בעכו שככה האלימות, אך הכעס עדיין נותר. "כל הזמן אנחנו חיינו בפחד מהערבים, עכשיו שהם יחיו קצת בפחד", אומרים היהודים. "לא תגרשו אותנו מכאן. הנכבה לא תחזור על עצמה בעכו", משיבים הערבים. רפורטאז'ה מעיר מבוהלת, שחוששת מתסיסה מחודשת
acre-chaos

ברחבת עיריית עכו (תצלום: אורן זיו)

עכו, מערכה ראשונה

פורסם ב:|  17.10.2008

1. יום ראשון, תשע בערב, השכונה המזרחית

ילד בן שמונה, רכוב על אופניים, עוצר בחריקת בלמים בכניסה לפיצרייה “באזל”. חולצה בצבע תכלת, פנים חמודות. “ילד נורמטיווי”, כפי שנהוג לכנות זאת בתקשורת. “מוות לערבים”, הוא אומר פתאום בהפגנתיות, “שיילכו לעזאזל, הבני זונות”.

“אתה רואה?” אומר ק’ ומצביע על הילד, “זה מה שקורה, זה מה שהערבים השיגו בהתפרעויות שלהם ביום כיפור. הם לא חשבו שאנחנו מאוחדים. אבל אין להם בעצם כוח בעכו. עד עכשיו הכוח היחיד שלהם היה בזה שהם מאוחדים. הפעם הזאת החזרנו להם, והראינו להם שגם אנחנו מאוחדים”.

ק’, בן 24, מסרב לומר את שמו המלא, ובטח שלא להצטלם. חבריו לשולחן בפיצרייה מכנים אותו “אחד המנהיגים הצעירים של השכונה” – השכונה המזרחית בעכו, מוקד העימותים בין יהודים לערבים שהחלו בערב יום הכיפורים. כולם היו כאן כשהחלו המהומות, שתושבי עכו מסכימים כי הן החמורות בעיר מאז 1948. לכולם גם יש בטן מלאה על ערביי העיר. בכל זאת, כשהם נשאלים ישירות אם לקחו חלק ב”תגובה היהודית”, הם אומרים שלא. “לי יש הורים קשישים בבית, הייתי חייב לשמור עליהם”, אומר ק’. “אני הייתי בבית, שמרתי על אחיין שלי”, אומר אחר.

עיתונאים לא ממש רצויים בפיצרייה הקטנה שברחוב הרב לופז, בטח שלא מעיתון “הארץ”. התקשורת חד-צדדית, אומרים כאן, אנטי-יהודית, מתאמצת להראות רק את הצד הערבי ולהחניף לו. “מאז יום חמישי שומעים כל הזמן כמה הערבים מסכנים, ואיך היהודים פגעו בהם”, אומר ק’. “אבל אף אחד לא מדבר על מה שקרה כאן ביום רביעי בלילה. אני הייתי כאן, ראיתי הכל, וזה היה תקדים שלא היה אף פעם בעכו. ממש פוגרום.

“לילדים כאן יש טראומה מזה. זוג אחד בבניין שלנו ירד למקלט מרוב פחד. שכנים אחרים כיבו נר נשמה שהדליקו בשביל יום כיפור, מפחד שיגלו אותם וייכנסו להם לבית. ושלא יספרו לנו שהערבים לא תיכננו את זה. חמש דקות אחרי שהנהג (תאופיק ג’מאל, ע”ש) נכנס לכאן ביום כיפור, כבר היו כאן מאות ערבים רעולי פנים עם מקלות ואבנים ושבריות. ראינו אותם קודם בפארק לילי שרון שצמוד לשכונה. איך הם כבר היו שם? הם היו מוכנים. זה הכל היה מתוכנן. הם צרחו פה כמו משוגעים ‘אטבח אל-יהוד’, אטבח אל-יהוד’. אני ראיתי את זה בעיניים שלי, מהחלון של הבית שלי. איך הם הכניסו מכות לשוטרים והפכו מכוניות”.

