מה ליהודי אנטוורפן ול"ולאמס בלוק", מפלגת ימין קיצונית שהאידיאולוגיה שלה כוללת תורת גזע וההיסטוריה שלה כוללת שיתוף פעולה עם הנאצים? פחד משותף מעליית כוחם של המוסלמים, שגובר אפילו על הסלידה ההדדית. רפורטאז'ה מעיר היהלומנים הפלמית
antwerp-reportage

חרדי באנטוורפן (תצלום: צ'רלס רופי)

אוהבים סיפור שנאה

פורסם ב:|  18.11.2003

באביב 2002 התערערה תחושת הביטחון של יהודי העיר אנטוורפן עד כדי כך, שרבים מהם, בעיקר אלה שגרים ליד מוסלמים, פחדו לצאת מהבתים. הימים היו ימי הפיגוע במלון “פארק” בנתניה ומבצע “חומת מגן” ברמאללה, שכם וג’נין, ובכל יום יצאו המוני מוסלמים לרחובות והפגינו נגד פעולותיה של ישראל בשטחים. את זעמם כילו פעמים רבות ביהודים שהילכו לתומם ליד תחנת הרכבת המרכזית בעיר, בה חיים אלה לצד אלה אלפי יהודים, חרדים בעיקר, ומהגרים מארצות האיסלאם. קללות, השפלות, יריקות, דחיפות ובעיטות היו עניין שבשגרה.

בחודש אפריל לבדו היו בבלגיה 25 מקרי אלימות נגד יהודים, כמעט אירוע אחד מדי יום, במדינה שבה חיים בסך הכל 40 אלף יהודים. אבל הנתון הזה הוא רק קצה הקרחון: הוא מייצג מקרים חמורים בלבד, כהשלכת בקבוקי תבערה לבתי כנסת והבערת מכוניות בבעלות יהודים. אין רישום מפורט של אירועים מינוריים יותר, כקללות ויריקות ברחוב, שנפוצים הרבה יותר.

את ש”ד, אברך בן 22 המתגורר כשלוש שנים באנטוורפן, תקפו אז ברחוב ארבעה צעירים. “הם התחילו להכות אותי, בהתחלה באגרופים, ואחר כך הפילו אותי למדרכה והמשיכו בבעיטות בכל הגוף, ממש בלי הפסקה, בכל הכוח, כמה דקות טובות”. כעבור שבועות אחדים היה עד למה שהוא מכנה “לינץ’ של ממש” באותו רחוב עצמו, פרובינסייסטראט, הקרוי בפי היהודים “השטחים” או “עזה”, בגלל הסכנה שבכניסה אליו. כמה עשרות צעירים הגיחו מאחד הבניינים, תקפו את דודו, גבר כבן 50, הפילו אותו ארצה והחלו להכות אותו.

שני אברכים שהיו בחברתם ברחו והזעיקו את המשטרה. ש”ד הסתתר בכניסה לאחד הבניינים ומשם צפה במתרחש. “הם קפצו עליו, בעטו בו ובשלב מסוים תפסו את הראש שלו והתחילו להטיח אותו בקיר”. כשהתקרבה המשטרה נמלטו התוקפים ורק הדוד נשאר שרוע על המדרכה. “עזרנו לו לעלות לאמבולנס, כי הוא לא היה מסוגל אפילו ללכת לבד”.

“בכל התקופה ההיא”, מדגיש ש”ד, “היחידים שתמכו בנו באופן עקבי היו ה’ולאמס בלוק’ (“הגוש הפלמי”, מפלגה ימנית-קיצונית). לאף אחד לא היה אכפת שבתוך אנטוורפן משפילים ומכים יהודים. המוסלמים הרגישו ועדיין מרגישים פה בעלי בית, ואף אחד לא עושה נגדם שום דבר”.

העיתונות המפלגתית של הימין הקיצוני עסקה בהרחבה באלימות המוסלמים נגד היהודים, ונציגי ה”ולאמס בלוק” בעיר לחצו על המשטרה להגביר את אבטחת היהודים באזורים הבעייתיים. לדברי ש”ד, הלחץ השפיע: המשטרה נערכה להגנת היהודים בכוחות מתוגברים, כולל משורינים, והציבה גושי בטון בכניסה לבתי הכנסת, כדי לחסום גישה של מכוניות תופת.

