בריטניה נדהמה לגלות שאת הפיגועים הכי קשים על אדמתה ביצעו מוסלמים שנולדו וגדלו בתוכה. מה חושבים עכשיו הבריטים על מיליוני המהגרים שבקרבם, ואיך מרגישים המוסלמים עם האצבע המאשימה שמופנית כלפיהם? רפורטאז'ה מלונדון בשבוע שאחרי פיגועי 7 ביולי
london-mosques-77

כיכר טרפלגר (תצלום: ד"ר ג'ון)

התפללנו שזה לא יקרה

פורסם ב:|  15.7.2005

לונדון. שקוואן הגיע ללונדון מעיראק רק לפני שלוש שנים, אבל כבר היתה לו כאן חברה אנגלייה. הוא בן 19, מעולם לא למד אנגלית לפני שהגיע ללונדון, אבל עכשיו הוא כבר מדבר במבטא בריטי כבד. זה הודות לחברה שלו, הוא אומר, ומתקן: חברה לשעבר. אין לו בעיה להתחתן בעתיד עם אשה נוצרייה, הוא גם מעולם לא התפלל במסגד. “אני לא יודע איך עושים את זה בכלל”, הוא אומר, “אמא שלי מתפללת, אבא שלי גם, אבל אלי זה לא מדבר”.

הוא שותה תה חם ומתוק עם נענע בבית קפה קטן ברובע פינסבורי פארק שבצפון לונדון. האזור הזה נחשב למצורע ממש, בעיקר בגלל אבו-חמזה, האימאם לשעבר של המסגד המרכזי בצפון לונדון, שנמצא רק 200 מטרים מבית הקפה. אבו-חמזה נחשד על ידי השלטונות בסיוע לטרור והושם במעצר לפני כמה חודשים. הוא ודומיו, המטיפים לאיסלאם רדיקלי ולשנאת המערב, העניקו לבירה הבריטית את הכינוי “לונדוניסטאן”, על שום היותה חממה נוחה לרדיקליות ולפונדמנטליזם איסלאמי.

בינתיים התחלפה הנהלת המסגד והשומר הסומאלי בכניסה מסביר ש”אירועים כמו אלה שקרו ב-7 ביולי (סדרת הפיגועים שבהם נהרגו לפחות 52 בני אדם, ע”ש) אינם מקובלים”. כשעה לפני תפילת הערב יש רק אדם אחד באולם התפילה – שרוע על הארץ, ישן, מנסה אולי לחמוק מהחום שבחוץ. על לוח המודעות, מתחת לפירוט זמני התפילה, מופיעה תמונתו של בחור צעיר בן 19, פניו מביטות במתבונן, כאילו נתפס על ידי המצלמה במפתיע. “אם מישהו ראה את סלימאן איהאב מאז בוקר 7 ביולי, אנא שיתקשר לאמה”.

סלימאן איהאב אינו המוסלמי היחיד שנעדר מאז פיגועי הטרור בסוף השבוע שעבר בלונדון. שניים מהפיגועים – זה שבתחנת אדג’וור רוד וזה שבאולדגייט – התרחשו באזורים שבהם גרים מוסלמים רבים. גם שהארה איסלאם נעדרת. גם נאזי מוזאקה.

פיש אנד צ’יפס

שלטי תנועה בכניסה ללונדון, 7 ביולי 2005 (תצלום: דייוויד וולף)

שלטי תנועה בכניסה ללונדון, 7 ביולי 2005 (תצלום: דייוויד וולף)