עם כיפת צמר לבנה על הראש, ובמלים חדות וברורות, אומר ק’ שמה שקרה השבוע הוא רק ההתחלה. “זה לא הסוף”, הוא אומר, “הם הכריזו עלינו מלחמה, ואנחנו לא נוותר. עוד כמה ימים יילכו מכאן כל השוטרים, ואז הערבים יחזרו לפה עוד פעם. רק שהם לא ידעו עם מי הם מסתבכים. הם טעו. פה זה עכו, ואנחנו לא הולכים לוותר להם. הפעם החזרנו להם, והראינו להם שאנחנו לא פראיירים. כל הזמן אנחנו חיינו בפחד מהערבים, עכשיו שהם יחיו קצת בפחד”.

2. יום שני, עשר בבוקר, רחבת העירייה

מסגד אל-באחר בעכו (תצלום: ג'יימס אמרי)

מסגד אל-באחר בעכו (תצלום: ג'יימס אמרי)

ביום שני בבוקר התעוררה עכו אחרי לילה ראשון ללא מהומות. שוטרים וחיילי מג”ב עדיין נראים בכל מקום. קציני משטרה בכירים מסיירים ברחובות העיר בג’יפים, ופרשים עומדים בהיכון, בציוד מלא, רכובים על גבי סוסי משטרה תמירים. חניונים בכניסה הדרומית לעיר הוסבו לנקודות איסוף לשוטרים, חלקם מגויסים טריים, שהחליפו משמרות מדי לילה. תחושה של עיר במלחמה.

קווי המתרס בעכו מטושטשים מאוד. בעיר העתיקה ממשיכים שוטרים יהודים לקנות מיץ רימונים מרוכלים ערבים. בקצה השני של העיר, בשכונה המזרחית, שותות קשישות יהודיות תה במרפסת ביתן, כאילו יש להן את כל הזמן שבעולם. במדרכה שעל סף ביתן עומדים שוטרים, מוכנים לכל צרה שלא תבוא. בינתיים הם שותים קפה שחור. אפילו ליד ישיבת ההסדר בשכונת וולפסון, זו שתושבים ערבים טוענים שהתסיסה את הרוחות, נשמע קול צחקוק מגן ילדים ערבי.

האלימות שככה ופינתה, בינתיים, את מקומה לכעס וטינה. שני הצדדים ממשיכים להאשים זה את זה בליבוי המהומות, אבל על השתלשלות האירועים יש פחות או יותר הסכמה. זה החל כשתאופיק ג’מאל דהר עם רכבו לתוך רחוב הומה אדם בערב יום הכיפורים. למרות הכחשותיו, כמעט כולם בעיר – יהודים וערבים – יודעים לספר כי נהג במהירות מופרזת, עם מוסיקה חזקה מאוד ברמקולים. תושבי השכונה המזרחית, רובם ככולם יהודים, עצרו את ג’מאל והיכו אותו.

בתוך זמן קצר, ובעידוד קריאות מהמסגד המרכזי בעיר, הגיעו מאות ערבים, אולי אף אלפים בודדים, לשכונה המזרחית, זו שמעבר לפסי הרכבת החוצים את העיר. שוטר דרוזי ותיק, שמשרת בעכו כבר יותר מ-25 שנה, סיפר שבאותו לילה ראה בפעם הראשונה את המוות בעיניים. כוח המשטרה בעיר מנה כ-15 שוטרים, ואלה לא הספיקו מול המתפרעים הערבים, שיידו אבנים וניפצו את שמשותיהם של כמעט כל המכוניות בשכונה. בדרך חזרה לחלקה המערבי של העיר, ניפצו הערבים את השמשות של חנויות היהודים בלב העיר.

למחרת, מוצאי יום הכיפורים, הגיע תור היהודים. כמה מאות מתושבי השכונה החלו להתעמת עם כוחות המשטרה שתוגברו בינתיים. היעד המרכזי מבחינתם היה בתי הערבים בשכונה המזרחית – כ-15-20 בתים בסך הכל. המהומות האלה נמשכו גם בליל שבת ובמוצאי שבת, ובמהלכן הוצתו בתיהן של שלוש משפחות ערביות. אלה פונו מבעוד מועד על ידי המשטרה, שפינתה עוד כעשר משפחות ערביות מהשכונה, שכלפיהן השמיעו המתפרעים היהודים איומים.

לפי דיווחי המשטרה, במהלך ארבעת ימי המהומות נעצרו כ-35 ערבים וכ-25 יהודים. לפי דיווחי מד”א, נפצעו ואושפזו 14 בני אדם, כולם יהודים.

