האם טעתה ישראל כאשר הניחה לג'ון איוואן דמיאניוק לחמוק מעונש, והאם גרמניה עומדת לתקן את הטעות? אחד מאחרוני הפושעים הנאצים המובאים לדין, ומי שנחשד כ"איוואן האיום" ממחנה ההשמדה טרבלינקה, עומד במרכזה של דילמה משפטית והיסטורית
d793d79ed799d790d7a0d799d795d7a71

ג'ון איוואן דמיאניוק

אולי הפעם

פורסם ב: |  27.11.2009

חמישה שופטים נכנסו אל אולם בית המשפט העליון של מדינת היהודים בבוקר יום חמישי 29 ביולי 1993 כדי להחליט אם להוציא להורג פושע מלחמה נאצי. על כיסא הנאשמים ישב ג’ון איוואן דמיאניוק אוקראיני עב עורף שלפי העדויות שנאספו נגדו היה שומר אכזר במחנה ההשמדה טרבלינקה שדחף אלפי יהודים לתאי הגזים וכונה בפי האסירים “איוואן האיום”.

מן העבר האחד הונחה בפניהם הקביעה פה אחד של שלושת שופטי הערכאה הראשונה – דב לוין דליה דורנר וצבי טל – כי דמיאניוק הוא-הוא “איוואן האיום”, בנוסף על היותו שומר במחנה ההשמדה סוביבור. מן העבר השני, מאז ניתן גזר הדין הראשון ב-1988, הגיעו לבית המשפט עדויות חדשות שלפיהן מדובר בטעות בזיהוי. עדויות אלו חיזקו את התחושה כי דמיאניוק היה שומר במחנות אחרים בהם סוביבור אך הטילו ספק בזיהויו החד משמעי כ”איוואן האיום” מטרבלינקה.

אם היתה לכל חמשת השופטים סיבה טובה להיסוסים, לאחד מהם היה זה ודאי קשה במיוחד. אהרן ברק לא היה זקוק לספרי היסטוריה כדי לדעת לאילו מעשים מסוגלים היו משתפי הפעולה עם הנאצים. הוא הרי היה שם בגטו קובנה כילד בן חמש, כשאנשי אס.אס ומשרתיהם הנאמנים חנקו, רצחו והרעיבו עשרות אלפי יהודים.

ימים ספורים לפני מתן גזר הדין התחוור לתובע מטעם המדינה, עו”ד מיכאל שקד, כי העדויות החדשות עשויות להביא לזיכויו של דמיאניוק. “אני לא מבין”, זרק שקד לעברו של ברק באחד הדיונים האחרונים, “מה זה משנה אם הוא רצח ילדים בטרבלינקה או בסוביבור? גם זה וגם זה הם פשעים נגד העם היהודי”. אבל השופטים סברו אחרת וג’ון איוואן דמיאניוק זוכה מחמת הספק. הם אכן שוכנעו שדמיאניוק היה שומר במחנה סוביבור, אך מכיוון שבקשת ההסגרה מארה”ב לא נעשתה בגין מעשים אלה ומכיוון שלדמיאניוק לא היתה אפשרות להתגונן כראוי מפני אישום זה, החליט בית המשפט העליון לא להרשיע את דמיאניוק ולשחררו ממעצר.

ביום שני הקרוב ייכנס ג’ון איוואן דמיאניוק שוב לבית המשפט, הפעם במינכן שבגרמניה, ויואשם בסיוע לרצח 29 אלף יהודים במחנה ההשמדה סוביבור. בגיל 89 ובמצב בריאותי רופף, דמיאניוק הוא מאחרוני פושעי המלחמה הנאצים המובאים למשפט. ההחלטה להעמידו לדין התקבלה בעקבות דו”ח של היחידה הגרמנית לחקר פשעי השואה ובו הוכחות לכאורה למעורבותו ברצח אסירים יהודים.