ביום רביעי בבוקר התעוררה בריטניה לידיעה המרעישה כי הטרוריסטים שביצעו את הפיגועים נולדו וגדלו בתוכה. אביו של אחד מהם, שהגיע לפני שנים מפקיסטאן, מוכר פיש אנד צ’יפס. “זה (שהמתאבדים) רצו להרוג אנשים ולמות בעצמם, חמור דיו”, כתב ג’ונתן פרידלנד ב”גרדיאן”. “אבל זה שמתברר, ככל הנראה, שהם נולדו וגדלו כאן, גרוע עוד יותר. אם היה מדובר בתא (טרור) מבחוץ, יכולנו להתנחם בכך שמדובר בתופעה חיצונית. אבל עכשיו הנחמה הזאת אינה קיימת… ההתקפה הזאת באה מבפנים”. “דיילי טלגרף” כתב במאמר המערכת כי “לא ייתכן שארבעה גברים צעירים ייהפכו לרדיקלים כל כך… ואף אחד בסביבתם לא ישים לב. מישהו – בבית או במסגד – חייב היה לחשוד בכך”.

ההתפתחות הזאת קלעה את המוסלמים הבריטים – 1.8 מיליון במספר, מתוכם כ-50% תושבי לונדון – למצב קשה במיוחד. מצד אחד, הם נפגעו כמו יתר תושבי הבירה. מצד אחר, הם נחשדים עכשיו כטרוריסטים פוטנציאליים. קריקטורה שהתפרסמה שלשום בעיתון “אל-חיאת”, היוצא לאור בלונדון, ביטאה היטב תחושה זו: נראית שם משפחה מוסלמית שידיים בריטיות מפנות אליה אצבע מאשימה ובינתיים טרוריסט עם חומרי נפץ נמלט מהמקום.

“המוסלמים בבריטניה הם אלה שנפגעו בצורה הקשה ביותר מהפיגועים האלה”, אומר בשיחת טלפון מסעוד שדג’ריי, יו”ר הוועדה האיסלאמית לזכויות אדם בבריטניה. “אנחנו התפללנו הכי הרבה כדי שזה לא יקרה. יש הרוגים מוסלמים, פצועים מוסלמים. רופאים ואנשי צוות מוסלמים טיפלו בפצועים”. בכל זאת, הוא אומר, עכשיו המוסלמים ישלמו את המחיר.

אירועי הימים האחרונים מוכיחים שיש לו ממה לחשוש. בתקרית הקשה ביותר הוכה למוות תייר פקיסטאני בן 48 בידי שישה צעירים בעיר נוטינגהאם, אחרי שצעקו לעברו “טליבאן, טליבאן”. כמה מסגדים הוצתו. אלפי אי-מיילים התקבלו במסגדים ובמוסדות איסלאמיים ובהם קריאות גנאי ועלבונות. הלורד נזיר אחמד, חבר בית הלורדים, התקבל בקריאות גנאי כשיצא מפתח ביתו. בסך הכל נרשמו, נכון לשלשום, 300 אירועים אנטי-מוסלמיים מאז הפיגועים, בעוד שלדברי שדג’ריי בכל השנה החולפת נרשם רק אירוע אחד כזה.

“גם ג’ורג’ בוש טרוריסט”

מסגד במרכז לונדון (תצלום: נדין ספיזירי פיליפס)

מסגד במרכז לונדון (תצלום: נדין ספיזירי פיליפס)

כמעט כל הדוברים המוסלמים הרשמיים גינו את הפיגועים בשאט נפש וטענו שמדובר בפשע, כל שכן אם הוא בוצע בשם האיסלאם. אבל באותה נשימה כמעט כולם דוחים את המונח “טרור איסלאמי”. רובם לא רואים קשר בין הפיגועים לבין האיסלאם. “אי אפשר להבדיל בין מוסלמים ללא-מוסלמים”, אומר השייח אנוואר מאדי, סמנכ”ל המרכז התרבותי האיסלאמי בראיון במשרדו שבמסגד המרכזי בריג’נטס פארק. “זאת היתה התקפה על כל חלקי החברה. האנשים שביצעו אותה אינם אנשי מחשבה, ואין לכך קשר לדת כלשהי. עובדה שפגעו באזורים מוסלמיים”. שדג’ריי מוסיף: “אין שום משמעות לגזע, דת או לאום. הם (המתאבדים) כולם אזרחים בריטים, ובכל חברה יש פושעים. האם אמרו על האיי-אר-אי שזו מחתרת נוצרית או קתולית? לא. אלה פושעים, ולא חשוב אם מדובר במוסלמים, נוצרים או יהודים”.