בבוקר יום שני, ערב חג הסוכות, עובר המאבק מאבנים ומכות לקרב על התודעה. בתוך בניין העירייה נפגש נשיא המדינה שמעון פרס עם נציגי הקהילות הדתיות, אבל ברחבה שבחוץ, תחת השמש הקופחת, האווירה מפויסת הרבה פחות. נציגים של עשר המשפחות הערביות שפונו מבתיהן בשכונות היהודיות, תובעים מפקידי העירייה למצוא להם פתרון. בלילה הם שוכנו במלון בעיר העתיקה, אך כעת הם דורשים סידור קבוע יותר.

על המדרגות האפורות שלרגלי העירייה נעמדים בזה אחר זה נציגי המשפחות ומשמיעים את טענותיהם. לידם עומד ג’עפר פרח, מנהל מרכז “מוסאווא”, מלבה ומלהיט את האווירה. “לקחו אותנו מהבית, לא נתנו לנו לקחת אפילו בגדים”, אומרת וולא, שפונתה מרחוב אלקלעי. “זה היה פשע מאורגן נגד הערבים. והגברים שלהם? הגברים היהודים הם כמו נשים, הם הולכים מכות עם נשים וילדים”.

פרח, שמבין שרווח פוליטי והישגים תקשורתיים הם דבר אחד, ופגיעה בגבריות העכואית היא כבר דבר אחר, מסמן לה בבירור להתיישב. זה לא המסר שהוא מבקש להעביר. במקומה נעמדת אמל, בת 24, גם היא תושבת רחוב אלקלעי שפונתה. “מה שהיה ב-48′ לא יחזור”, היא צועקת בקול רם. “זו האדמה שלנו, אף אחד לא ייקח אותה מאתנו, הנכבה לא תחזור על עצמה בעכו. שיידעו כל היהודים בעכו, המוסלמים יחזרו לאדמות שלהם. לא ניתן שיעשו לנו עוד 48′”.

משה לוי, תושב עכו בן 67, מסתכל על אמל ולא כל כך מבין. “מה שהם עושים עכשיו זה להפוך את הסיפור”, הוא אומר. “הם עושים מעצמם עכשיו מסכנים, אבל לא מספרים את כל הסיפור, אלא רק את הסוף. רק את זה שהוציאו אותם מהבית. ספר מתחילים לקרוא מההתחלה, ולא מהסוף”.

“כל האירועים של השבוע הם פרובוקציה של המנהיגות הערבית”, הוא מוסיף. “המטרה שלהם היא לעשות חיים קשים ליהודים כדי להבריח אותנו מכאן. בלי לירות כדור, הם רוצים לקחת מאתנו את העיר. ואתה יודע כמה כבר ברחו מכאן? חצי מנהריה הם עכואים, חצי מכרמיאל הם עכואים. הערבים טוענים שמפלים אותם, אבל אף אחד לא מפריע להם לקנות דירות איפה שהם רוצים או לפתוח עסקים איפה שהם רוצים. הרחוב הראשי, רחוב בן עמי, שהיה פעם כולו יהודי, מלא עכשיו בחנויות של ערבים”.

לוי אומר שבשנים האחרונות הוא היה עד למקרים רבים של תקיפות יהודים על ידי ערבים. כמוהו מספרים עוד תושבים על מקרי אלימות רבים של ערבים כלפי יהודים. מריה טומרינסון, בת 55, מספרת שצעירים ערבים רגמו אותה באבנים בדרכה לתפילת יום כיפור השנה. נערה בת 16 סיפרה שאמה הותקפה בקללות ואיומים בכניסה לבניין העירייה, ממש לפני ראש השנה. ולוי עצמו מספר שלפני כשנה, בצהרי היום, ראה כיצד קבוצה של חמישה-שישה ילדים ערבים, עם ילקוטים על הגב, מפילים קשיש יהודי על הרצפה.

“שקרן!” מתפרץ לעברו פתאום אחד מבני המשפחות הערביות, “אל תקשיב לו, הוא שקרן! מאיפה האדמות האלה? אתם לקחתם את בית הקברות והפכתם אותו לבית קברות יהודי. לי יש בבית תעודה שמראה שהאדמה הזאת שלי, היא היתה של סבא שלי, והיא היתה של אבא שלי, ועכשיו יש שם בית קברות יהודי. אנחנו לא ניתן לכם לקחת עוד הפעם את האדמות האלה. הן שלנו”.

