עיריית תל אביב תלויה בהסכמתם של בעלי בתים כדי להציב שלטים שינציחו דמויות מרכזיות בתרבות העברית שהתגוררו בעיר. תאמינו או לא, אבל יש בעלי בתים שמסרבים
alexander-penn

אלכסנדר פן

כאן חי, יצר ונשכח אלכסנדר פן

פורסם ב:|  5.8.2005

לו הקירות יכלו לדבר, הם אולי היו אומרים דבר אחד או שניים לאריה בן ישראל. לו הרצפה שעליה הוא דורך היום בבניין המשרדים שבבעלותו, בלב תל אביב, יכלה לפצות את פיה, היא היתה אולי מזכירה לו את החוב הענק שחייבים הוא, העיר תל אביב והתרבות העברית לאדם שהתגורר פעם בדירה מתחתיו.

אי אז, במחצית הראשונה של המאה ה-20, גר שם המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי. היום מנהל בקומה מעליו רו”ח בן ישראל את חברת “נאות רבקה”, שעוסקת במסחר ובהשקעות. כונניות המתכת במשרד מלאות ספרי חשבונות ופסקי דין. ניגוד חד לספרות היוונית העתיקה שסייעה לטשרניחובסקי, הרופא המשופם שבדירתו נולדו כמה מהמפורסמים בילדי תל אביב, לתרגם את “האודיסיאה” ו”האיליאדה” של הומרוס.

אבל המורשת הזאת לא עושה רושם על בן ישראל, וכשהעירייה פנתה אליו בבקשה להציב שלט על הבניין ברחוב אחד העם ולציין “כאן חי ויצר שאול טשרניחובסקי”, הוא סירב. הסיבה? סכסוך ישן עם העירייה על האפשרות לנהל משרד בבניין, שהגיע עד בית המשפט העליון והסתיים בניצחונו של בן ישראל ב-1990. מאז, אומר בן ישראל שרכש את הבניין ב-1981, “אני חם על העירייה. כל מה שהעירייה יוזמת – טרף בעיני. העירייה הוכיחה בעבר שהיא מצפצפת על האזרחים, וכל יוזמה שלה נופלת בסופו של דבר עליהם. נגיד שנשים שלט. מחר יבואו ויקבעו מס שלטים וידרשו ממני תשלום. אולי גם יחייבו אותי לנקות אותו”.

בתשובה לשאלה אם בזכות זכרו של טשרניחובסקי לא ראוי להתעלות מעל הסכסוך הפרטי הזה, השיב בנו של בעל הבית, ארז בן ישראל, כי “בהחלט יש רצון להוקיר את טשרניחובסקי”, וכי “העירייה לא פנתה אלינו באופן רשמי”. מהעירייה נמסר, כי פניות חוזרות ונשנות בעניין נענו בסירוב. בכל מקרה, נראה כי אפילו בבניין עצמו מדובר בסוד גלוי: אחד הדיירים, שביקש לא לציין את שמו, אמר כי בן ישראל מסרב להציב את השלט “פשוט כי אין לו סנטימנטים”.

הבית שבו התגורר טשרניחובסקי הוא אחד מרשימה ארוכה של בתים שבהם חיו ויצרו אמנים בעיר תל אביב ושם עיצבו במידה רבה את תרבותה ואת קורותיה. בחמש השנים האחרונות מובילה ברכה נאמן, מנהלת מחלקת הנצחת אמנים בעירייה, את פרויקט הצבת השלטים בבתים אלה. מדובר בשלטי אבן אחידים, שגודלם 40 על 50 סנטימטרים ושעוביים סנטימטר אחד, המוצבים על חזית הבניין. ההחלטה על בניין מסוים מתבצעת על סמך תחקיר ובהתייעצות עם קרובי משפחה שעדיין בחיים.

בסך הכל, לדברי נאמן, זוכה הפרויקט להצלחה רבה ויותר מ-60 אמנים כבר הונצחו בדרך זו, בהם לאה גולדברג, יעקב שבתאי, נתן אלתרמן ואבות ישורון. בישראל אין חוק המסדיר הנצחה כזאת, ולכן העירייה תלויה בהסכמת בעלי הבתים להציב עליהם שלט, ולמעשה ברצונם הטוב. בדרך כלל הם מסכימים, אומרת נאמן, אך מתברר כי המקרה של טשרניחובסקי אינו המקרה היחיד. יוצרים אחרים, דוגמת אלכסנדר פן, אברהם חלפי, אורי צבי גרינברג, יוסף מילוא ומרסל ינקו, ממתינים להסכמת בעלי הבתים. גם אברהם שלונסקי זכה רק באחרונה לשלט, לאחר סכסוך ממושך.