הפחד הגובר מהמוסלמים והניכור מהממסד הפוליטי הבלגי יצרו באנטוורפן תופעה שעד לפני שנים מעטות היתה בלתי נתפשת: הזדהות ותמיכה של יהודים ב”ולאמס בלוק” – נצר למפלגה הפשיסטית הפלמית ששיתפה פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה. בפעם הראשונה אובחנה התופעה בבחירות המקומיות באנטוורפן בשנת 2000. מרק סווינגדואו, פרופסור באוניברסיטת לוון ומנהל מכון סקרים מוביל, בחר במקרה לדגום קלפי שיותר מ-90% מהמצביעים הרשומים בה הם יהודים. התוצאות הפתיעו גם אותו: “ולאמס בלוק” זכה ביותר מ-10% מהקולות. המסקנה: כמה עשרות מטרים מתחנת הרכבת שממנה יצאו רכבות עמוסות יהודים למחנות ההשמדה, עמדו יהודים מאחורי הפרגוד והצביעו בעד יורשיהם של משתפי הפעולה עם הנאצים.

רוז’ה ואן האוטה, כתב פוליטי בכיר ביומון “גאזט ואן אנטוורפן”, הזהיר באפריל 2002: “אם (המפלגות הממוסדות) ימשיכו לדחוק הצדה את הקהילה היהודית, עלולות להיות לכך תוצאות קשות. אם הפוליטיקאים שלנו ימשיכו לזמר את שבחיו של ערפאת ולרדוף את ראש ממשלת ישראל; אם נמשיך להתיר לצעירים זרים לקיים הפגנות ברובע היהלומים, להתגרות ביהודים ולירוק עליהם… הצבעה (של היהודים) בעד ‘ולאמס בלוק’ כבר אינה מחוץ לחשבון”.

בקהילה היהודית יש עדיין ויכוח על היקף התופעה, הממעיטים נוקבים באחוזי תמיכה ספורים, המרבים אומדים אותה ב-15%. בבלגיה אסור על פי חוק לשאול אדם לדתו, ולכן אין הסוקרים רשאים לפלח את הצבעת היהודים. אך את התמיכה ב”ולאמס בלוק” אופף גם קשר של שתיקה. ראשי הקהילה היהודית אומרים שרק “מתי מעט” הצביעו לבלוק, וטוענים שאינם מכירים אישית ולו מצביע אחד כזה. בחוגי “ולאמס בלוק” מעדיפים לא להתפאר בפומבי בתמיכה הבלתי צפויה, ואומרים רק שאין במפלגה ולו חבר רשום אחד.

אויב מוסלמי רדיקלי

רובע היהלומים באנטוורפן (תצלום: רמון ריפר)

חנות יהלומים באנטוורפן (תצלום: רמון ריפר)

באנטוורפן-רבתי חיים כ-750 אלף בני אדם, מתוכם כמה עשרות אלפי מוסלמים (בעיקר מרוקאים וטורקים) ו-16 עד 18 אלף יהודים. במשך שנים חשו היהודים, רבים מהם חרדים, שלווה וביטחון בחיקה של החברה הפלמית, שבה הגיעו למעמד כלכלי גבוה, בעיקר בענף היהלומים ובמקצועות החופשיים. “תקופת חסד”, מכנה זאת נתן רמט, מוותיקי הקהילה, יליד ורשה שהיגר עם משפחתו לאנטוורפן ב-1930.

גם היחס למדינת ישראל היה אז חיובי, הוא אומר, ויהודי בלגיה הרגישו עצמם אזרחים מכובדים וגאים. כל זה השתנה, לדבריו, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987: מדוד הפכה ישראל לגוליית ומסמל של הצלחה לסמל של כוחנות. אט אט איבדה את התמיכה בתקשורת, בפוליטיקה ובציבור. תחושות אנטי-ישראליות, אומר רמט, נהפכו במהרה לתחושות אנטי-יהודיות, וכעס על מדיניות ישראל הופנה כלפי היהודים.

