את סרטו עטור השבחים "לבנון" הקדיש הבמאי שמוליק מעוז לבת זוגו, לאורה שיים - האישה שכבר 20 שנה תומכת בו ומקבלת אותו כפי שהוא, למרות הקשיים והטראומה שחווה. בראיון זוגי, השניים מספרים לראשונה על החיים האמיתיים מאחורי הקלעים
d7a9d79ed795d79cd799d7a7-d79ed7a2d795d796

הסרט "לבנון"

ואלס עם לאורה

פורסם ב: |  20.11.2009

לבמאי הסרט “לבנון”, שמוליק מעוז, יש מין משחק פרטי כזה. לפעמים, כשהוא מטייל כך סתם ברחוב, הוא מסתכל על זוגות אחרים ומנסה לחשוב מי משני בני הזוג הרוויח יותר מהשידוך. כשהוא שואל את עצמו אותה שאלה עליו ועל בת זוגו לאורה שיים, התשובה מבחינתו ברורה: הוא המרוויח ובגדול.

אולי בגלל זה הוא החליט להקדיש את סרטו זוכה פרס “אריה הזהב” בפסטיבל ונציה דווקא לה. בסוף הסרט אחרי שעה וחצי של חוויה דחוסה וטעונה רגשית מופיעה כתובית פשוטה ועדינה באותיות לבנות על רקע שחור: “ללאורה שלי”.

“לאורה היא חלק ממני, היא החיים שלי, היא מה שהחזיק אותי חי”, אומר מעוז. “לאורה שלי היא האישה שאהבה וקיבלה אותי כמו שאני במשך כל כך הרבה שנים. היא האמינה בי ולא היתה צריכה שאחרים יגידו. היא לא חיכתה שבמאי כמו אנג לי יגיד את זה. היא תמיד חיבקה אותי, גם בתקופות הקשות, והיו תקופות קשות. אני לא מהאנשים ששוכרים מטוס וכותבים בשמים ‘לאורה אני אוהב אותך’. אנחנו לא טיפוסים שאוהבים להפגין את האהבה שלנו אבל היה לי מאוד חשוב בסוף הסרט להגיד את זה לכל העולם”.

בתוך תוכו הוא ידע שלאורה לא היתה רוצה שיעשה את זה. בגלל זה החליט לא לספר לה והוסיף את הכתובית רק בשלב מאוחר יחסית, בזמן שעבודת העריכה נעשתה בגרמניה. “כשהוא סיפר לי על זה”, אומרת לאורה, “הדבר הראשון שחשבתי היה ‘למה אני צריכה את זה’? אף פעם לא אהבתי קרדיטים וזה בחיים לא עניין אותי. תמיד הרגשתי שזו יותר אחריות מאשר כבוד. אני לא טיפוס של אמצע פריים. אני שונאת מצלמות ובחיים לא אעמוד על במה. אבל האמת היא שזה יופי של סוף לסרט. סרט על גברים פצועים שנגמר בתודה לאישה – אין דבר יותר מרגש מזה. כשאתה רואה את התודה הזאת לאישה, אתה מבין עד כמה הדבר הוא אמיתי”.

במשך 20 שנה היא חולקת את חייה עם מעוז ומאזינה לסיפוריו ולחיבוטי נפשו. היא היתה שם לידו כשזיכרונות האימה שנחרטו בנפשו לפני 27 שנה, כשהיה טנקיסט בן 20 במלחמת לבנון, נהפכו למילים צפופות על הנייר הלבן. היא היתה שם לידו כשברא את בן דמותו יואב, תותחן טנק שרואה דרך כוונת התותח בניינים הרוסים, פצועים והרוגים. והיא היתה שם לידו באותו ערב קסום בוונציה כשיו”ר חבר השופטים עלה לבמה וקרא: “שמוליק מעוז”.

מאז עלה הסרט לאקרנים בישראל צפו בו כבר יותר מ-60 אלף איש. בתחילת החודש נערכה הקרנת בכורה בפאריס בנוכחות שר התרבות הצרפתי ובשבת ישתתף מעוז בקבלת פנים בוותיקן בהזמנת האפיפיור. על אף הסקירה הנרחבת שהסרט זכה לה, דמותה של לאורה וחלקה המכריע בחייו של שמוליק וביצירתו מעולם לא נחשפו. “היא האור שבחיי והשקט בנפשי”, אומר שמוליק בראיון זוגי משותף, והיא משיבה: “אני מאחלת לכל אישה בעולם שיהיה לה גבר כמו שמוליק, גם אם זה רק למעט זמן”.