הסיבה להתנגדות בעלי הבתים, מספרת נאמן, שונה מבית לבית. פלוני טוען “הבית שלנו אינו בית קברות” ומתנגד להצבת שלט אבן. אלמוני חושש שהבית ייהפך לרכושה של עיריית תל אביב, למרות העובדה שנאמן מנפיקה מסמך רשמי המצהיר כי אין בהצבת השלט קביעה קניינית כלשהי. בעל הבית שבו התגורר יוסף מילוא, ממייסדי תיאטרון “הקאמרי”, אמר כי “אמנות לא מעניינת אותי”, וזה שבו התגורר ינקו, אמן הדאדא, עירער בכלל על עובדת היותו של האחרון אמן. “יש לי ויכוח אתך מיהו אמן”, אמר לנאמן. בעל הבית של אצ”ג, זכריה אדמוני, אמר ל”הארץ” כי “העירייה רק מנסה לפאר את שמה” באמצעות הצבת השלט.

גם פן נשכח

לאה גולדברג

לאה גולדברג

אחד מגיבורי התרבות התל אביבים האלה, אלכסנדר פן, התגורר בחלקו הצפוני של רחוב דיזנגוף, לא הרחק מתחנת המשטרה. הוא התגורר שם מ-1940 ועד מותו ב-1972. בתו סינילגה זוכרת עדיין את היום שבו עברו היא ואמה להתגורר בדירה הקטנה. “זה היה 1 במאי”, היא מספרת, “ואבא הופיע ב’גן רינה’ לרגל חג הפועלים. אמא לקחה עגלון עם סוס והעבירה את כל מה שהיה לנו במורד רחוב דיזנגוף”. בדירה הזאת, ובכמה בתי קפה ברחבי תל אביב, כתב פן כמה מהשורות היפות ביותר בשפה העברית.

אבל פן הוא לא רק המשורר שכתב את “לא אני הוא האיש” ואת “היה או לא היה”. הוא היה גם אישיות כריזמטית, נערצת על נשים וגברים כאחד, כזה שהתהלך ברחובות תל אביב בפיאות לחיים ארוכות ובמגפיים שחורים, בזמן שאחרים עוד לבשו מכנסיים קצרים ונעלו סנדלים. גבר יפה עם מבט חודר וקול רועם. “כשראית את פן”, אומר השחקן שלמה בר שביט, “ראית את מיאקובסקי. ראית משורר, אדם שמתבונן על העולם”.

בר שביט פגש בפן כשהיה שחקן צעיר ופן אז מבקר התיאטרון של “קול העם”. ערב אחד, אחרי פרמיירה בתיאטרון, נפגשו השניים ב”כסית” ומשם המשיכו לדירה הקטנה בדיזנגוף. שם שתו במטבח כמה כוסות של תה או שמא משקה כתמתם אחר; לבר שביט כבר קשה לזכור, שכן אחרי כמה כוסות כאלה חושיו התערפלו ומעיו התהפכו. פן נאלץ להזמין לו מונית וביקש במפורש מהנהג שייקח אותו עד דלת ביתו.

אבל גם המורשת הזאת כנראה אינה מספיקה בשביל שלט הנצחה על הבית. שלטים אחרים, שעליהם הכתובת “בניין זה נבנה על ידי הקבלן זה וזה”, נפוצים מאוד בתל אביב, ועליהם אין פוצה פה ומצפצף. ובכל זאת, כשפנתה נאמן לבעלת הבית, חנה לוז, בבקשה להציב במקום שלט לזכר פן, היא נענתה בשלילה. ב”ידיעות אחרונות” דווח בינואר 2004 כי הסיבה שנתנה לוז היתה שאלכסנדר פן ניהל רומן מחוץ לנישואים. לוז הכחישה את הדברים ואמרה כי היא מתנגדת באופן כללי להצבת השלט, אך מאז היא מסרבת לדבר עם עיתונאים. גם לכתבה זו סירבה להתראיין.