הראשון לקרוע קריעה היה אחד מבכירי הפוליטיקאים היהודים במדינה, אנדרה גאנטמן, עורך-דין ושופט לשעבר, שהיה סגן ראש העיר אנטוורפן בשנים 2000-1995. גאנטמן, חבר המפלגה הליברל-דמוקרטית הפלמית, מפלגתו של ראש הממשלה גי ורהופשטאט, אומר כי לא היה מסוגל לשאת יותר את ההתקפות על ישראל. “ממשלת בלגיה היתה בקו הראשון של מתנגדי שרון, ואני כיהודי לא יכולתי להסכים עם זה. ההשוואה שהתקשורת עשתה בין צה”ל לאס-אס היתה בלתי מתקבלת על הדעת”.

גאנטמן נשמע נרגש ונסער. “על הטרור הפלשתיני אין בבלגיה תגובה”, הוא אומר. “היו פיגועים גדולים וקשים ואף אחד לא הגיב עליהם; כנראה שכשיהודים נרצחים זה נורמלי”. לבו שותת דם בשל תמיכתם של יהודים ב”בלוק”, “אבל אני מבין את תגובתם של חברי היהודים שרואים ב’ולאמס בלוק’ את הקש האחרון להיאחז בו”.

לאחר שחבר מפלגתו, שר זוטר בממשלת בלגיה, ביקר בישראל במארס 2002 ולחץ את ידו של מנהיג החמאס, השייח אחמד יאסין, אמר גאנטמן בכנס בהשתתפות מנהיג “ולאמס בלוק”, פיליפ דה וינטר, כי הוא מעדיף ללחוץ את ידו של דה וינטר מאשר את ידו של השר. “לפחות לדה וינטר אין דם על הידיים”, הסביר.

בניגוד לכל שאר המפלגות בבלגיה, מתייצב מנהיג “ולאמס בלוק” באופן עקבי לצד ממשלת שרון. נציגי ה”בלוק” בפרלמנט בבריסל (המפלגה זכתה בפלנדריה ב-18% מהקולות בבחירות מאי 2003) הם היחידים שמציגים לממשלה שאילתות מימין בעניין זה. בפברואר התראיין דה וינטר לראשונה לעיתון ישראלי, השבועון החרדי “המשפחה”. “אני סבור שישראל היא אירופה של המזרח התיכון”, אמר לדוד דמן, כתב “המשפחה”. “עם הנורמות והערכים הדמוקרטיים שלה היא בעלת ברית ולא אויב… ישראל נמצאת במאבק קשה מול האיסלאם הקיצוני, שאינו ידיד אירופה אלא האויב מספר אחת שלה”.

אחר כך פירט דה וינטר מדוע הוא מתנגד לפתרון של שלום המבוסס על הקמת מדינה פלשתינית. “היא לא תפתור מאומה, כי מדובר כאן באויב מוסלמי רדיקלי הרוצה להשמיד את ישראל, כפי שהם רוצים להשמיד את תרבותה של אירופה. הם רוצים לראות את אחרון היהודים מושלך לים. זו ליבת הבעיה”. בתחילת החודש, בעקבות פרסום ממצאי הסקר שעשתה הנציבות האירופית, ולפיהם האירופים חושבים שישראל היא המדינה המסוכנת ביותר לשלום העולם, היה זה שוב דה וינטר שתבע פעולה דחופה, כדי למנוע את היווצרותה של אנטישמיות חדשה ביבשת.

חנופה ליהודים

פיליפ דה וינטר (תצלום: ולאמס בלאנג)

פיליפ דה וינטר (תצלום: ולאמס בלאנג)

הראיון של דמן עם דה וינטר עורר סערה גדולה בקהילה, בין היתר בגלל תצלום שליווה אותו ובו נראה דה וינטר לוחץ את ידו של רבה הראשי של האג, פנחס מייערס, כשברקע ארון מלא ספרי קודש. רבים טענו כנגד דמן והרב מייערס כי נתנו לגיטימציה לעמדות הקיצוניות של דה וינטר ומפלגתו, שבעטיין התאגדו כל שאר המפלגות הפוליטיות באנטוורפן, מהימין המתון ועד השמאל, והקימו קואליציה שסיסמתה “רק לא ‘ולאמס בלוק’”.