שדג’ריי סבור שמה שמאפיין את אוסאמה בן לאדן ואת תומכיו הוא המחשבה שהמטרה מקדשת את האמצעים, “שניתן לשבור חוקים כדי להשיג את המטרה”. בעניין זה הוא לא רואה הבדל גדול בין בן לאדן לבין נשיא ארה”ב, ג’ורג’ בוש, או אפילו ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. “בוש הלך למלחמה (בעיראק) בלי הסכמת האו”ם, הוא מפר את אמנת ז’נווה וכולא בני אדם במחנה גואנטנמו. הוא חושב שהמטרה שלו צודקת. גם בן לאדן חושב כמוהו. גם שרון חושב ככה – בעניין ההתנקשויות, למשל. אבל אני חושב שיש דברים שאסור לעשות”. הוא מבהיר שאין בדברים האלה משום הצדקה לפיגועים: “אני רחוק מאוד מהמחשבה הזאת. מי שחושב שבאמצעות פצצות ישיג את מטרתו, טועה. ואין זה משנה אם קוראים לו מוחמד, ג’ורג’ או אריאל”.

בינתיים קנו להן שביתה גם תיאוריות קונספירציה. עבדול הוא מלצר שעובד במסעדת “ספייסי בומביי” ברחוב בריק ליין, לא הרחק מתחנת אולדגייט. האזור הזה נשלט כיום בעיקר על ידי יוצאי “הודו הגדולה” – פקיסטאן, בנגלדש והודו – ומנוקד כולו באטליזים לממכר בשר “חלאל”, בחנויות של גלימות מוסלמיות לנשים ולגברים ובדוכני קסטות של מוסיקה הודית. “איך אני יכול להיות בטוח שמדובר במוסלמים?” הוא שואל, “הרי אין להם הוכחות. גם בעיראק הם טענו שיש נשק להשמדה המונית, ולא היה. מבחינתי זה היה יכול להיות גם המודיעין הבריטי”. לשאלה אם הוא באמת מאמין בכך, הוא עונה: “אני לא יודע. איך אני אמור לדעת?”

מלצר במסעדה לבנונית לא הרחק מתחנת הרכבת אדג’וור רוד אומר כי הוא בטוח שזו פעולה של ג’ורג’ בוש והסי-איי-אי. לשאלה מדוע שהם יעשו דבר כזה הוא עונה: “בגלל הבעיות הכלכליות בארה”ב. בוש פוחד מהתחרות הכלכלית עם בריטניה, הכלכלה שם לא עובדת והוא רוצה להרוס את לונדון. אני מגנה את הפיגועים, הרי הילדים שלי יכלו למות שם. אבל אם זה הכל בן לאדן, איך זה שעוד לא תפשו אותו?”

“אז מה אם יש לי זקן?”

מרכז לונדון (תצלום: יארק יארוס)

מרכז לונדון (תצלום: יארק יארוס)

עניין אחד שחוזר ועולה הוא תחושת הניכור של מוסלמים רבים מהחברה הבריטית וגילויי איסלאמופוביה שחווים רבים. על העובדה שלונדון היא יותר מכל עיר רב-תרבותית מעיד כל סיור מקרי בעיר, אבל מתברר שמוסלמים רבים חווים כאן השפלה, אפליה ובוז. שדג’ריי מציין שלפי סקר שעשה ארגונו, 80% מהמוסלמים בבריטניה חוו גילוי כזה או אחר של איסלאמופוביה. “מה שקורה למוסלמים באירופה בכלל ובבריטניה בפרט דומה למה שקרה ליהודים בתחילת שנות ה-20 וה-30. שימוש בסטריאוטיפים, קריקטורות בעיתונים. צריך רק להחליף את הרבי במוסלמי”. לדבריו, לא מדובר כל כך במתיחות על רקע סוציו-אקונומי, אלא בכעס של מוסלמים רבים על החברה שסביבם.

