בשנות ה-50 ניסה פורץ תל אביבי לגייס את הילד רם אורן לכנופייתו. כעת, 60 שנה אחרי ולרגל צאת ספרו החדש "ילד אחד יותר מדי", שעוסק במשפחת פשע ישראלית חובבת הימורים, סמים ואלימות, נזכר הסופר בחוויה ההיא. היו זמנים בנתניה, גרסת רב המכר

רם אורן

החבר’ה הרעים

פורסם ב: |  5.2.2010

לגנב הראשון בתל אביב קראו ברוך רזנאל. הוא היה מסתובב ברחובות העיר העברית הראשונה בימים שבהם אף אחד עוד לא חשב על אברג’יל או על רוזנשטיין. גבר נאה ואלגנטי, לבוש תמיד בחליפה ועניבה, נהג רזנאל לתור בעיניו אחר מרפסות קורצות, דלתות פתוחות למחצה ותכולות בתים מעניינות במיוחד. היתה לו גם שיטה מיוחדת: כנופייה של ילדים, צנומים ככל האפשר, עשו בשבילו את העבודה. הם היו מטפסים בקלילות על עמודי הבתים ומשתחלים דרך סורגים, והוא היה ממתין להם עד שיחזרו עם השלל. תמורת כל פריצה, היה נותן להם כמה לירות ארץ ישראליות.

יום אחד פגש את רמי (לימים רם) אורן. זה היה בתחילת שנות ה-50 בספריית “שער ציון”, כיום בית אריאלה, שהיתה אז ברחוב מונטיפיורי, ליד הגימנסיה הרצליה. שניהם היו פריקים של ספרים. אורן, נער צנום מדרום העיר, היה מגיע לספרייה אחרי הצהריים, קורא ספר אחד באולם הקריאה וספר נוסף לוקח הביתה. רזנאל כל כך אהב ספרים, עד שכאשר פרץ לבית ומצא בו ספר מהספרייה שבעליו איחר להחזיר, היה לוקח גם אותו ומשיב לספרייה.

“אני יכול לסדר לך עבודה”, לחש רזנאל לאורן באולם הקריאה של הספרייה, ושלף מכיסו שטר כסף מרשים יותר מכל מה שראה הילד עד אותו יום. “קח, זו מקדמה. תוכל לעבוד בזמן שלך, מתי שתרצה, ותוכל גם להמשיך ללמוד”.

מסוקרן ונלהב, הסכים רמי לפגוש למחרת היום את האיש המוזר הזה. הם קבעו בשעה חמש אחר הצהריים, על שפת הים, בפינת הרחובות אלנבי והירקון. רמי התייצב בדיוק בזמן, אבל רזנאל לא בא. חלפה חצי שעה, חלפה גם שעה – אבל האיש עם השטרות לא נראה. עייף ומאוכזב חזר רמי לביתו, ורק למחרת גילה כי בדיוק באותו זמן עצרה המשטרה את רזנאל. כשדיפדף בעיתון ראה את תמונתו של האיש, והבין פתאום כמה קרוב היה להצטרף לעולם התחתון.

השבוע, כמעט 60 שנה מאוחר יותר, סגר הסופר רם אורן מעגל כשהוציא את ספרו “ילד אחד יותר מדי” על משפחות הפשע בישראל. אחת הדמויות המרכזיות בספר היא דמותו של עבריין קטן, שמתחיל את דרכו בגיוס נערים לגניבות בבתים ומסיים אותה בפסגת הפירמידה של העולם התחתון. לדמות הזאת קרא, איך לא, ברוך רזיאל.

“אני סוחב את הסיפור הזה כל החיים”, אומר הסופר רם אורן, בן 74, “ולא חשבתי שאני אכתוב על זה ספר. הסיפור מאוד חי אצלי, וכשהתחלתי לכתוב על משפחות הפשע בישראל, החלטתי להכניס אותו, אפילו אם בעקיפין”.

בסופו של דבר נעשית סופר, ולא עבריין. אתה יכול לדמיין את עצמך כפושע?

אורן: “ממש לא, זה לא מתאים לי. אני לא אוהב לנקר עיניים ואני לא מוכרח שיהיה לי רכב שטח גדול. אני בסך הכל רוצה את חלקת אלוהים הקטנה שלי – לקום כל יום בשש בבוקר, ולהיות מסוגל לכתוב, ושיהיה לי על מה לכתוב. מה רע לי בחיים? אני כותב ספרים, וזה הרי מה שרציתי לעשות כל החיים”.