“אני עדיין סבורה שזה האיש”, אומרת השופטת בדימוס דליה דורנר ערב העמדתו לדין של דמיאניוק במינכן. “שמעתי את הניצולים ואת הדרך שבה הם זיהו אותו. גם האליבי שלו היה כוזב. בפני הערכאה הראשונה שישבתי בה לא היו העדויות שהיו לבית המשפט העליון ולו הייתי יושבת בערעור הייתי מגיעה גם אני למסקנה שהם הגיעו. אני מרגישה גאווה גדולה במערכת הצדק שלנו. הרי סרווציוס, פרקליטו של אדולף אייכמן, אמר בזמנו כי יהודים אינם יכולים לשפוט את אייכמן שכן הם בעלי עניין. כלומר שאין שום סיכוי שהוא יוכל לזכות במשפט צדק. והנה בית משפט בישראל, שאחד משופטיו הוא ניצול שואה, הוציא את דמיאניוק זכאי מחמת הספק. אם גרמניה תעמיד אותו לדין כעת ותרשיע אותו, אולי יהיה בזה מן הצדק שכן אחרי הכל מהם יצאה הרעה”.

מנגד, עו”ד מיכאל שקד סבור כי ניתן היה לסיים את הפרשה כבר אז. “היו לנו את אותן עדויות לפני 20 שנה”, הוא אומר, “ואין ספק שדמיאניוק היה בסוביבור בעת השמדתם של 29 אלף יהודים. לגבי המשפט בארץ היה בהחלט מוצא משפטי סביר וקביל – למרות הזיכוי מהעבירות בטרבלינקה – להמשיך את המשפט בישראל ולהביא להרשעתו בעבירות שעבר בסוביבור, בטרווניקי ובמחנות אחרים”.

חרות בזיכרון

דמיאניוק בזמן המשפט בירושלים (תצלום: לע"מ)

דמיאניוק בזמן המשפט בירושלים (תצלום: לע"מ)

פרשת ג’ון דמיאניוק החלה ב-1975, כשבריה”מ העבירה לרשויות ההגירה האמריקניות רשימה של שמות אוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים. שמו של דמיאניוק הופיע בה, לצד האישום: שומר במחנה סוביבור. לאור האישום הכבד העבירו רשויות ההגירה האמריקניות לישראל תמונות של החשודים וביקשו לזמן ניצולי שואה שעשויים היו לזהותם.

בתחילה זומנו ניצולים מטרבלינקה כדי לזהות אוקראיני אחר שעלה החשד כי היה שומר במחנה. למרבה ההפתעה אותם ניצולים התעכבו דווקא על תמונתו של דמיאניוק. כמה מהם הצביעו על התמונה ואמרו כי האיש הזה, שכונה בפיהם “איוואן גרוזני” (“איוואן האיום”), היה מפעיל תאי הגזים במחנה, שבו נרצחו כ-900 אלף יהודים. לכינוי הזה זכה משום ההנאה הסדיסטית ששאב מעינוי היהודים ומהשפלתם. על סמך עדויות אלה הוגשה תביעת הסגרה לרשויות האמריקניות, ובשנת 1986 הועבר דמיאניוק לישראל.

ב-16 בפברואר 1987, 26 שנה אחרי משפט אייכמן, החל בית דין מיוחד לדון בפשע היחיד בספר החוקים הישראלי שדינו מיתה. את התביעה הוביל פרקליט המדינה יונה בלטמן ואת דמיאניוק ייצגו כמה עורכי דין, שהמרכזי שבהם היה הישראלי יורם שפטל. מרגע שעלו לדוכן העדים ניצולי השואה והחלו לספר את קורותיהם באותם ימים נוראים, הושלך הס במדינה כולה.

עד הראייה הראשון היה פנחס אפשטיין, יליד צ’נסטוכוב, שהגיע בגיל 17 לטרבלינקה יחד עם כל בני משפחתו. “אפילו קרוב רחוק אחד לא נותר לי”, סיפר בעדותו, “נשארתי לבד”. במשך 11 החודשים שבהם היה בטרבלינקה עבד כמפנה פנה גופות. “ראיתי את איוואן כל שעה”, סיפר אפשטיין לבית המשפט. “התחככתי איתו. הוא היה עובר לידי כאשר באתי לתאי הגזים לקחת גוויות. אחרי שהתחילו להוציא את הגוויות היה מסתכל על מה שעולל. על החתכים, על השדיים הכרותים. מטרים ספורים ממני הוא עמד. היה מסתכל במתים כאילו ביצע עבודה. הדם זרם והוא היה עומד ומסתכל באיזו הנאה כאילו עשה משהו גדול. היה פוגע בראש. מרסק אותו מרסק אפים… הוא היה מופיע ומכה בנו מכות רצח עם צינור. לפעמים הופיע עם חרב, לפעמים עם כידון. הוא היה מפצח גולגולות, חותך אוזניים… אני לא מוצא למה להשוות אותו… זה איוואן, מפלצת לא מהפלנטה הזאת… אני חולם עליו כל לילה. הוא חרות בזיכרון שלי. אני רואה את איוואן בתוך מוחי והנה הוא. הוא עומד פה, הוא עומד פה”.

