ברזיל: כלבו דאסלו בסאו פאולו הוא מקדש החומרנות עלי אדמות. תגיעו לשם, כמו רונאלדו ונעמי קמפבל, במסוק. בדרך תחלפו על פני פאבלות עם עשרות מיליוני אנשים עניים מכם פי 85. נשיא ברזיל החדש לולה, עם כל הסוציאליזם, לא יקלקל ככה סתם את הקרנבל לעשירים
brazil2

פאבלה בסאו פאולו (תצלום: אנדרה שרי)

מסע בדרום אמריקה המתעוררת – פרק 3

פורסם ב:|  28.3.2006

סאו פאולו. רונאלדו מגיע במסוק. נעמי קמפבל קופצת כמה פעמים בשנה לרענן את המלתחה. אלוף פורמולה-1, מיכאל שומאכר, עושה כאן סיבובי ניצחון. ברוכים הבאים לדאסלו – מקדש האופנה של סאו פאולו ומכה של עשירי ברזיל.

עם כל הכבוד למילאנו, פאריס וניו יורק, כלבו כזה, שמשתרע על פני חמש קומות ו-17 אלף מ”ר, אין שם. כאילו דחסו כאן את כל חנויות היוקרה ממדיסון אווניו בניו יורק לבית כלבו אחד – ארמאני, גוצ’י, אמיליו פוצ’י, פראדה ולואי ויטון, וגם חנויות תכשיטים – כמו קרטייה, שטרן או לה פרלה – כלי בית, איפור, בשמים ושוקולד, יש כאן.

הכניסה מזכירה ארמון. שביל צר לבן בוהק עם מחסום בתחילתו מפריד את אחוזת הנוורלנד הזאת משאר העיר. אם נוסעים ברחובות סאו פאולו עד דאסלו ממש ממש מהר, אפשר אפילו לא לראות עניים, למרות שיש מהם לא מעט. יש אפילו דרך יותר טובה לא לראות עניים. כדי לא להכביד על עשירי סאו פאולו עם תמונות העוני הקשות ועם ההמתנה בפקקים, בנתה הנהלת דאסלו מנחת מסוקים על גג המבנה. כאן קופצים לשופינג, רק במסוק.

עצים ננסיים גזומים בקפידה מובילים למבנה הראשי. הכל נקי, מוקפד, מטופח. בחניון התת-קרקעי מונחים עציצים ירוקים בתוך כדי חרס גדולים. גם המכוניות החונות צריכות לנשום אוויר נקי בעיר הזאת. האנשים, כלומר העניים – לא ממש צריכים.

העשירים בברזיל מכנים אותה “בלינדיה” – אי קטן של העולם הראשון, ועוד איזה עולם ראשון, עם תשתית ואיכות חיים של בלגיה, שאפשר למצוא בה הכל, בתוך ים של עולם שלישי, כזה שיש בהודו (“אינדיה”). איך שלא מסתכלים על הנתונים על מידת האי-שוויון במדינה, התמונה נראית רע. לפי דירוג הבנק העולמי של 124 מדינות בעולם, ניצבת ברזיל במקום ה-117 מבחינת השוויון בין אזרחיה, לצד סוואזילנד, הרפובליקה המרכז אפריקאית וסיירה ליאון. ישראל, אגב, נמצאת במקום ה-49 וארצות הברית במקום ה-92.

ההכנסה הכוללת של המאיון העליון גדולה מההכנסה הכוללת של חמשת העשירונים התחתונים. העשירון העליון עשיר פי 85 מהעשירון התחתון. 25 אחוז מהאוכלוסייה – כ-45 מיליון בני אדם – משתכרים פחות מדולר ביום, ול-40 אחוז אין ביוב מוסדר בבית.

העניין הוא שברזיל, בניגוד למדינות האפריקאיות שלצדן היא ניצבת, אינה מדינה ענייה. המדינה הזאת מייצאת מטוסים לסין ומייצרת צוללות ולוויינים, אבל עדיין יש בה עבדות. רק באחרונה התברר כי אחד מחברי הפרלמנט מחזיק עבדים, באופן בלתי חוקי כמובן (העבדות בוטלה רשמית לפני 120 שנה). ברזיל מתפארת בשיטת הבחירות האלקטרונית מהמתקדמות בעולם – אצלנו לא יקרה אף פעם מה שקרה בפלורידה ב-2000, אומרים כאן – וממלאת דלק באתנול כדי לשמור על הסביבה. ובכל זאת, באזורים הקשים בצפון-מזרח המדינה ילדים עדיין נוהגים לאכול אדמה, מנהג שקיים שם כבר מאות שנים.

שופינג בעירום מלא

שדרות פאוליסטה בסאו פאולו (תצלום: פרננדו סטקונס)

שדרות פאוליסטה בסאו פאולו (תצלום: פרננדו סטקונס)

אין מקום טוב יותר להרגיש את הפערים האלה מאשר דאסלו. מוכרת צעירה מציעה אביזרי טבק יוקרתיים. מאחוריה חלונות ענק, שאפילו לא מנסים להסתיר את הפאבלה – שכונת עוני שכמוה פזורות 600 ברחבי העיר – שניצבת ממש מול. היא בת של דיפלומטים, שלמדה בסינגפור במשך שנתיים לימודי אנגלית לתואר ראשון. כאן לא רק הקונים עשירים. גם המוכרים הם בני עשירים. היא עצמה מעדיפה את סינגפור על פני סאו פאולו. כאן רועש ומלוכלך, ויש הרבה עניים.

