שנה חלפה מאז איבדה איילת מורדוך את אחותה, אירית שטרית, בתחנת אוטובוס באשדוד, תחת מטר של רסיסי טיל גראד, בימים הראשונים של "עופרת יצוקה". בראיון אישי היא מספרת על שנה של כאב, של זיכרון בלתי פוסק וגם של אופטימיות וחיים חדשים
d790d799d7a8d799d7aa-d7a9d798d7a8d799d7aa

אירית שטרית עם בנה

לחיות את חייה

פורסם ב: |  18.12.2009

שום דבר באותו יום שני ארור לא היה כרגיל. כאילו מישהו ישב שם למעלה וטווה בקפידה קורים צפופים־צפופים, כאלה שלא הותירו לאירית שטרית שום סיכוי לחמוק. זה היה נר שמיני של חנוכה, בדיוק לפני שנה, ימים ספורים לאחר תחילת מבצע עופרת יצוקה. מאות קסאמים וגראדים נחתו בשטח ישראל, שני אזרחים, האחד בנתיבות והשני באשקלון, נהרגו.

זה כמה ימים שאירית, תושבת אשדוד בת 39, הסתובבה עם תחושה לא טובה. בנר ראשון של חנוכה, שבוע קודם לכן, שמעה דרשה של הרב ישעיהו פינטו, תושב אשדוד, שניבא כי אסון גדול עומד לקרות. לכל חבריה ומכריה חזרה ואמרה: אסון גדול עומד לקרות, אסון גדול. זה לא הפריע לה להתייצב בערב בבית הוריה עם בצק לסופגניות מרוקאיות והרבה הפתעות לילדים.

באותו יום נמהר, אירית כלל לא תיכננה להצטרף לאחותה הצעירה לאימון בחדר הכושר. יכול להיות שקול פנימי לחש לה שהערב כדאי להישאר בבית. אבל איילת מורדוך, האחות הקטנה ממנה בשלוש שנים, חזרה והציעה שתבוא. היא כבר התייאשה והיתה בדרך החוצה, כאשר אירית התקשרה אליה פתאום ואמרה: בואי, אני בחוץ, ניסע באוטו שלי.

ביציאה מחדר הכושר, אירית התעכבה. הן החליטו לבקר חברה משותפת באשדוד, אבל הדרך שאירית בחרה לא היתה הדרך הנכונה. משום מה, דווקא ביום הגורלי בחייה, היא בחרה לנסוע בדרך הארוכה. איילת רצתה לשאול מה פתאום הן נוסעות דווקא משם, אבל המילים איכשהו לא יצאו מגרונה.

כאשר האזעקה תפסה את שתי האחיות בתוך המכונית, אירית נתקפה היסטריה. כל המכוניות שנסעו באותו זמן ברחוב המשיכו בדרכן ולא נעצרו, אבל אירית – מעשה שטן – החליטה לעצור. ככה הרי הורו לתושבי אשדוד בתשדירי ההסברה. הן יצאו מהרכב וביקשו להסתתר בתחנת האוטובוס הסמוכה. אירית, האחות הבכורה, סוככה בגופה על איילת, מבקשת לגונן עליה כפי שעשתה כל חייה. טיל גראד שנורה מעזה – “גראד משופר”, כך נמסר באותו לילה – התפוצץ כמה מטרים משם, מפזר רסיסים לכל עבר, רסיסים שחדרו את מעטפת תחנת האוטובוס, וננעצו בגופה של אירית.

“אף אחד בעולם לא יזיז אותי מהדעה שאחותי היתה אמורה להגיע למקום ההוא באותו זמן”, אמרה השבוע איילת. “אני חושבת שכיוונו אותה. אני לא יודעת מי, אולי זה הגורל, אבל היא כנראה היתה צריכה להיות שם באותה שעה. אני כל הזמן משחזרת את זה – איך התעכבנו, באיזו דרך נסענו, מה פתאום היא באה לאסוף אותי. בהתחלה הרגשתי המון אשמה שבכלל הצעתי לה ללכת לחדר הכושר, הרי הכל היה שונה אם אני הייתי אוספת אותה. אני לא הייתי עוצרת בכביש, הייתי ממשיכה לנסוע כמו שרוב האנשים עשו. אני זוכרת אפילו שרציתי להגיד לה משהו, אבל משהו בפנים עצר אותי. הכל כדי שנגיע לשם באותה שעה”.