אאוט אוף פוקוס

הבמאי שמוליק מעוז עם פרס אריה הזהב

הבמאי שמוליק מעוז עם פרס אריה הזהב

הם נפגשו ב-1989, על הסט של “סיפורים לשעת לילה מאוחרת”, סדרת מתח שהפיק מיקי בהגן עבור רשות השידור. הוא היה ארט דירקטור, היא היתה מעצבת התלבושות. הוא היה צבר בן 27, היא עלתה לארץ ארבע שנים קודם לכן מרומניה. “זאת היתה אהבה ממבט ראשון”, היא אומרת, “זה היה כאילו מישהו פיזר איזה גז על הסט ואנחנו נשמנו אותו עמוק. זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שהתאהבתי. הייתי טיפוס מאוד רציונלי לפני זה וחשבתי שאם לא התאהבתי עדיין בחיים אז זה בטח לא קיים. חשבתי שאהבה זה משהו שקיים כנראה רק בספרות ובתיאטרון”.

“פשוט לא ראינו כלום”, ממשיך שמוליק, “הכל היה מין אאוט אוף פוקוס. כשהיינו יושבים אחד ליד השני וברך נגעה בברך, היה מין חשמל כזה. אולי קבלת הפרס היתה הדבר הכי קרוב להתאהבות, לאותה תחושה של אושר. זה עוד לא, אבל זה קרוב”.

מהרגע הראשון ידעת שלאורה היא האדם שתוכל להיפתח בפניו?

שמוליק: “כן, אבל זו לא תובנה שכלית. זה כאילו כרומוזום מסוים בגוף שלי זיהה כרומוזום זהה בגוף שלה. זו תובנה עמוקה יותר אבל חלף הרבה מאוד זמן עד שדיברנו על המלחמה. זה לא שהתיישבתי יום אחד והתחלתי לספר לה סיפורים. זה היה בטפטוף. בהתחלה סיפרתי לה שנלחמתי בלבנון, ואחרי זה לאט לאט עוד ועוד דברים”.

זה לא היה קל בשבילה, אישה שמגיעה ממקום שבו “מי שהורג הוא בטח קרימינל”, לדבריה. “באתי לישראל מרומניה, שזו ארץ די מסכנה ואומללה, אבל אחרי חצי שנה בארץ אמרתי לעצמי שבעצם פה האנשים יותר מסכנים. גם קשה מאוד לחיות, גם צריך להזיע כדי לחיות את היומיום, ועוד צריך לצאת למלחמות. מה עוד אפשר לדרוש מעם? גם היום אני חושבת שהחיים פה הם בלתי אפשריים. זה לא שזה הפחיד אותי. הדאיג אותי מה המלחמות האלה עושות לאנשים. הסתכלתי על אנשים בארץ כעל קורבנות”.

ב-1991, זמן קצר אחרי שעברו לגור ביחד ברחוב רופין בתל אביב, פרצה מלחמת המפרץ הראשונה וטילים שוגרו לתל אביב. “לאורה היתה מבועתת”, מספר שמוליק. “אני הבטחתי לה שיש לצה”ל החזק אמצעי יירוט משוכללים, ושאין לה מה לדאוג. ואז ערב אחד, לגמרי בהפתעה, אנחנו מוצאים את עצמנו סגורים באמבטיה, קור אימים, ואנחנו מחבקים אחד את השני, לבושים רק בתחתונים. בחוץ שמענו את הטילים נוחתים לידנו באזור הקריה. פתאום התחלנו להריח ריח חריף ומוזר. אתה יכול לדמיין לך, יהודי יושב בחדר אטום עם מסכת גז על הפנים ומתחיל להריח ריח של גז? היינו בטוחים שזהו. ככה אנחנו גומרים את החיים. עברה דקה ועוד דקה. שום דבר לא קורה. התברר שהכלב שלנו הפיל בטעות פחית אצטון שהיתה בחדר השני”.

רק אחרי שלוש שנים של היכרות הוא העיז להראות לה בפעם הראשונה טקסט שכתב. “הוא היה מוכשר מאוד גם כארט דירקטור”, היא אומרת, “הוא אף פעם לא הסתכל על מגזינים של עיצוב. הכל יצא ממנו מבפנים, באינטואיציה מדהימה. אבל אז קראתי מה שהוא כתב ואמרתי לו שהוא צריך להיות סופר. הוא ענה לי: ‘לא, אני צריך להיות במאי”‘.

כשהתחיל ערוץ 2 הניסיוני כתב מעוז בפעם הראשונה תסריט (“008 ומלחמתו באויבי האנושות”). “זה היה פשוט מדהים”, אומרת לאורה, “זה היה כמו ‘דוגוויל’ של לארס פון טרייר מבחינת הרעיון והמראה. זה היה מדהים”.