ה”בלוק” הוא היום המפלגה הגדולה באנטוורפן, עם 33% תמיכה. ההתאגדות נגדו קרויה בעיר “הסגר תברואתי”, מונח המתאר בדרך כלל הפרדת אזור נגוע במגיפה. קלוד מרינובר, יהודי תושב העיר שנבחר במאי השנה לפרלמנט בבריסל, אמר לדמן שעל היהודים להיות הראשונים להילחם ב”ולאמס בלוק”, אחרת יתפוגג הטאבו שקיים עדיין נגד שיתוף פעולה עם הימין הקיצוני.

“איני חושב שראשי מפלגה זו נכללים בתור שונאים ובוודאי לא אנטישמים”, אמר אחר כך הרב מייערס, המצוי בקשר הדוק עם הקהילה באנטוורפן. “לדעתי, הם מעוניינים ליצור קשר עם הקהילה היהודית ותהיה זו טעות חמורה לדחות אותם”.

“השאלות אצל חלקים גדולים בקהילה הלכו והתרבו”, אומר דמן. “מדוע בעצם לא להצביע ל’ולאמס בלוק’? הם הרי תמיד עם היהודים ועם ישראל. בחזית הפנימית הם עומדים לצד היהודים ודורשים לעצור את ההגירה המוסלמית לבלגיה, לגרש את המהגרים הלא-חוקיים ולעצור את השפעתם ההולכת וגדלה. בזירה הבינלאומית הם המפלגה היחידה שמביעה הבנה וסימפטיה לעמדות ישראל”.

ב-1995 אסר “הפורום”, ארגון הגג של הקהילות היהודיות בפלנדריה בראשות אלי רינגר, על קיום כל קשר עם ה”בלוק”. השנה, ערב הבחירות הכלליות לפרלמנט, נשבר החרם בפומבי כשפרופ’ חיים (הנרי) ראזענבערג יצא בקריאה להצביע בעד מפלגת הימין הקיצוני. ראזענבערג הוא איש שנוי במחלוקת בקהילה: התארים הנלווים לשמו בדרך כלל הם “שונה”, “קיצוני”, “להכעיס” ו”מיוחד”, אך אין בהם כדי לבטל את חריפות שכלו ואת העובדה שהוא נותן ביטוי לתחושות רווחות בקהילה.

ראזענבערג, חרדי הדובר שמונה שפות, הוא עורך-דין היוצא ובא בשערי בית המשפט העליון בבריסל, טוען רבני, מרצה למשפט עברי בכמה אוניברסיטאות בעולם ומחזיק בתארים בפילוסופיה, מדעי המדינה וכלכלה. ימים אחדים לפני הבחירות פירסם “קול קורא אל אחי ורעי בני עירי”, ובו כתב כך: “מפלגה אחת בלבד נוהגת בחנופה ליהודים בכלל ולחרדים בפרט, ולוחמת חזיתית נגד הפשיעה בקרב המוסלמים, והיא כידוע מפלגת ‘ולאמס בלוק’. בכל הזדמנות ובעקביות יצאה היא כמעט יחידה להגן על אינטרסים יהודים וישראלים… הדעת נותנת להשתכנע ולהצביע בעד מפלגה שנוהגת להגן על יהודים וישראל, בעיקר במקום שאין מפלגה אחרת העושה כן”.

וכך סיים את מכתבו: “סהדי במרומים שאין לי כל נגיעה אישית בבחירות אלה וגם לא טובת הנאה כלשהי ממפלגת ‘ולאמס בלוק’ וכוונתי לשם שמים ולטובת הכלל בלבד. אשר על כן, אין אנו צריכים לחוש מלהצביע למפלגת ‘ולאמס בלוק’ ושומר פתאים ה’ בוודאי ינחנו במעגלי צדק למען שמו יתברך”.

במשרדו, מוקף 30 אלף ספרים, מסביר ראזענבערג שבעיניו “ולאמס בלוק” אינה שונה ממפלגות אחרות. “גם כשהשמאל תמך בנו הוא לא עשה את זה מאהבה גדולה ליהודים, והאמת היא שהמניעים בכלל לא מעניינים אותי. יכול להיות שיש במפלגה אנטישמים, אבל לא יותר מאשר בכל המפלגות האחרות. היום יש אנטישמים אצל הסוציאליסטים, אצל הליברל-דמוקרטים, איפה לא”. ראזענבערג, שאינו מוכן לומר אם הצביע בעד ה”בלוק”, טוען שבעיני חרדים רבים ממילא כל הגויים אינם טובים, ולכן אין הבדל גדול בין מפלגה זו או אחרת.