הכל נשאר במשפחה

"זה כסף, הרבה מאוד כסף"

את זה, כידוע, הוא עושה לא רע בכלל. מאז 1994 כתב רם אורן 25 ספרים, ומכר מהם יותר ממיליון וחצי עותקים. שניים מספריו, “פיתוי” ו”אות קין”, נחשבים לספרים הנמכרים ביותר בישראל אי פעם. את העלילה הוא מוצא הרבה פעמים בעמודים הראשונים של העיתונים – מתופעת התרמילאים בהודו דרך תעשיית האיברים ועד המלחמה האחרונה בלבנון.

“אני משתדל שכל ספר שלי יעסוק בתחום פחות או יותר רלוונטי”, הוא אומר השבוע בראיון בסלון ביתו בתל ברוך, “ובזמן האחרון יש שפע של ידיעות על משפחות פשע. רק השבוע נחשפה עוד כנופייה כזאת בדרום. בעצם זה מנקר לי בראש כבר די הרבה זמן, מאז ההתנקשויות המפורסמות וניסיונות החיסול ההדדיים, ורק בשנה האחרונה הצלחתי לבנות סיפור מספיק טוב”.

הסיפור – בגדול, ומבלי לגלות יותר מדי – הוא עלילת מתח שמגוללת את קורותיה של משפחת פשע מנתניה על פני כמה עשרות שנים. מלבד עסקי הימורים לא חוקיים, סמים וזנות, יש גם יחסים סבוכים עם המשטרה המקומית, ביקורים תכופים בבתי כלא ויותר ממקרה אחד של מיתה בטרם עת.

על התחקיר לספר עבד אורן כמעט שנתיים, שבמהלכן נפגש עם עורכי דין, קציני משטרה ומקורבים למשפחות הפשע. בשנים האחרונות, עם ההצלחה הרבה שלה זכו ספריו, פנו אליו כמה עבריינים כבדים, וביקשו שיכתוב את סיפור חייהם. “אני לא אנקוב בשמות”, הוא אומר, “אבל היה מדובר בהרבה מאוד כסף. לא הסכמתי לאף הצעה כזאת, כי ידעתי מה הם רוצים. ידעתי שזה ייצא כמו כתב הגנה. הם ייצאו צדיקים, אנשים שנתנו צדקה ותרמו לאנושות. אבל זה עזר לי מאוד בתחקיר”.

לא פחדת מהעבריינים בזמן התחקיר? או שהם יזהו את עצמם לאחר מכן בספר?

“זה יישמע אולי מוזר אבל הם אנשים נורא נחמדים. אני חייב לומר את זה. במגע אחד על אחד הם אנשים מאוד סימפטיים. השמות בספר הם כמובן לא שמות אמיתיים. וגם אם אנשים יזהו מעשים שלהם או דרמות שהם היו מעורבים בהן, אף אחד מהם לא יודה שזה באמת הוא”.

אילו דמויות אמיתיות שימשו לך השראה?

“טוב, זה אני באמת לא יכול להגיד, כי אז הם יבואו אלי הביתה. זה יפליל אותי. לקחתי עם הספר הזה סיכון, אבל כמו שהוא עכשיו, זה לא מסוכן מדי. בכוונה זה כתוב כך שאף אחד לא יוכל לזהות את עצמו. אני לא מתכוון לשחק באש.

“אבל בהחלט כן: חלק גדול מהסיפורים בספר הם סיפורים שאני שמעתי באמת. למשל, אני שמעתי סיפור שאחד מאנשי משפחות הפשע הטמין את כל הכסף שלו בבית קברות. זה הרי כל כך הזוי, שזה לא יכול להיות. הוא קנה חלקת קבר ושם הטמין את כל הכסף שלו. אני לא יכולתי להמציא סיפור כזה. יש גם המון סיפורים על הרומנים מחוץ לנישואים שהאנשים האלה מנהלים. זה חלק מסימני הסטטוס – ‘יש לי מאהבת, ועוד אחת ועוד אחת. אני גבר, גם משום שאני עושה מה שאני רוצה ויכול לפגוע במי שאני רוצה, וגם משום שנשים כרוכות אחרי’”.