מבכי לצחוק

בית באור הנר שנפגע מטיל בזמן "עופרת יצוקה" (תצלום: הסוכנות היהודית)

בית באור הנר שנפגע בזמן "עופרת יצוקה" (תצלום: הסוכנות היהודית)

שקט נעים ופסטורלי שורר בשכונה שבה גרים הוריה של אירית. שכונה ט”ו באשדוד היא שכונה של בתים צמודי קרקע, רחובות הולנדיים וגינות קטנות ומטופחות. יום דצמבר שמשי במיוחד שופך המון אור על עצי לימונים ותפוזים, וחתולים אפורים שמנמנים מטפסים באיטיות על גדרות הפלסטיק הלבנות המקיפות את הבתים. שכונה של אנשים שמצאו את המנוחה והנחלה, או לפחות חשבו כך.

בכניסה לבית, תמונה גדולה של אירית, מחייכת כולה, ניבטת מהקיר הלבן שממול. בפינת חדר האורחים יד זיכרון מאולתרת לבת הבכורה, עם תמונות, אלבומים, מזכרות ומכתבים. אירית, אם לארבעה ילדים (בני 20, 19, 14 ו־11.5), גדלה והתחנכה באשדוד. היא עבדה בבית ספר תיכון בעיר, ובעלה, הרצל שטרית, הוא סמנכ”ל בחברה שבבעלותו של ג’קי בן זקן, איש עסקים והבעלים של קבוצת הכדורגל מ”ס אשדוד.

“זה נכון שעברה בדיוק שנה”, אומרת איילת בעצב בחדר האורחים של הוריה, “אבל אני חווה את האובדן של אירית כל יום, בוקר־בוקר וערב־ערב. כשאני מתעוררת, כשאני יוצאת לעבודה וכשאני חוזרת הביתה. זה משהו שמלווה אותי כל החיים. יום השנה הוא בסך הכל יום זיכרון, אבל על הבשר שלי אני מרגישה את זה מדי יום. עברה שנה, אבל בשבילנו כל יום עבר לאט מדי. לי נראה כאילו עברו עשר שנים מאז”.

מה את חושבת כשאת נזכרת בה?

“אני מנסה להדחיק את המחשבה שהיא לא כאן. מבחינתי היא נסעה לטיול ארוך לחוץ לארץ, כי המחשבה שהיא לא תחזור זה משהו שאני לא יכולה לעמוד בו. לפני שבוע היה בר מצווה לבן שלי, והרגשתי מאוד את חסרונה. האמת היא שלא היתה לי שמחה. עשינו רק עלייה לתורה, וכל הזמן חשבתי מה היא היתה אומרת ומה היא היתה עושה. היא בטוח היתה רוצה שאנחנו נשמח, אבל מאוד קשה לי לשמוח בלעדיה.

“באירועים מיוחדים הגעגוע חזק יותר, כי ביומיום אתה קם בבוקר ושולח את הילדים לבית הספר ועסוק בעבודה וחושב עליה תוך כדי. אין לך זמן לעצור ולשקוע, וזה גם משהו שאני לא כל כך רוצה כי זה מאוד קשה. אבל כשיש אירוע, ואתה רואה את כולם סביבך והנוכחות שלה חסרה, קשה לי מאוד להדחיק את היעדרה. באותם רגעים אני חווה כאב וגעגוע”.

הייתן קרובות?

“במשפחה, אירית היא הבכורה, אני השנייה, ויש עוד אח ושתי אחיות. אבל בשבילי אירית לא היתה רק אחותי הגדולה, אלא גם החברה הכי טובה. היינו מתראות כל יום ומדברות ארבע-חמש פעמים ביום. בכל רגע ביום ידעתי מה היא עושה. כשאני חושבת שאני לא אראה אותה יותר אני פשוט משותקת”.

איך הילדים שלה מתמודדים עם זה?

“בדרך כלל, מי שמסתכל מהצד חושב שאנחנו מאוד חזקים. אנחנו לא משדרים מצוקה, אבל אף אחד לא יודע מה קורהאצלנו בחדרי חדרים. יש ימים שאנחנו לא עומדים על הרגליים ולא רוצים לצאת מהמיטה, יש מצבים של כעס. הילדים משדרים כלפי חוץ חוזק, אבל רק עם הקרובים ביותר הם מוכנים להיפתח. אמא היא עמוד השדרה של הבית. עם כל זה שבעלה של אירית הוא אדם חם וכל המשפחה תומכת, אף אחד לא יכול להחליף את האמא. זה שילד הולך לישון בידיעה שאין לו אמא וקם בבוקר בלי אמא, זה לא דבר קל”.

מי עוזר לך לעבור את התקופה הזאת?