מכחישי אלוקים

ירג היידר (תצלום: דיטר צירניג)

ירג היידר (תצלום: דיטר צירניג)

פרופ’ פיירו איניאצי דווקא חושב שיש הבדל גדול בין ה”בלוק” למפלגות אחרות. איניאצי, מומחה איטלקי בעל שם עולמי לחקר הפאשיזם ותנועות הימין הקיצוני, אומר שאפילו בהשוואה למפלגות ימין קיצוניות אחרות באירופה, ובכלל זה “מפלגת החירות” האוסטרית של ירג היידר, “ולאמס בלוק” היא מפלגה קיצונית. לדבריו, זוהי אחת המפלגות המעטות היום באירופה שהאידיאולוגיה שלה כוללת תורת גזע ביולוגית.

פרופ’ סווינגדואו פירט במאמר בתחילת 2003 את הסולם הגזעי של ה”בלוק”: בראש הפירמידה ניצבים כמובן הפלמים; קרובים להם, אך נחותים מהם קמעה, ההולנדים והאפריקנרים הלבנים מדרום אפריקה, שלדעת ה”בלוק” דוברים אותה שפה וחולקים עם הפלמים אותה תרבות. מתחתם מדורגים הפלמים המתגוררים בבריסל, שנחיתותם היחסית נובעת מהטמעת התרבות הצרפתית, ואחריהם תושבי ואלוניה (החבל הבלגי שתושביו דוברי צרפתית) וצפון-צרפת. הבאים בתור הם האירופים ה”זרים”, שעדיין שותפים לגזע הלבן, אך בעלי תרבות אחרת. בתחתית הרשימה נמצאים הזרים הלא-אירופים.

“ולאמס בלוק”, לדברי איניאצי, היא המפלגה הימנית-קיצונית הקרובה ביותר להגדרה ניאו-פשיסטית, ולא רק בשל תורת הגזע שלה. גם עמדתה נגד המערכת הפוליטית קיצונית יותר ממפלגות אחיות שלה ביבשת: השיח הדמוקרטי זר לה לחלוטין, ואין היא מותירה מקום למשא ומתן פוליטי. בכך היא שונה, למשל, ממפלגתו של היידר, שהיתה מוכנה להצטרף לקואליציה שלטונית עם מפלגות אחרות.

כמפלגות ימניות אחרות באירופה, הוא אומר, גם “ולאמס בלוק” ניזון מרטוריקה שנועדה לתת מענה לתחושת חוסר הביטחון לנוכח גלי ההגירה והתמוטטות האמון הציבורי בממסד הפוליטי. למרות מתיחת הפנים שעברה המפלגה בשנים האחרונות וניסיונה להציג את עצמה כמפלגה מהוגנת ומכובדת (התמיכה בה גדלה בשל כך פי עשרה לעומת 1978), איניאצי חושב שלא חל בה שינוי אמיתי, ואם יש כזה – הוא רטורי בלבד.

אשר ליהודים, מבהיר איניאצי כי מאז ומתמיד, בכל המפלגות הגזעניות, היתה ההייררכיה האתנית גמישה: היום המוסלמים נחשבים אויבי הלאום, מחר אלה יכולים להיות אחרים. הייררכיית הלאומים משתנה על פי המצב. עם עליית השנאה למוסלמים פחתה השנאה ליהודים, אך הם עדיין נחשבים “זרים” ו”לא לאומיים”.

“אני פוחד היום מהמוסלמים הרבה יותר מאשר מה’ולאמס בלוק’”, אומר ראזענבערג בתגובה. “ואם יבוא יום וה’ולאמס בלוק’ יפנו נגד היהודים, אדע להגן על עצמי מפניהם. אבל אני לא מאמין שהיום הזה יבוא, הרי הבעיה עם המוסלמים היא בלתי פתירה כמעט, הם כל כך רבים פה. ‘ולאמס בלוק’ יתעסקו עם המוסלמים עוד הרבה מאוד זמן”.