סכנה ברורה ומיידית

יעקב אלפרון, ראש משפחת פשע שחוסל בהתנקשות בשנת 2008

מה הכי הפתיע אותך במהלך התחקיר? מה למדת שלא ידעת קודם?

“אני חושב שמידת התחכום שלהם. מה שמאפיין את משפחות הפשע כיום זה שמדובר באנשים מאוד-מאוד זהירים, מאוד מתוחכמים ומאוד אינטליגנטיים. זה קרב מוחות מאוד לא פשוט בינם לבין המשטרה. כדי שהמשטרה תגיע למצב שבו היא יכולה להעמיד אותם לדין, נדרשות לפעמים שנים. ועדיין, יש לא מעט אנשי עולם תחתון שמסתובבים שנים ואי אפשר לעשות להם כלום”.

הצלחת לפענח את השאלה מה הופך אדם לעבריין? להבין מה ההבדל העיקרי בין עבריינים לאנשים נורמטיביים?

“אנחנו לא בנויים לסוג כזה של חיים, שהם מלאי מתח ומלאי סכנות. עבריינים הם אנשים שאוהבים להתגרות בסכנות. הם חייבים שהאדרנלין ירוץ יותר מהר בדמם, והם מרגישים שזה יקרה אם הם יסתכנו או יעשו דברים לא חוקיים. זה מגרה מאוד וגם ממכר. אני יכול להבין אנשים שמתעסקים בזה.

“וזה כסף, הרבה מאוד כסף. זו כמות בלתי נתפסת ממש. הרווח מסמים הוא אלפי אחוזים. מספיק שאתה עושה משלוח אחד, ואתה יכול להיות אדם עשיר. ויש בלי סוף אנשים שזקוקים לסמים ושמשלמים במזומן. או השוק האפור, שנשלט על ידי העולם התחתון. זה מגלגל מיליארדים של שקלים”.

יש הרבה יצרים בספר, כמו קנאה או תחרותיות, שאופייניים גם לעסקים רגילים. למה אצלם זה נגמר תמיד עם הרבה יותר אלימות?

“בעולם הפשע אנשים הרבה יותר מהירים וקיצוניים בתגובות שלהם. לנו יש בלמים ועכבות. כשאנחנו רוצים להרוג מישהו, לא נהרוג אותו באמת. הם מחסלים חשבונות בקלות, ואנחנו מחסלים חשבונות בתחכום, בכל מיני דרכים עקיפות. שם זה מאוד לא אמצעי. אבל בעיקרון הם אנשים עם אותם יצרים שיש לכל אחד אחר, וזה אחד הדברים שרציתי להגיד”.

בשנים האחרונות נהפכו העבריינים הבכירים למרואיינים מבוקשים, כמעט לסלבריטי, ויש לפעמים תחושה של הערצה כלפיהם בכלי התקשורת. בספר שלך לעומת זאת אין הרבה זוהר, והעבריינים מוצגים גם על שלל חולשותיהם.

“רציתי באמת להראות שהזוהר הוא דבר מלאכותי. הוא לא באמת. כל הסממנים החיצוניים הם לא האמת. רציתי להראות שהפושעים הם בני אדם כמו כולם. זו אולי משפחת פשע, אבל זו משפחה כמו כל משפחה אחרת. אותן דרמות, אותן טרגדיות. נכון שזה קשור בעסקי הפשע, אבל הם בני אדם. אתה לא יכול להגיד שהם נמצאים בפלנטה אחרת, או שהם מתנהגים אחרת. הם לא, ואנחנו רואים את זה מדי יום.

“זה נכון שהאווירה השתנתה. הייתי כתב לענייני פלילים של ‘ידיעות אחרונות’ בשנות החמישים המאוחרות, כך שאני מכיר לא מעט אנשי משפחות פשע בעבר ובהווה. חיים דהאן, למשל, מי שהיה מלך העולם התחתון של יפו ושעליו מבוססת הדמות הראשית ב’קזבלן’, נסע במכונית אמריקאית שרוטה ולא עישן סיגרים. עכשיו אתה רואה בתים מפוארים של אנשי משפחות פשע עם בריכות שחייה, עם מכוניות מפוארות. העבריינים היום מחצינים הרבה יותר את המעמד שלהם, כאילו אומרים ‘תראו לאן הגעתי, תראו כמה כסף יש לי, כמה אני עשיר, כמה אני גדול כמה אני חזק’. לא היה דבר כזה פעם.