בזמן העדויות ישב ג’ון איוואן דמיאניוק בפנים חתומות. עורכי דינו טענו כי חלה טעות בזיהוי, כי הוא מעולם לא היה בטרבלינקה וכי המסמכים שהוצגו כעדויות הם זיופים של הק.ג.ב. ביום שני 25 באפריל 1988 הגיע גזר הדין – “עונש מיתה כקבוע בסעיף 1 לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם”.

מבחינת מרבית הישראלים היה זה סוף פסוק בפרשת דמיאניוק. הערעור לבית המשפט העליון נתפס כפרוצדורה ותו לא. אך בעת ההכנות לערעור, מסך הברזל קרס וארכיונים במזרח אירופה שהיו עד כה מחוץ להישג יד נעשו זמינים. עו”ד שקד החליט לבקר בהם ולדלות כל מידע אפשרי על אודות הנאשם. הוא היה במוסקבה, בקייב, בפולין, בליטא ובצ’כיה ומצא מסמכים רבים הקושרים את דמיאניוק למחנה סוביבור, אך על התקופה בטרבלינקה שקד לא הצליח למצוא דבר. גרוע אף יותר: בעדויות בכתב (הצהרת דנילנצ’נקו) שנגבו מוואכמנים (שומרי מחנה) אחרים שנמצאו באותם ארכיונים העידו כמה מהם כי בטרבלינקה היה אכן איש בשם איוואן, אך שם משפחתו היה מרצ’נקו ולא דמיאניוק.

עו”ד שקד חזר לירושלים עם המסמך הבעייתי, אך טען בפני השופטים כי גם אם קיים ספק באשר להיותו של דמיאניוק “איוואן האיום” מטרבלינקה, ודאי אפשר להרשיעו בגין מעשיו בטרווניקי ובסוביבור. אך כאמור, למרות שהשתכנעו מעל לכל ספק כי לפניהם עומד משתף פעולה עם הנאצים שרצח יהודים במחנות טרווניקי וסוביבור, החליטו חמשת שופטי העליון – מאיר שמגר, אהרן ברק, יעקב מלץ, אליעזר גולדברג ומנחם אלון – לזכות את דמיאניוק מחמת הספק. בסיום פסק הדין קבע בית המשפט העליון כי “תם ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם”.

האדון והעבד

תעודה של דמיאניוק מזמן המלחמה

תעודה של דמיאניוק מזמן המלחמה

אולריך בוש, סנגורו של ג’ון דמיאניוק היום, בהחלט מתכונן להשתמש בזיכוי הזה. “ישראל ארצם של הקורבנות האשימה את דמיאניוק על היותו איוואן האיום מטרבלינקה ועל היותו שומר בטרווניקי ובסוביבור”, הוא אומר בנחרצות. “גרמניה ארץ הרוצחים (בזמנו) צריכה לכבד את גזר הדין של בית המשפט הישראלי. גרמניה לא יכולה להבטיח משפט הוגן בגלל אשמתה העצומה בתהליך ההשמדה ועברה הנאצי”.