מתי הבנת שאת חיה עם הלום קרב?

“אני לא חושבת שהיה איזה רגע שאמרתי לעצמי ‘ואו, הוא הלום קרב’. ידעתי שהוא מאוד זקוק לטיפול וידעתי גם שהחולים האמיתיים לא הולכים לרופאים. הרגשתי שיש לו רגשי אשם נוראיים וזה עשה לי מאוד רע כי זה דבר שאוכל בן אדם מבפנים. זה משהו בלתי נסבל בעיני כי זה פנימי וזה בדרך כלל לא משהו מוגדר. אף אחד לא נקי מרגשות אשם, אבל רגשות האשם שלי נוגעים לדברים שאפשר לתקן. את רגשי האשם שלו אי אפשר לתקן. אם הרגת מישהו, אתה מרגיש שבחיים לא תוכל לתקן את זה”.

מעוז: “אנשים אולי מדמיינים שלמישהו יש סיוטים בלילה ואז האישה מחבקת אותו ואומרת לו ‘זה היה רק חלום’. אם זה היה ככה, זה היה פשוט. יש משהו יחסית קל בהתמודדות עם דבר ברור כמו סיוט, גם אם הוא חזק וכואב, כי יש לו התחלה וסוף. אני הייתי צריך להתמודד עם משהו הרבה יותר מעורפל. מין פסיביות כזאת.
“אני לא אדם זועף. האווירה בבית היתה תמיד טובה, אבל היו לי מדי פעם התקפי זעם. המון כעס. חושך בעיניים. היום אני מרגיש שזה נטש אותי, אבל כשאתה יודע שאתה שווה ומצד שני אתה לא עושה כלום, ולכן גם אף אחד לא מקשיב לך ואתה לא מצליח להתקדם, אתה מבין שאתה לא פועל למען עצמך. למרות שאתה תקוע, אתה לא עושה כלום. זו הרגשה מאוד מסתכלת שמחלישה אותך. אתה כועס על עצמך בעיקר ממקום של ‘די כבר להתפנק, אז הרגת והיית, כולם היו שם’.

“בכל הדור של שנות ה-70, דור מלחמת לבנון, לא היתה בכלל מודעות לנושא הזה של טראומה. במקום שבו אני חייתי, אם לא היית הולך לקרבי, היית חוזר הביתה דרך החצרות האחוריות, כדי שלא יראו שאין לך רובה. אז אם חזרת מהמלחמה, ויש לך את כל האצבעות ואין לך שום כווייה – אתה עוד מתלונן? על מה, שעצוב לך? שמשהו לא ברור לך בפנים? זה נראה לי לא לגיטימי בכלל. זה נראה לי פינוק. לקח לי זמן להבין שיש לי זכות”.

איך לאורה עזרה לך בתהליך הזה?

“תאר לך שיש לך איזה יום מחורבן וכלום לא הולך לך והצרות רודפות אותך ואתה ממש מבואס. אבל בתוך תוכך אתה לא באמת מבואס כי אתה יודע שבסוף היום הזה יהיה טוב כי אתה תבוא הביתה ובבית תהיה לאורה. מובטח לך תמיד שסוף היום, הסוף של כל יום, יהיה טוב. המבחן לאהבה הוא לא כשטוב, אלא דווקא כשקשה ולחוץ. ואני בן אדם שלא כל כך קל לחיות אתו”.

לאורה: “ומי קל? אף אחד לא קל”.

שמוליק: “למה את אומרת? את קלה”.

חיים אבודים

שחקני הסרט "לבנון"

שחקני הסרט "לבנון"

שמוליק מתנסח ברהיטות, לאורה מקשיבה בסבלנות. שמוליק הוא איש של פרטים, לאורה רואה את התמונה השלמה. היא אוהבת סרטים של אנטוניוני, הוא מעדיף היאבקות אקסטרים בשתיים בלילה בטלוויזיה.

“אני יכול להיות שעות בחדר העבודה שלי”, אומר שמוליק, “והיא בפינה אחרת עם המחשב שלה, אבל עצם התחושה שאנחנו ביחד היא דבר גדול. תמיד ידענו לחייך אחד לשני. גם בתקופות הכי קשות, שום דבר לא שבר אותנו ולא נתנו לשום דבר ללכלך את האהבה בינינו. זה גם תמיד היה הניצחון הקטן שלנו על החיים. זה מין חיבור שהעמיק עם השנים. אומרים שההתחלה סוערת ואז החיים מתמתנים ובאיזשהו שלב יש שגרה. אצלנו זה כל הזמן הולך ונהיה יותר עמוק ויותר מורכב ויותר חזק. לפעמים אני קם בבוקר ואומר לעצמי שרק בשביל המתנה הזאת אני לא צריך לבוא בטענות לחיים”.