“פגשתי למשל במסגרת התחקיר מישהי שהיתה מאהבת של אחד מראשי משפחות הפשע. היא סיפרה לי שהדבר שכל כך משך אותה אליו היה הכוח, האפשרות ללכת למסעדה ולשפוך כסף בלי חשבון. היא אמרה לי שהוא היה לוקח אותה למסעדה ונותן טיפים בגובה המשכורת שלה. זה היה כדי להפגין ‘אני יותר מכולם’. לא היה דבר כזה קודם. הכל היה הרבה יותר צנוע”.

יש בספר תיאורים של קשר הדוק בין עבריינים בישראל ובשטחים. זה קיים גם במציאות?

“מהתחקיר עולה שיש הרבה מאוד קשרים עם מבריחי סמים לשטחים – מלבנון, מסוריה ומירדן – מכיוון שזה הכי פשוט. יש בשטחים אנשים עם נגישות לארצות ערב, ויש דרכי אספקה של סחורות. מדובר על גבול פרוץ. יש כמובן הברחות סמים גם דרך גבול הצפון ודרך סיני, אבל זה ידוע לכולם. מיקמתי את זה בשטחים כי זה נראה לי יותר דרמטי, אבל זה קורה גם במציאות”.

ספרים במחירי חיסול

יורם קניוק

הראיון עם אורן מתקיים בתקופה לא פשוטה בשני התחומים שבהם עסק כל חייו – עיתונות וספרות. מי שהיה עיתונאי ב”ידיעות אחרונות” במשך כארבעה עשורים וערך את מוסף “7 ימים”, ועומד כיום בראש ההוצאה לאור “קשת”, רואה עכשיו כיצד שני התחומים האלה נאבקים כמעט על חייהם.

“למה שמתרחש כיום בישראל בשוק הספרים אין אח ורע בעולם”, הוא אומר. “המצב הנוכחי, שבו ארבעה ספרים נמכרים ב-100 שקלים, משאיר למו”ל 12 שקלים לספר, שזה הרבה פחות מעלות הייצור. אז איך אפשר לשלם בכלל לסופר? יורם קניוק מקבל שקל אחד לכל ספר שהוא מוכר. זה לא ייאמן. ואין לזה סוף: השבוע הייתי בתחנת הרכבת באוניברסיטת תל אביב ומוכרים שם ספרים ב-5 שקלים. אז נכון שאלה ספרים ישנים, אבל זה ברור שמפסידים עליהם.

“אם אתה מוציא היום ספר חדש, אתה חייב להשתתף בכל המבצעים המטורפים האלה, כי אחרת לא ייראו אותך בחנות. ספרים שיצאו לפני שבוע-שבועיים כבר במבצע. איך זה ייתכן? אני מוציא ספרים גם בארה”ב, ושם ההנחה המקסימלית היא ב’אמזון’ והיא בשיעור של 30%. שזה אמנם הרבה, אבל זה לא מה שהולך כאן. אין בארה”ב הנחות אדירות כמו כאן, והאמריקאים הם בהחלט מודל למכירת ספרים”.

אתה מזוהה מאוד עם ההתייחסות לספר כאל מוצר. מאמצע שנות ה-90 אתה נחשב לאשף בשיווק ובמסחר. אולי גם לך יש חלק בטירוף המבצעים הנוכחי?

“לשיווק יש גבולות. זה לא אמור להיות בכל מחיר, ומה שעושים עכשיו זה בכל מחיר. השיווק נועד לקדם את הספר במחיר סביר. אני אף פעם לא חשבתי שאפשר לקחת ספר ולגרום לו לזילות כל כך גדולה מבחינת התדמית המסחרית. אני לא מכיר מוצרים אחרים שמוכרים במחירי היצף (דמפינג), עם הפסדים למי שמייצר אותם. תמיד חשבתי שהשיווק הוא חלק בלתי נפרד מהעניין. צריך לעשות את העטיפה הנכונה ולתת את השם הנכון, וחשוב מאוד לעשות יחסי ציבור וראיונות בטלוויזיה. אבל אף פעם לא צידדתי בכך שימכרו ספרים כמו בשוק. באמריקה עושים שיווק ויחסי ציבור במימדים אדירים, בכל מיני שיטות מתוחכמות, ואף אחד לא חושב שצריך למכור ספר ב-10 סנט”.