“קשר שנוצר ביני לבין חברת ילדות של אירית הלך והתחזק בשנה האחרונה. היא היתה החברה הכי טובה שלה מכיתה ג’. אני עובדת איתה כבר חמש שנים ביחד, ובימים שאני באה מרוסקת לעבודה היא עוזרת לי. קשה לה בדיוק כמו שקשה לי, היא איבדה חברה שהיתה ממש כמו אחות. היא מעודדת אותי כשאני למטה, ואני מעודדת אותה כשהיא למטה. אין יום שאנחנו לא מדברות על אחותי. היא מכירה אותה כל כך טוב, שהיא יודעת להגיד דברים שאחותי היתה אומרת. היא מעבירה אותי מבכי לצחוק. היא מנסה לדמיין מה אירית היתה אומרת, היא הרי בטח היתה צוחקת על הכל. היא היתה אומרת ‘מה קרה לכם, תמשיכו לחיות’.

“איתה אני מרשה לעצמי להתפרק, ולפעמים אני אפילו מרגישה כאילו אני מדברת עם אחותי. היא מאוד מזכירה לי את אירית מבחינת ההומור. היא אומרת לי לפעמים שאחותי נמצאת עכשיו במקום טוב ושלא צריך לדאוג לה. כמו שהיא הסתדרה טוב פה, היא בטח מסתדרת טוב גם שם. יש לנו בדיחה שמתישהו הרי ניפגש בשמים, והיא אומרת לי שאירית תדע כבר כל כך טוב את החוקים שם למעלה, שהיא תגיד לי בדיוק מה לעשות ולאיפה ללכת”.

כבר לא מפחדת

עשן מיתמר מעל עזה בזמן "עופרת יצוקה"

עשן מיתמר מעל עזה בזמן "עופרת יצוקה"

13 ישראלים נהרגו במבצע עופרת יצוקה, מתוכם שלושה אזרחים ועשרה חיילים. בשבוע שעבר פורסם כי בעקבות המבצע פחת מספר הרקטות שנורו מעזה לישראל בכ־90 אחוזים, ובכל זאת, הירי לא פסק כליל. בשנה שחלפה נשמעה גם ביקורת קשה על צה”ל, בישראל ובעולם, ודו”ח גולדסטון הוגש לאו”ם, ובו הטענה כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה. “פוליטיקה מעולם לא היתה התחום החזק שלי”, אומרת איילת, “אבל המלחמה הזאת לקחה את אחותי. כמו שהמלחמה התחילה, ככה היא הפסיקה. אני חושבת שהפסיקו את המלחמה מוקדם מדי ולא פתרו את הבעיה. אחרי כל מה שסבלנו כאן היה צריך ללכת עד הסוף”.

מה אירוע כזה משנה בתפיסת החיים?

“זה משנה הרבה. פעם פחדתי מכל מיני דברים. היום אני כבר לא מפחדת, כי אם אני צריכה למות בשעה מסוימת וביום מסוים אני אמות. אחותי היתה צריכה ללכת באותו יום והיא הלכה. היום אני יכולה להגיד שאם חס וחלילה תהיה פה שוב אזעקה, רק בשביל הילדים אני אכנס לממ”ד. זה ממילא לא משנה, אם זה משהו שצריך לפגוע בי אז זה יפגע בי גם אם אני מתחת לאדמה.

“מבחינת הדת, היום אני יותר מאמינה. אני חושבת שיש שתי אפשרויות – או להפסיק להאמין ולהתנתק מהכל, או להחליט שיש מישהו למעלה וזה מה שהוא רוצה. בהתחלה מאוד כעסתי עליו ולא הבנתי, חשבתי שסוף העולם קרה, אבל לפעמים אני מסתכלת מסביב ורואה שיש דברים יותר גרועים. אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם גם אני לא הייתי פה. אני לעולם לא אשלים עם זה שהיא לא כאן, אבל אם שתינו היינו הולכות זו היתה מכה עוד יותר קשה. אני אף פעם לא אשלים עם זה, אבל אני רחוקה מלכעוס עליו. זה מה שהיה צריך לקרות, ואם זה לא היה קורה אז, זה היה קורה במקום אחר”.

יש משהו שמצליח לגרום לך לחייך?

“כשאני נזכרת בהומור שלה, וכשאני רואה את הילדים שלה. אני מסתכלת על הילדים שלה ויודעת כמה היא היתה מאושרת לראות אותם גדלים. היינו בית מאוד שמח, ואני מקווה שיום אחד זה יחזור, אבל בינתיים זה קשה. אנחנו מנסים להנציח אותה בכל מיני דרכים – קראו אודיטוריום בעיר על שמה והקימו בית כנסת. אפילו חשבתי שתיוולד לי ילדה ואני אקרא לה אירית על שם אחותי. זה מצחיק כי כבר חשבתי שגמרתי עם ילדים, וההריון מבחינתי לא היה מתוכנן. פתאום אמרתי לעצמי שאם זה כבר קרה, אולי אתן לה את שם אחותי, אבל התברר שזה יהיה בן”.