על תחושות הניכור האלה יכולות להעיד רוקייה גראג’ וליילי אודין, שתי מוסלמיות צעירות העובדות ב”מרכז הסיוע למוסלמים צעירים”. הארגון הוקם לפני ארבע שנים, בגלל התחושה שמוסלמים צעירים מתקשים לקבל עזרה משירותי הרווחה והסיוע הממשלתיים. לכאן פונים צעירים מוסלמים רבים, דומים אולי במשהו לשחזאד טנוויר, אחד הטרוריסטים שביצעו את הפיגועים בבירה.

רוקייה, בת 25, שהוריה הגיעו ממזרח אפריקה, מנהלת את אתר האינטרנט של הארגון. הפורום, לדבריה, פעיל מאוד. “רוב הצעירים האלה שואלים את עצמם עכשיו מה יקרה להם, ומעוניינים להראות שלא כל המוסלמים מזדהים עם פעולות טרור. הם פוחדים איך יסתכלו עליהם עכשיו. אבל בדרך כלל הנושאים שמעסיקים אותם הם אלה שמעסיקים את כולם. יום לפני הפיגוע היתה שמחה גדולה על הזכייה באירוח המשחקים האולימפיים”.

חלק מהמשתתפים בפורום התייחסו למתרחש בעיראק ובאפגניסטאן. “הפיגועים היו דבר איום ונורא”, כתבו כמה, “אבל פצצות יש גם בבגדאד כל הזמן. זה שהפיגועים התרחשו בבריטניה לא אומר שהאנשים בעיראק חשובים פחות”. לדבריה, צעירים מוסלמים רבים חשים הזדהות עם מוסלמים ברחבי העולם – בצ’צ’ניה ובבוסניה, לדוגמה – “שותפות חזקה עם אחים ואחיות מוסלמים”.

ליילי מבקשת להבהיר כי צעירים מוסלמים עוברים בדרך כלל את אותם משברים שעוברים אחרים – דיכאון, בעיות במשפחה, זהות מינית, אבטלה. רוב הצעירים האלה רוצים להגיע לאותן משרות כמו הלא-מוסלמים ולהשתלב בחברה. אבל שתיהן מסכימות שהכעס קיים. “דיבורים כמו ‘האויב בתוכנו’ ו’גיס חמישי’ רק מחמירים את המצב”, אומרת ליילי. “אנשים צריכים להיות מודעים להשלכות שיש לאמירות כאלה. זה יוצר דימוי שלילי של האיסלאם, ומי שלא מכיר את הדת הזאת עשוי לקשר אותה לטרור”.

הן סבורות שפעולות טרור נובעות מאכזבה בחלק מהקהילה. “אנשים חיו כאן כל החיים”, אומרת ליילי, “והם עדיין לא חלק מהאוכלוסייה. משפילים אותם, מפלים אותם. ואז בא מישהו ואומר להם ‘אלה האנשים שהורגים את האחים שלכם בעיראק’. אבל צריך לזכור – אי אפשר לשכנע מישהו שמרוצה מהחיים שלו. כשמישהו מרגיש פגוע ומנוכר, נטמן זרע שאפשר לטפח – בצורה חיובית אבל גם בצורה שלילית”.

שקוואן מבית הקפה בפינסבורי פארק מספק את הדוגמה שלו. ביום שישי שעבר, יממה לאחר הפיגוע, יצא מביתו לעבודה לאחר שלא התגלח כמה ימים. “שוטר הסתכל עלי כמו שאף פעם לא מסתכלים על אנגלים. בגלל מה? בגלל הזקן? שאלתי אותו ‘למה אתה מסתכל עלי ככה? אם עשיתי משהו רע, תגיד, אבל על תסתכל עלי ככה. תפסיק להסתכל עלי ככה’. אני לא אוהב את זה שמחברים אותי לטרוריסטים”.