מנטליות היהודי הנודד

חיים גורי

חיים גורי

הסופר חיים גורי, שהכיר מקרוב את מרבית היוצרים המדוברים, הגיב לפרשה הזאת בתדהמה. “אלמלא היית מספר לי את זה”, אמר גורי, “לא הייתי מאמין למשמע אוזני. אני מתקשה להאמין שאדם אינו מתגאה בכך שאמן מסוים התגורר בביתו. זה מוסיף לבית וזה לכבודה של העיר, שהיא מנציחה אמנים ויוצרים שפעלו בה. הרי זה מקובל בכל העולם. בפאריס יש מסעדות שכתוב בהן ‘בשולחן זה ישב המינגווי’. כך גם בלונדון ובערים אחרות. פאריס היתה יכולה להתקיים גם בלי זה, אבל בכל זאת החליטו על ההנצחה הזאת. זה מה שנשאר לנו, ההנצחה. עיר תרבותית כך נוהגת”. גם בר שביט מסכים עם גורי: “אתה יושב במסעדה ואומר לעצמך ‘אני המינגווי. אולי משהו ממנו ידבק בי’. הכיסא כבר בטח לא אותו כיסא, הוא נשבר מזמן, אבל זה כל כך יפה”.

“עיר זוכרת”, מוסיף גורי, “האנשים קיימים גם בלי השלטים, ואיש לא ימחק אותם. אבל השלטים האלה הם חלק מתרבות הזיכרון והכבוד ליצירה העברית. הנימוקים לאי הצבת השלטים נשמעים לי קרתניים ומעליבים, אפילו מבזים. זה עלבון לשכל הישר”. גורי סבור שהנצחה כזאת חשובה במיוחד בישראל, “ארץ אחוזת תזזית, שגלי הגירה מגיעים אליה ואנשים בה מחליפים דירות”. בר שביט רואה בעניין הזה, למרות העובדה שמרבית בעלי הבתים הסכימו להצבת השלטים, סימפטום כללי יותר. “העם היהודי היה תמיד חסר שורשים, מוכן לעזיבה בכל רגע. היהודים תמיד החזיקו את כל רכושם בשקית. זו המורשת של הגירוש מארץ ישראל ושל גירוש ספרד. שלט זה דבר מחייב, וכנראה שקשה לנו עם זה. המנטליות של ‘היהודי הנודד’ נשארה בנו. יצאנו אולי מהגולה אבל הגולה לא יצאה מאתנו”.

בר שביט, שחקן “הבימה” מאז 1946, מחמיא לפרויקט ההנצחה אך כואב את העובדה שראשוני התיאטרון, בהם חנה רובינא, אהרן מסקין ויהושע ברטונוב, אינם מונצחים בשלטים על הבתים שבהם גרו. “אני לא אתפלא אם אקום יום אחד ויפרקו גם את ‘הבימה’. הרי מה נשאר מהיוצרים ההם? טלוויזיה לא היתה, ולא צילמו אותם. אין כמעט תיעוד שלהם. לסופרים נותרו כמה ספרים, אבל מהשחקנים אין כלום. לחלקם אין אפילו צאצאים. מה נשאר מהם? בכל מקרה, צריך לשפוט את האמנים לפי רגעי השיא שלהם. יכול להיות שבחייהם חלקם לא היו הכי סימפטיים. אליעזר בן יהודה היה האבא הכי טוב? אבל צריך לשפוט לפי היצירה”.

עד כדי כך התהפכו היוצרות בפרשה הזאת, שכמה מקרובי משפחתם של היוצרים לא הסכימו להתראיין לכתבה, מפחד שבעלי הבתים יתבצרו בעמדתם ויקשיחו את לבם. הם סבורים שעדיף אולי לשמור על פרופיל נמוך. לשאלה כיצד קרה שהנצחת דמויות מרכזיות כל כך בתרבות העברית נהפכה לעניינם הפרטי של כמה בעלי בתים, השיב בר שביט כי לדעתו יש לחוקק חוק עירוני שיחייב את בעלי הבתים לשתף פעולה עם העירייה. “צריך להתייעץ עם בעל הבית”, לדבריו, “אבל רק במעמד מייעץ”. הסופר אהרן מגד, בן דורו של גורי, מסכים גם הוא ואומר כי “צריך להיות חוק, אחרת אנחנו מותירים את זה לשרירות לבם של בורים ועמי ארצות שאינם יודעים מי היה כל אמן. זה לא ייתכן. זה עניין של העיר והעם”.

בדירה עצמה שבה התגורר פן גרה היום משפחה של עולים מרוסיה, דומים אולי קצת לפן, שהגיע גם הוא משם בסוף שנות ה-20. אבי המשפחה יודע שבדירה הזאת חי פעם המשורר, אבל, לדבריו, הוא לא מקדיש לכך מחשבה. “אז אלכסנדר פן גר פה, מה אני יכול לעשות?” הוא אומר. בדירה הקטנה שלידו, באותה קומה, גר עכשיו בחור צעיר, גם הוא עולה מרוסיה. “אלכסנדר פן?” הוא שואל, “אין כאן בבניין אחד כזה’”.