיתחיל לקפל את הבלון הנפוח הזה שנקרא “פליט פלסטיני”

  7. ראיון פשוט מצוין. חבל שהRSS שלך לא מציג תוכן חדש לעתים יותר קרובות ( = תכתוב יותר בבקשה). רוב הפוסטים שלך היו יותר משווים את זמן הקריאה שלהם – במיוחד הפוסט על מדד חופש העיתונות. אני אוהב מאד את הבלוג שלך.

  8. כתבה מצוינת.. עיתונאות טובה…

  9. תודה! כתבה עשירה שנתנה לי פרספקטיבה שהיתה חסרה לי. גם הלינקים והציטטות עזרו מאוד. המשך בכך – יש לזה ערך רב. אעביר את הקישור לכתבה הלאה

  10. שאלה אחת: כתוב כי אונר”א אינה אמורה לשקם את הפליטים אלא לדאוג לרווחתם. נניח שהייתה אמורה לשקם – מה זה אומר בדיוק, להבדיל מדאגה לרווחתם? חינוך, הכשרה – זה לא שיקום? אם שיקום פירושו “מציאת בית חדש ומתן אזרחות” – איך בדיוק הם אמורים לעשות זאת בעזה ויאך הם אמורים לעשות זאת בכלל?

  11. אור, מה כוונתך כשאתה כותב “איך בדיוק הם אמורים למצוא בית חדש”?
    שים לב שבתשובה לשאלה “מדוע אינכם משקמים את הפליטים”, גינג שחי ונושם את עזה ומכיר אותה כנראה לא רע, אינו עונה “איני יכול”. הוא עונה “זה לא המנדט שלי”. כלומר, לא חוסר יכולת אלא חוסר רצון.
    שיקום פליטים יכול להיות למשל להוציא אותם מהמבנים הדחוסים והצפופים שלהם במחנות הפליטים לבתים של קבע, בשכונות אחרות של עזה, חן יונס ורפיח (שלא לדבר על דמשק, ביירות וצידון, לנוכח שאלתך הכללית). חלק מהמסכנות שהפלסטינים משדרים לעצמם ולעולם היא ילדים משחקים בסמטאות מצחינות מביוב. אלא שבידם למנוע את זה.
    שיקום משמעותו להחזיר אנשים למעגל העבודה למשל, ולא להשאיר אותם נתמכי סעד ארבעה (!!!) דורות. זו אגב הדרך הרגילה בכל העולם שבה משקמים פליטים – לא מרגילים אותם לחיי אומללות אלא מנסים כמה שיותר מהר לשקם אותם מבחינת תעסוקה, דיור וכד’.
    אם אתה מניח שלא ניתן לבנות כיום ברצועת עזה (כך משתמע משאלתך), ראה נתונים של Fafo, ארגון לא ממשלתי נורווגי שנמצא ברצועה, שמצא כי כ-50% מהנזקים למבנים במבצע עופרת יצוקה כבר תוקנו. הנתונים האלה הם ממאי 2010, כלומר בתוך קצת יותר משנה נבנו או תוקנו אלפי בתים. אתה רוצה ברצינות להגיד לי שבמשך 62 שנה (שבהם היתה הרצועה גם תחת שליטה מצרית), אי אפשר היה לבנות בית קבע ולו לפליט אחד?
    לי נראה שההסבר הוא אחר (וגינג גם מאשר את זה): חוסר רצון פוליטי, שנובע מלחץ של הפלסטינים ומדינות ערב לשמר לעד את בעיית הפליטים.
    ואגב – מדוע אונר”א (שהיא גוף שמייצג את הקהילה הבינלאומית, ולא את הפלסטינים או את מדינות ערב) לא מפעילה לחץ על מתן אזרחות או שיקום או אפילו יחס אנושי פשוט והפסקת האפליה לפלסטינים במדינות כמו לבנון וסוריה?

  12. תודה, עדי, על תשובתך המפורטת. שאלתי הייתה תמימה, בכל הכנות. אני לא מניח שלא ניתן לבנות בעזה. הנחתי שאם שיקום פירושו מציאת בית חדש – היינו, אזרחות במדינה חדשה – איך אונר”א אמורה לעשות זאת שהרי אין לה הכוח לגרום למדינות לקבל פליטים. פשוט לא ברור לי מה פירוש “שיקום פליט” ואינך מפרט בעניין זה כל כך. דומני גם כי הדיון באונר”א יצא נשכר אם תוצג השוואה מפורטת יותר לשיקום הפליטים של האו”ם במקומות אחרים. זה עניין שמאמרך לא מרחיב בו ונראה לי שהוא הכרחי. מה באשר לפליטים אחרים במצב דומה? מה קצב והצלחת שיקום פליטים אחרים ברחבי העולם? ואולי האו”ם כושל בכל מקום בשיקום פליטים? מה יכולה אונר”א לעשות באופן פרטני, קונקרטי בהתחשב בנתונים ובמספרים ואינה עושה בעוד שבמקומות אחרים כן עושים? כל אותם דברים שפירטת בתגובתך אליי ראויים לפרסום והרחבה. אני אפילו יכול לדמיין איזו תכנית עבודה אפשרית שתוצע לאו”ם ולתקשורת בהתבסס על תקציב אונר”א והנתונים הידועים לנו.

    תודה שוב על תשובתך ועל המאמר מאיר העיניים הזה.

  13. אור, תודה. אני בהחלט מסכים איתך שהנושא ראוי להרחבה רבה ככל האפשר. למיטב ידיעתי הפלסטינים מתייחסים לנושא הפליטות שלהם כמעט בקדושה, ולכן עד שלא יימצא פתרון לבעיה, לא יהיה פתרון לסכסוך.

  14. November 26th, 2010 בשעה 7:01 am מוטי נוימן :

    כל הכבוד על הכתבה המצויינת. היא פורסמה היום (הגירסה באנגלית כמובן) בשבועון (מפורסם כאימייל) של הקהילה היהודית באירלנד.
    מעניין אם העתון המרכזי באירלנד irish times היה מפרסם אותה. – שווה לנסות.
    יש חשיבות רבה מאוד לפירסום הכתבה באירלנד, מדינה שמנסה להוביל את מדינות אירופה ויתר העולם באנטי-ישראליות שלה ומציגה תמיד מול הטענות הישראליות לגבי המצב בעזה, את ה”ידע שלה” ממקור ראשון – האירי גינג.
    כל חשיפה של האמת – חשובה.

  15. מאחר ואונר”א שם מ 1949, וכפי שהוא אומר הם עסוקים בחינוך, ומאחר ואנשים שהתחילו במערכת החינוך הם כבר בוגרים, ואינם מעוניינים בשלום, וממשיכים להתקיף אותנו גם כשיצאנו מעזה, הרי ברור שארגונם נכשל. מה דעתו על כך?

הוסף תגובה