פרופ’ ראזענבערג אינו מתעלם מעברה האנטישמי של המפלגה ומהכחשת השואה בפי בכיריה (ב-2001 נאלץ סגן יו”ר ה”בלוק”, רולנד ראס, להתפטר מתפקידו לאחר שבראיון בטלוויזיה ההולנדית הטיל ספק במספר היהודים שרצחו הנאצים), אבל גם אינו מתרגש מכך. “לחרדים באנטוורפן לא כל כך חשוב עניין הכחשת השואה כמו שהוא חשוב לישראלים”, הוא אומר. “הרי ממילא הם נאלצים להצביע למכחישי אלוקים, אז לעשות עניין ממכחישי השואה?”

נתן רמט, נשיא מוזיאון השואה היהודית בעיר מכלן, מזהיר מפני הגישה הזאת. “אלה אותם אנשים”, הוא אומר. “גזענים הם גזענים. הסיסמה שלהם היא ‘דם ואדמה’ והם מחוברים לכל תנועות הימין הקיצוניות באירופה. אני לא סומך עליהם בכלל, אבל יש יהודים שחושבים שהאויב של האויב שלהם הוא החבר שלהם. מי שחושב ש’ולאמס בלוק’ יספקו לו הגנה הוא פשוט משוגע. היהודים שתומכים בהם לא מזהים שעומד לפניהם אויב”.

אירופה לבנה

כנסייה באנטוורפן (תצלום: ויליאם הלסן)

כנסייה באנטוורפן (תצלום: ויליאם הלסן)

יחסית למסריה הקיצוניים ולסערה שהיא מעוררת בציבור הבלגי, סניף “ולאמס בלוק” באנטוורפן מנומנם מאוד. שלטים וכרזות על הקירות קוראים אמנם לעצמאות הפלמים, אך גבר נעים-הליכות עונה לטלפונים, והאחראי על הקשר עם הציבור מטעם המפלגה מסביר בנימוס את עמדותיה. “איננו אנטישמים וגם לא גזענים”, אומר פיליפ ואן דר סנדה, נציג נבחר במועצה של אחד ממחוזות פלנדריה. “התקשורת הזרה, ובעיקר הצרפתית, מפיצה עלינו חצאי-אמיתות במקרה הטוב, ושקרים גמורים במקרה הרע”.

ואן דר סנדה, דובר מיומן, מסביר שהמפלגה רק מנסה להתמודד עם “בעיית ההגירה” ועם העלייה החדה בפשיעה. לדבריו, המדיניות שלה כוללת שני מרכיבים: “אפס סובלנות” כלפי הפשיעה, “כמו בניו יורק”; ועצירת ההגירה לבלגיה וגירוש המהגרים הלא-חוקיים לארצות מוצאם. “כבר חצינו מזמן את הגבול, איננו יכולים לקלוט כאן יותר מהגרים”.

ואן דר סנדה יוצא מגדרו להדגיש עד כמה אוהדת המפלגה את הקהילה היהודית בבלגיה ואת ממשלת ישראל. “יהודי אנטוורפן הם בשר מבשרה של העיר, הם חלק מאתנו. היהודים לא מנסים להכריח אותנו להיות כמוהם, והם הסתגלו מצוין בחברה. הם עובדים, אזרחים מכובדים ואין אתם שום בעיות”.

כשהוא מתחיל לדבר על המוסלמים הוא נעשה עצבני, טון דיבורו מתקשח וידיו חותכות את האוויר בתנועות חדות. “הערבים לא מסתגלים”, הוא מאשים. “האיסלאם הוא דת בדלנית מאוד, אלימה מאוד, וזאת הדת שהם רוצים להנחיל כאן. אנחנו לא נרשה להם. יש הבדלים גדולים מדי בינינו, משום שהאיסלאם ממש נוגד את דרך החיים שלנו. למעשה, חיים ביחד הם בלתי אפשריים. נוכל לחיות עם המוסלמים רק אם הם יהיו לא-איסלאמים”. הוא אינו חושש לומר כי מפלגתו דוגלת באירופה לבנה, נוצרית, “אולי אף יודאו-נוצרית”.