מה דעתך על הצעת החוק החדשה שמקדם ח”כ ניצן הורוביץ, שלפיה ייאסרו הנחות בשנה הראשונה וסופרים יקבלו לפחות 8% ממחירו המקורי של הספר?

“זה נראה לי הכיוון הנכון, אבל אני לא כל כך הבנתי את שרת החינוך שאמרה בשבוע שעבר שבמקביל להצעת החוק, היא מצדדת גם בהמשך התחרות החופשית. פירושו של דבר שימשיכו להיות מבצעים, ובמצב כזה אי אפשר להבטיח לסופרים מינימום תמלוגים כי אין מאיפה לקחת את זה”.

אתה שותף לנבואות שלפיהן העיתונות הכתובה קרובה למותה?

“אני לא חושב שהעיתונות תיגמר. היא תיפגע, זה בטוח. אני מכיר הרבה אנשים שמקבלים את המידע שלהם מהאינטרנט ולא מהעיתונות, והמפרסמים יודעים את זה. נתח הפרסום בעיתונים יורד, ולכן ההכנסות שלהם יורדות. אני חושב שהמצב יתייצב באיזשהו מקום, אבל זה לא סוף העיתונות. דווקא עכשיו זו נראית לי התקופה הנכונה להשקיע ולהתחרות כדי להציע מוצר יותר טוב.

“אבל אני יודע שדברים השתנו. כשהייתי עורך ‘7 ימים’, העיתון היה בשיא פריחתו, והוא היה עיתון עשיר מאוד. יכולתי לשלוח כתב לאמריקה בלי לבקש אישור, והיום אפילו בשביל מונית צריך לקבל אישור”.

אולי עוד מעט כולם יקראו רק ספרים דיגיטליים, כמו באייפון או בקינדל?

“אני חושב שספרים דיגיטליים הם העתיד. כשהאייפון נכנס לישראל שאלו אותי אם אני מוכן להכניס אליו ספר שלי. נתתי להם אפשרות להעלות את כל הספרים שלי לאייפון, ועכשיו אפשר לקרוא את כל הספרים הקודמים באייפון, בכל מקום שאתה רוצה. זה נמכר יפה מאוד, וחיי המדף הרבה יותר ארוכים מאשר ספרים בחנויות. ב-100 גרם של מכשיר אפשר להכניס 30-40 ספרים.

“הדבר הזה יגרום לכך שהמו”לים ייעלמו, בדיוק כמו בתעשיית המוזיקה. כל המתווכים ייעלמו, והקשר יהיה ישיר בין הסופר לחברה הדיגיטלית. ככה גם הסופר יוכל לקבל תמלוגים הרבה יותר גבוהים”.

על מה יהיה הספר הבא שלך?

“סיימתי לכתוב ספר על אחת הלוחמות הכי מפורסמות ב’מוסד’. זה סיפור אמיתי, אבל זה עדיין נמצא בצנזורה. אחריו אני מקווה שיבואו עוד הרבה, לפחות עוד 25. אני באמת לא חושב שאנשים יפסיקו לרצות שיספרו להם סיפורים. זו נישה שלא תשתנה: לא משנה אם אני אספר סיפורים באייפון או בקינדל, אני אספר סיפורים. כמו בכיכר השוק בסין, כשמספרי סיפורים נהגו לשבת והיתה דממה סביבם כי כולם הקשיבו. אנשים בכל מקום בעולם ובכל גיל רוצים סיפורים. כל השינויים הטכנולוגיים הם רק המדיום, משום שתמיד יצטרכו למלא אותם בתוכן.

“מהניסיון שלי אני יודע שאנשים מבוגרים, כמו ילדים קטנים, רוצים לשמוע סיפור. שב בערב, תקריא להם סיפור, זה מה שהם רוצים. אל תסבך אותם יותר מדי, אל תכביד עליהם. הם רוצים סיפור טוב לפני השינה. זה סוד כל העניין. אם תספר סיפור טוב, הם יאהבו אותך. אם לא, אז הם פשוט יילכו לישון”.