במשרדו הביתי ברטינגן, סמוך לדיסלדורף במערב גרמניה, בוש אומר כי קו ההגנה הראשון שלו במשפט הוא שדמיאניוק לא היה שם. גם אם התביעה תצליח להוכיח כי דמיאניוק אכן השתתף ברצח יהודים במחנות ההשמדה טרווניקי וסוביבור, טוען בוש, גם אז הוא יבקש לפטור את מרשו מעונש. “הרי הכלל במשפט הגרמני אומר שלא מעמידים לדין משתפי פעולה שהיו תחת פיקוד אנשי האס.אס. הכלל הזה תקף כבר 66 שנים. אלפי אנשים, גם יהודים, נהנו מכך ומתו בשלווה. הרי אדם במחנה כזה שמקבל הזדמנות לשתף פעולה עושה את זה. ממש כמו יהודי שקיבל עבודה במחנות שהצילה את חייו. ממש כמו יהודי שהפך לקאפו. אני יודע טוב מאוד שאנחנו חיים בעולם שבו אף אחד לא צדיק. אבל שגרמניה תשפוט אותם? זה טירוף”.

מה לדעתך הפוליטיקה מאחורי ההחלטה להעמיד אותו לדין? פולין ואוקראינה הרי סירבו לקבל אותו.

“המשפט הזה הוא הזדמנות אחרונה לגרמניה להראות באיזושהי דרך שלא רק היא אשמה בשואה. יש כאן היסטוריונים שמובילים קו שהשואה היא סיפור אירופי, מזימה אירופית נגד היהודים, ומשפט כזה מסייע לתזה הזו. לחלק את האשמה פירוש הדבר גם להפחית את האשמה, ואני מתנגד לכך נחרצות. האחריות כולה היא של גרמניה. השואה היתה עניין גרמני ולא שום דבר אחר. הנאצים ידעו איך לכפות על אנשים לשתף פעולה.

“אתה צריך לזכור שגרמניה עשתה עוד דברים מלבד השואה. יש מה שאני קורא לו ‘שואה מספר שתיים’, זו של שבויי המלחמה. גרמניה הרגה 3.5 מיליון מתוך 5.5 מיליון שבויים סובייטים. ברעב, במגפות, בקניבליזם. הם היו בלי דיור ובלי אוכל. הם לא קיבלו את ההגנה לשבויי מלחמה מאמנת ז’נבה. היחס כלפיהם היה כמי שנחשבו חלק מקונספירציה בולשביקית-יהודית נגד גרמניה. הסלבים היו ‘אוטרמנץ’ (תת-אדם) והם נרצחו במאות מדי יום”.

כדי להבין מדוע גרמניה לא שפטה עד היום משתפי פעולה צריך לראות איך שפטה את אנשיה שלה. בשנות ה-60 וה-70 נערכו בגרמניה מספר משפטים שעסקו ב”מבצע ריינהארד” – השמדתם של כשני מיליון יהודים ועשרות אלפי צוענים בשנים 1943-1942 בשלושה מחנות השמדה: טרבלינקה, סוביבור ובלז’ץ. ההשמדה עצמה בוצעה במחנות אלו על ידי משתפי פעולה שגויסו משבויים של הצבא האדום, מי שכונו “אנשי טרווניקי”, על שם מחנה הריכוז שבו הוכשרו על ידי האס.אס.

במשפט “תהליך בלז’ץ” הועמדו לדין שמונה אנשי אס.אס גרמנים. בית המשפט במינכן זיכה שבעה מהם על סמך הטענה שפעלו במצב של איום על חייהם. הנאשם היחיד שהורשע בעבירות סיוע נידון ל-4.5 שנות מאסר. ב”משפט סוביבור” בהאגן נידון מפקד המחנה קרל פרנצל למאסר עולם, וחמישה אנשי אס.אס אחרים קיבלו עונשי מאסר שבין שלוש לשמונה שנים. שישה נאשמים אחרים זוכו גם כן בנימוק כי פעלו במצב של סכנה לחייהם.

המקרה המשמעותי ביותר לעניין דמיאניוק היה הזיכוי של שישה אנשי אס.אס בבית משפט בהמבורג. בין הנאשמים שזוכו היה קרל שטרייבל, מפקד מחנה טרווניקי, האיש שהכשיר את השבויים לביצוע ההשמדה. אם ג’ון דאמיניוק יורשע על פי כתב האישום בעבירות המיוחסות לו (סיוע בהריגת 29 אלף בני אדם), יהיה זה לאחר שגרמניה זיכתה את הגרמני שהדריך אותו.