“אני לא מבין את זה”, אומר בשקט יוסף פטרושווילי, בן 70, שעלה לפני 35 שנה מגיאורגיה. “אני חי מ-1,900 שקל הבטחת הכנסה. לפני כמה שנים כבר לא יכולתי לשלם שכר דירה, אז הלכתי לשכור דירה בכפר ג’דיידה-מכר (שנמצא כמה קילומטרים מזרחית לעכו, ע”ש). ביום הראשון שעברתי לשם בא אלי ערבי הביתה, ואמר לי שאם אני לא עוזב מיד, הוא שורף לי את הבית. קיפלתי את הזנב בין הרגליים וחזרתי לעכו. למה אף אחד לא כתב על זה בעיתון? ומי עכשיו משלם פה לכל העיתונאים שיעמדו ויקשיבו לכל הדברים שהם אומרים? פה מי שצועק הכי חזק חושב שהוא גם הכי צודק”.

3. יום שני, שמונה בערב, העיר העתיקה

נמל עכו

נמל עכו

בתיאטרון “אל-לאז” הקטנטן שבאחת הסמטאות של העיר העתיקה עורכים כמה שחקנים חזרה גנרלית להצגה שאולי לעולם לא תוצג. המחזאי, נהד בשיר, אומר שהמחזה “מסיק” היה אמור לעלות בפסטיבל עכו, אך הפסטיבל בוטל על ידי ראש העיר, שמעון לנקרי. בשיר רואה בכך ענישה קולקטיווית: מרבית המבקרים בפסטיבל מגיעים לעיר העתיקה, שבה כמעט כל בתי העסק הם בבעלות ערבית. בעיר מספרים שטונה של שווארמה, שרכשו בעלי השיפודיות לקראת הפסטיבל, תיזרק עכשיו לפח.

בתיאטרון, שמשמש גם מפקדה תקשורתית לימי המהומות, מתרוצץ עלא חליחל, איש בל”ד ועד לא מכבר העורך של ביטאון התנועה. הוא עומד בקשר עם עיתונאים, ומקפיד להדפיס עלונים מסודרים עם הכותרת “אוקטובר 2008 בעכו: דו”ח מצב”. “מה שקרה השבוע זה רק ההתחלה”, הוא אומר. “זה היה רק הניצוץ הראשון ואחריו יבואו עוד. לא צריך להשלות את עצמנו: היהודים רוצים לנקות את השיכונים המזרחיים מערבים.

“על איזה דו-קיום בדיוק מדברים כאן? בעכו, כמו בכל המדינה, אין ולא היה אף פעם דו-קיום. דו-קיום זה כשיש שתי אוכלוסיות שוות, שחולקות ביחד את הסמלים של המדינה ואת התכנים ואת הגורל. איך אתה רוצה שאני ארגיש הזדהות עם המדינה הזאת, שלא עושה שלום ולא עושה כלום למען הערבים? איך אתה מצפה שיהיה דו-קיום עם מדיניות ימנית כל כך של הממשלה ועם ציבור שלא מוכן להחזיר שטחים?

“משום מה, מדינת ישראל הצליחה לשכנע את כל העולם שהסכסוך התחיל ב-1967, אבל זה לא נכון, הסכסוך התחיל ב-1948, עם הגירוש הנורא של הפלשתינאים. זה סכסוך לאומי ודתי, לא סתם סכסוך מקומי בעכו או בלוד או ברמלה. מדינת ישראל פוחדת לחזור ל-48′, כי היא יודעת שהיא תפסיד. הרי מה אמרה תוכנית החלוקה? שעכו היא במדינה הערבית. אז בטח שישראל לא רוצה לחזור לשם”.