את השאלה אם היהודים לא יהיו המטרה הבאה, אחרי “הטיפול במוסלמים”, פוטר ואן דר סנדה בביטול. למפלגה אין שום דבר נגד יהודים והיא מעולם לא יצאה נגדם, הוא טוען. את היחס הבעייתי של המפלגה לעבר (בפרסומים רשמיים שלה מוזכרת תקופת הכיבוש הנאצי כתקופת עדנה ללאומיות הפלמית, בלי כל אזכור של הרג אזרחים, יהודים או אחרים) ואת גילויי הכחשת השואה בה, הוא מבטל בתוקף: “זו אינה עמדת המפלגה. אי אפשר לשלוט על הדברים שכל אחד אומר, אבל המפלגה שוללת את העמדות האלה מכל וכל”.

הצבעת נקמה

חרדים באנטוורפן (תצלום: צ'רלס רופי)

חרדים באנטוורפן (תצלום: צ'רלס רופי)

מ’, יהודי צעיר תושב אנטוורפן, פחד לשתף אפילו את אשתו בלבטיו לפני הבחירות. “התנהלה אצלי מלחמה פנימית קשה”, הוא אומר. “היו לי כל הסיבות להצביע ‘ולאמס בלוק’, אבל בכל זאת לא יכולתי. השכל וההיגיון הקר אמר להצביע להם, אבל הרגש לא נתן. כולם אמרו לי ש’ולאמס בלוק’ מסוכנים ושאסור להצביע בעדם, שאם הם יעלו לשלטון יום אחד, הם אולי יגרשו את היהודים. גם אני שאלתי את עצמי מה יהיה עם הקהילה היהודית ומה יהיה עם הילדים שלי. אבל בדקתי וקראתי, והשתכנעתי שהם לא יותר גרועים מהאחרים. הרי בעוד עשרים שנה לא נוכל להסתובב ברחוב, כי כולם פה יהיו ערבים”.

ההתלבטות נמשכה עד לרגע האחרון. כפשרה עם עצמו החליט מ’ להצביע לנציג “ולאמס בלוק” לבית התחתון של הפרלמנט ולנציג הנוצרים-דמוקרטים לבית העליון (הסנאט). השיטה הבלגית מאפשרת לבוחר לנקוב בשמו של המועמד המועדף עליו, ומ’ בחר בפיליפ דה וינטר. “כקהילה”, הוא אומר, “אסור ליהודים להצביע כמקשה אחת, כי כך יהרסו את יחסיהם עם המפלגות האחרות. אבל כיחיד מותר לי להצביע למי שאני רוצה”.

גם היום, הוא אומר, כמעט איש אינו יודע שהצביע “ולאמס בלוק”. אשתו הגיבה בתדהמה כשסיפר לה. “פעם הצבעתי מה שכולם הצביעו”, הוא מספר. “אבל הפעם החלטתי שאני לא יכול יותר, ולו רק בגלל הנקמה, שהמפלגות האחרות יידעו שיש לנו אלטרנטיווה, שאנחנו לא בכיס של אף אחד”. ההצבעה ל”ולאמס בלוק”, לדבריו, גרמה לו להרגיש טוב, “המצפון היה מעיק עלי יותר אם לא הייתי מצביע בעדם”. בכל מקרה, הוא אומר, מצער אותו שנאלץ להצביע ל’ולאמס בלוק’ ומצער אותו המצב שבו הוא נדרש לבחור בין הרע לרע יותר.

גאנטמן חושב שהצבעת יהודים ל”ולאמס בלוק” אינה תוצאה של גישה פרגמטית, אלא ביטוי רגשי. ההעמדה של שחור מול לבן, של טובים (פלשתינאים) מול רעים (ישראל), מוציאה את היהודים מהקונסנזוס ולא מותירה להם מקום בחברה. אין זה מקרה, הוא אומר, שרבים חשים עלבון וכעס, שמהם נובע רצון לנקמה. “השאלה היא איך לחיות כיום באירופה כיהודי. לממסד הפוליטי והחברתי הבלגי כלל לא אכפת לנכר את היהודים, כי המוסלמים חשובים להם כעת יותר”.

ראשי הקהילה היהודית חוזרים ומדגישים כי באנטוורפן “היהודים חיים טוב”. ואולם, נראה שאלי רינגר, המכונה לעתים מנהיג הקהילה, מבטא את תחושתם של רבים. במשרדו בקומה ה-11 של בניין משרדים בלב רובע היהלומים, שממנו אי אפשר לשמוע את קול המואזין, הוא אומר כי “בסופו של דבר, היהודים שוב חשים עצמם הרחק בגולה”.