“הגרמנים רוצים לתלות עכשיו את העבדים על מה שהוכרחו לעשות, אבל משחררים את המפלצות מבני ארצם שהוליכו את העבדים הללו”, מתקומם בוש. “אם דמיאניוק היה בטרווניקי, עניין שהוא עדיין מכחיש, אז הגרמנים צריכים לשפוט את עצמם ולא אותו. אם גרמניה תרשיע אותו אחרי שלא הרשיעה את אנשיה, זו תהיה פגיעה עצומה בזיכרון נרצחי השואה”.

גם אייכמן טען שהוא רק מילא פקודות. לשיטתך, גם אם דמיאניוק אכן היה “איוואן האיום”, הוא פטור מעונש.

“לא. איוואן האיום יצר בעצמו שיטות עינויים בלי לקבל פקודות, שיטות שהוא תיכנן ויצר בעצמו. הוא עצמו היה כמו מין איש אס.אס. אני לא חושב שצריך לפטור את כולם. איש האס. אס הגרמני התגייס מרצון. איש פולני שביקש להתקבל לאס.אס – גם הוא עשה את זה מרצון. אבל שבוי מלחמה הוא מי שהנסיבות כפו עליו לשתף פעולה. אם קיבלת פקודות תחת איום גרמני – אז המקרה שונה. אנשים אלו אני פוטר”.

הבעייתיות בשיפוט משתפי פעולה עולה גם מזהות העדים במשפט. אלכסנדר נגורני, אוקראיני בן 92, העיד כי דמיאניוק שירת איתו תקופה מסוימת במחנה עבודה בפלסנברג, כי הכיר אותו אישית וכי אף חי איתו בחדר אחד. העד הגרמני העיקרי, סמואל קונץ’, יעיד כי אנשי טרווניקי ידעו היטב שהם לוקחים חלק במנגנון השמדת יהודים. מה שצפוי להיות המשפט הנאצי הגדול האחרון עלול להיות הליך שבו ההבדלים במידת האשמה בין העדים לנאשם לא ממש ברורים.

דמיאניוק יעיד?

“לא זה יהיה לא אחראי מצידי כעורך דין. הוא אדם חולה בן 89 שלא מסוגל לעמוד בחקירה. אי אפשר להציג בפניו חומר. הוא לא מבין את הטענות. בגלל זה ניסיתי להימנע מהמשפט מסיבות בריאותיות. לרוב אני בעד משפט כי זו הדרך הטובה לבירור האמת, אבל רציתי לתת לו לחיות עוד כמה חודשים בחופש”.

הרצון שלו להוציא את האמת לאור לא נותן לו כוח?

“הוא רוצה לנקות את שמו אבל גזר הדין לא היה במשפט הזה אלא בהחלטה של ארה”ב לגרש אותו. הוא כבר לא יחזור לביתו וכנראה לא יראה יותר את אשתו. במקרה שיזוכה יועבר לבית אבות גרמני ויחיה שם מבלי לדעת את השפה”.

אין פה עוד אייכמן

דמיאניוק מובא לדיון בבית המשפט בארה"ב, 2005

דמיאניוק מובא לדיון בבית המשפט בארה"ב, 2005

בוש, פליליסט כבד (“רוצחים, סוחרי סמים ואנסים”), הגן בעבר גם על נאשם ישראלי, וכך הכיר את רב הקהילה בדיסלדורף הסמוכה. פעמיים ביקר בישראל: “פעם אחת ראיתי את הצד הקתולי ובפעם השנייה, בעקבות הקשר שלי עם הרב, ראיתי את הצד היהודי”. לדבריו, משפחת דמיאניוק מרוששת משנים של מאבקים משפטיים ולכן מי שמשלם את שכרו בתיק הוא ממשלת גרמניה. “אני לא כמו שפטל שכתב שהוא היה מוכן לקחת את התיק רק תמורת כסף טוב”, הוא צוחק.

שפטל נמצא איתך בקשר?

“כן, הוא העביר לי כמה חומרים מהבג”ץ הישראלי שדחה את העתירות להעמיד את דמיאניוק שוב לדין על אשמות פחותות מאלו בטרבלינקה. התביעה הגרמנית סירבה להעביר לי את החומרים בטענה שהם אינם חשובים”.