מחדר צדדי בתיאטרון יוצא פתאום שייח סמיר, אימאם המסגד המרכזי בעכו, זה שממנו יצאה הקריאה לערביי העיר בערב יום הכיפורים לצאת לעבר השכונה המזרחית. הוא בדיוק סיים פגישה עם נציגי הנוצרים האורתודוקסים והיוונים-קתולים, ומבקש להשמיע טון מפויס הרבה יותר. הוא מאשר אמנם שמהמסגד שלו יצאה קריאה במואזין לצאת אל השכונה המזרחית, אך מסביר שאילו הוא היה בעיר, ולא בביקור בן יומיים בירדן, הכל היה נמנע. “אם אני הייתי כאן, הייתי גומר הכל בעשר דקות”, הוא אומר, “הייתי הולך לשכונה המזרחית ומסדר שם הכל. הערבים בעכו מקשיבים לי ומכבדים אותי.

“במקום זה מה קרה? יצאו ילדים ערבים, אלה שיושבים כל היום בבתי קפה ומעשנים נרגילות, ילדים שאין להם לאן ללכת, וחיפשו אקשן. אבל מאז כאילו כל היהודים שכחו כבר שאנחנו חיים ביחד כל כך הרבה שנים. פירסמנו התנצלות, אבל היהודים לא מקבלים אותה. אין ברירה: עכו היתה ותישאר עיר של יהודים וערבים. לכל ערבי פה בעיר יש שכן יהודי ולכל יהודי יש שכן ערבי. יש הרבה מתח ולחץ באוכלוסייה הערבית, שמרגישה מקופחת. אבל עכשיו זה לא הזמן לזה. עכשיו הזמן להרגיע את הרוחות. כי מה, מה נעשה? נשבור את הכלים?”

4. יום שלישי, שמונה בבוקר, מרכז העיר

השוק בעכו

השוק בעכו

מאז מוצאי יום הכיפורים ניסו כולם – מראש הממשלה אהוד אולמרט ועד אחרון הרוכלים בשוק בעיר העתיקה – להסביר שחייבים להחזיר את הדו-קיום. אבל ביקור בעיר לימד כי זה לא דו-קיום מבחירה, לא דו-קיום אידיאולוגי, בסגנון תל אביבי מתייפייף, של פגישה פה פגישה שם, בנוסח “כמה מחברי הטובים ביותר הם ערבים”. הדו-קיום בעכו מתחיל בשכן בדלת ממול, ממשיך במוכר הערבי בקיוסק שצמוד אליו בעל בית דפוס יהודי, ונגמר בערבים שמזמינים יהודים לשמחות ולהיפך.

מעבר לכעס ולשנאה, היה השבוע בעכו גם הרבה רצון טוב של תושבים מהשורה, אלה שלא יצאו להפגנות ולא עמדו בכיכר העירייה. טלי, אם חד-הורית מהשכונה המזרחית, כועסת מאוד על מה שקרה ביום הכיפורים, אבל לא מוכנה בשום פנים ואופן להחרים סוחרים ערבים. “לי אף אחד לא יגיד להחרים מישהו”, היא אומרת, “אפילו אם הוא ערבי”. נג’מי נג’ם א-דין, אב הבית בבית הספר המקיף “אורט”, סיפר כי הטלפון הראשון שקיבל במוצאי יום הכיפורים היה משכנה יהודייה שעברה לכרמיאל וביקשה להתעניין אם הכל בסדר.

אבל גם טלי וגם נג’מי יודעים שיחד עם הזגוגיות של חלונות הראווה ברחוב בן עמי, התנפץ השבוע בעכו משהו מהותי הרבה יותר – התחושה שאפשר עוד לחיות ביחד. התנפלות כזאת של ערבים על יהודים ושל יהודים על ערבים, הם אומרים, הם עוד לא ראו כאן. לא בזמן האינתיפאדה, לא בזמן אירועי אוקטובר 2000, ולא אף פעם. השוטר הדרוזי הוותיק אומד את המצב בעיניים מפוכחות. “עכשיו השקט חזר”, הוא אומר, “הפסטיבל בוטל, וזה כבר טוב. הערבים עכשיו אוכלים את הדייסה שהם בישלו. יהיה פה אולי קצת שקט, אבל לא בטוח שזה דבר שאפשר לשכוח. בשבוע הבא, בשמחת תורה, יהיו הרבה יהודים ברחובות, ויהיו הקפות. זה יכול להתסיס את הכל מחדש. איך אומרים היהודים? יכול להיות שיהיה פה הרבה מאוד שישו ושמחו”.