אבל היו גם בקרים שבהם הוא לא רצה לקום. “אחרי הרבה שנים שעבדתי בפרסומות, פתאום עזבתי את זה והתחלתי לשבת בבית. זה היה בשנת 2000. כשאתה עושה פרסומות, יש לך יום עבודה שמתחיל בבוקר ונגמר אחרי הצהריים. ברגע שאתה מפסיק, אתה לאט לאט ישן לתוך היום ומתקבלת אצלך תחושה של חיים אבודים. לאורה היתה חוזרת הביתה מהעבודה ומכינה אוכל ואני לא הייתי עושה כלום. אפשר להשתגע כשרואים בן אדם בפסיביות כזאת”.

לאורה: “דווקא שמחתי לחזור הביתה. אני מרגישה שהרווחתי המון מהקשר הזה. מהחום ומהתמימות שיש בשמוליק. זה נכון שהיו פעמים שהאשמתי את עצמי שאני לא תובענית יותר ואומרת לו ‘נו יאללה’. אבל אני לא כזאת, ואין מה לעשות”.

גם את הסרט רואה שמוליק כמעשה משותף ולא כפרויקט בלעדי שלו. “מהרגע הראשון היא קראה כל מילה בתסריט. כתבתי פתאום מתוך בולמוס, לא היה יום ולא היה לילה. כותבים-כותבים-כותבים, אם רעבים אוכלים ואם עייפים ישנים. נסגרנו שנינו בבית ופתאום אחרי הרבה שנים שזה לא הלך, ראיתי שאני מצליח לכתוב על המלחמה”.

מה שיצא הוא תיאור 24 השעות הראשונות במלחמת לבנון מנקודת מבט של ארבעה חיילים צעירים. כמעט כל הסרט מתרחש בתוך הטנק, וגם כשהמצלמה מתארת מה קורה מחוץ לטנק, היא עושה זאת דרך כוונת התותחן. “העבודה עם יואב היתה הכי קשה”, מספר שמוליק, “כי התפקיד שלו יחסית פסיבי, בלי הרבה טקסט. הייתי צריך לשבת מאחוריו ולפמפם לו את כל רגשי האשם שלי כדי שייכנס לאווירה. התחלתי לצעוק עליו: ‘בגללך נהרג חייל! בעוד כמה שעות יגיע אוטו עם קצין ורופא למשפחה שלו ויגיד להם שהבן שלהם נהרג, והם ישאלו למה – כי אתה טעית והתבלבלת?’”

לאורה: “זה היה פשוט מצמרר. נהיה מין שקט כזה בסט, ואף אחד לא ידע איפה נגמר הבמאי ואיפה מתחיל הבן אדם. אפילו אני לא ידעתי”. שמוליק: “אבל לא הייתי עושה את הסרט הזה אלמלא הרגשתי שהשתחררתי. לא רציתי לגשת לפרויקט כזה מתוך עיוורון של אחד שהיה שם ויודע הכל. רציתי לגשת אליו כבמאי. ברור שכל החוויות המתוארות בו יוצאות מתוך הזיכרון העמוק והכאב האישי שלי, אבל אלה חוויות שהצלחתי לעבד לסרט. כשכאב לי על הגיבורים זה היה כאב של תסריטאי, לא כאב של שמוליק”.

איך היתה ההרגשה לזכות בפרס בוונציה?

שמוליק: “מבחינתי זו תחושה שהצדק נעשה – איתי, עם החיים ועם הסרט”.

לאורה: “אני מאוד שמחתי בשבילו כי הרגשתי שזה מגיע לו. צדק? אני לא מאמינה בצדק. אני חושבת שהחיפוש אחר הצדק הוא בדיוק הדבר שהופך אותנו לאומללים. שמוליק הוא בן אדם מאוד עשיר וזה רק עוד פרט אחד בחיים שלו. כל מה שהוא עשה בחיים מצטרף להרבה מאוד פרטים”.

“כנראה שזו בדיוק הסיבה שבגללה אני חי היום”, מוסיף שמוליק. “היא תמיד נתנה לי את התחושה שאמנם זה משהו שקרה לי, אבל אני גם במאי והחיים ממשיכים. אמרתי לך שלאורה היא האור שבחיי והשקט בנפשי. בלעדיה היה בדיוק ההפך: חושך בחיי ורעש בנפשי”.