אתה מאמין בתיאוריה שלו על קנוניה?

“אני בהחלט מאמין שה-OSI (הרשות האמריקנית ללכידת נאצים בתחומה) והתביעה בישראל ידעו על הצהרת דנילצ’נקו וידעו שאם היא נכונה, היא מנקה את דמיאניוק מכך שהיה איוואן האיום מטרבלינקה. לדעתי, הם והתביעה חסמו את המידע הזה מבתי המשפט בישראל ובארה”ב. ניל שר, ראש OSI באותה תקופה, רצה בהרשעה”.

בשיחה טלפונית עם ניל שר, כיום עורך דין פרטי בניו יורק, הוא מכחיש את הדברים ואומר ש-OSI העבירה לתביעה ולבתי המשפט כל מסמך שהיה ברשותה. שר הוא לא היחיד שהיו לו מניעים נסתרים, לטענת בוש. גם העיתונות הצהובה בגרמניה, הוא מתלונן, עוסקת במשפט ברמה פופוליסטית. “בעיקר ה’בילד’”, הוא אומר, “הם קוראים לו רוצח ההמונים. כל דבר שקשור בדם מלהיב אותם”.

מה עם מכחישי השואה?

“אנשים שולחים לי חומרים שבהם כתוב שלא היתה שואה, לא היו מחנות מוות ולא היו תאי גזים. הם שולחים את החומרים באנונימיות, כי בגרמניה זו עבירה פלילית להכחיש את השואה, אבל השואה היא עובדה היסטורית. גרמניה רצחה שישה מיליון יהודים. וזה הנזק במשפט הזה: לקחו פה אדם בן 89, הטיסו אותו עשרת אלפים קילומטרים למשפט שאולי יוכיח שהיה שומר במחנה ריכוז. אין פה שום תועלת היסטורית או חינוכית, רק נזק להבנת השואה ואחריותה של גרמניה”.

הרב מרווין היאר, דיקאן ומייסד מכון ויזנטל, מתרעם על התיאוריה שטווה בוש. העובדה שגרמניה היתה סלחנית כלפי אנשי האס.אס כאשר העמידה אותם לדין, הוא טוען, אינה מחייבת אותה להוציא את דמיאניוק פטור בלא כלום. “כאשר גרמניה זיכתה את אנשי האס.אס שלה, כולל מפקדי טרווניקי, לא היה בזה עניין ציבורי שם ואין ספק שנעשה חוסר צדק. היום הידע ההיסטורי גדול יותר ומערכת המשפט הגרמנית מודה בעצם שטעתה ושזה הדבר הנכון לעשותו. אין ספק שבחשבון ההיסטורי הסופי הדרג הבינוני והנמוך של קציני האס.אס הגרמנים קיבל את ההנחות הגדולות ביותר. גרמניה זיכתה רבים מהם וגם כיום, במעט המקרים שנותרו, היא ממעטת לחקור אבל זו איננה סיבה לשחרר רוצח המונים אכזרי. אני חושב תמיד על הקורבנות שלא זכו לחיים השקטים והשלווים שג’ון דמיאניוק חי במשך שנים בארה”ב”.

מה בנוגע לטשטוש הגבולות בין העדים לנאשם?

“ההליך שדומה לעד מדינה מקובל בכל מערכת משפטית בעולם וצריך להשלים עם זה. אני אינני מרוצה מכך. יש בעיה חינוכית עם כך שהציבור הגרמני יראה שהעד הגרמני והאוקראיני זוכים להגנה, בעוד שהנאשם האמריקני מועמד לדין, אבל זה תפקידם של הגרמנים להסביר לציבור שלהם את הסיבות לכך”.

דמיאניוק, טוענים רבים בגרמניה, הוא איש זקן וחולה שאין כלל טעם להעמידו לדין.

“אני לא חושב שצריך להניח לאיש הזה בגלל גילו, להפך: העובדה שזכה להגיע לגיל הזה בחיק משפחתו רק הופכת את חוסר הצדק למשווע יותר”.

(מאת עדי שורץ ורונן דורפן)