היא מציעה סיגרים קובנים. או מצית. יש של “זיפו”, בסביבות 100 דולר. אבל יש גם מציתים איכותיים באמת, של “דופון” למשל. קשה קצת להדליק אותם, המנגנון קצת מסורבל, אבל העיצוב יפה. כמה פסי זהב על רקע כסף. הטיה אחת קטנה של המצית, כדי לגלות את המחיר. הלם: 10,000 שקל.

כל פריט כאן בעצם יכול להכניס להלם. ספות קטיפה ממתינות בקריצה לקונים מותשים. גם במעלית מחכה ספה גדולה, ועל אחת המראות, בתוך המעלית, מקרין מסך פלזמה את המבצעים החמים, את המוצרים שהכי כדאי לקנות היום – טי-שירט של דולצ’ה וגבאנה, למשל, רק ב-1,500 שקל. נברשות ענק שהובאו מאיטליה מעטרות את הבוטיקים. בחלקם מונחות, כאילו כדי להכעיס, רק ארבע עניבות. לא יותר.

בקומת בגדי הנשים אין מלתחות, והלקוחות מסתובבות בעירום. מחליפות ג’ינס, חזייה או כתונת לילה מבד ירוק שקוף. בכניסה לכל בוטיק כזה ניצב פסל כלב מאבן, כדי לאותת לגברים התועים שלכאן הכניסה אסורה. ובכל זאת, אם לא מכירים את הכללים, אפשר פתאום כך סתם לשטוף את העיניים בעכוז שזוף ועסיסי, ברזילאי, שנייה לפני שמוכרת אסרטיווית מסתערת ומגרשת את הפולש.

כשמתעייפים שוב, אפשר לעצור לרגע בבר השמפניה ולבחור מבין מאות הבקבוקים. אפשר גם לבחור שיט פאר באחת היאכטות. אה, בעצם לא… מתברר שהיאכטה עצמה למכירה. ויש גם מסוקים, מסוקים ממש, ואופנועים, ומכוניות ספורט. בקיצור, כל מה שברזילאי ממוצע יכול להרשות לעצמו.

חדרי פאניקה

קו הרקיע בסאו פאולו (תצלום: שלי ברנשטיין)

קו הרקיע בסאו פאולו (תצלום: שלי ברנשטיין)

קשה להיות עשיר בסאו פאולו. בשלושת העשורים האחרונים גדלה העיר הזאת, בדומה לאחותה שעל הים, ריו דה ז’נרו, כמו גידול ממאיר בלתי נשלט, והפכה למגלופוליס בלתי אפשרית. נמל התעופה קונגוניאס, שהיה בשנות השישים בפרברי העיר, נמצא עכשיו בלבה. ניו יורק אמנם גדולה מסאו פאולו מבחינת האוכלוסייה, אבל אין בכלל מה להשוות. לסאו פאולו, על 20 מיליון תושביה, אין כלל מרכז, והיא מורכבת מטלאים-טלאים, שכונות-שכונות שהתווספו לה במהלך השנים, ללא שום תכנון. אפילו תושביה הוותיקים מתקשים לנווט בה.

נסיעה רגילה במונית, אפילו לא בשעת העומס, יכולה להימשך שעה וחצי. שטח העיר, במונחים ישראליים, מקביל למלבן שקודקודיו הם חיפה, טבריה, בית שאן וחדרה. רק החלק העירוני, בלי הפרברים. ועם הגידול המתמיד באוכלוסייה, בעיקר של עניים מפנים ברזיל שבנו לעצמם את משכנות העוני, הפאבלות, גדלה גם הפשיעה.

סאו פאולו היא אחת הערים עם שיעור הפשיעה הגבוה באמריקה הלטינית. חבר מקומי מספר כבדרך אגב כיצד נחטף לפני שלוש שנים באמצע העיר. לא סיפור גדול, לא כותרות ראשיות בעיתונים. החוטפים לקחו אותו לכספומט ודרשו שיוציא את כל הכסף מהחשבון. עם הכרטיס הראשון זה עבד, אבל אולי בגלל ההתרגשות, הכרטיס השני נתקע. החוטפים כעסו, ריסקו אותו במכות, באמצע הרחוב, ושברו את משקפיו. עם שברי הזגוגיות חתכו את גופו והותירו אותו מדמם ברחוב. זה מה שנקרא כאן “חטיפה אקספרס”, תופעה נפוצה מאוד.

בסאו פאולו אסור לקחת מונית כך סתם ברחוב. מי יודע לאן ייקח אותך הנהג. בסאו פאולו אסור גם לנהוג עם חלונות פתוחים ברכב, אפילו ברחוב ראשי כמו אוונידה פאוליסטה, אפילו בשתיים בצהריים. מי יודע, אולי יבוא אופנוען, ייצמד למכונית ובאיומי אקדח ישדוד אותך. יותר בטוח לנסוע עם חלונות סגורים, כהים, כך שאף אחד לא יוכל לראות אותך, וגם אתה לא תוכל לראות אף אחד. עדיף גם לא להסתובב ברגל ברחוב. בעצם המקום הכי בטוח הוא הקניון, שם אפשר להסתובב ולהסתובב, שעות על גבי שעות.

על הרקע הזה, ברור מדוע עשירי סאו פאולו, אותם אלה שקונים בדאסלו, הולכים ומסתגרים בתוך איים מבוצרים ומאובטחים. הנתונים לגבי היבשת מדהימים. לפי ארגון הבריאות העולמי, גדול שיעור מקרי הרצח באמריקה הלטינית פי 27 מאשר באירופה. רצח הוא גורם התמותה השביעי, בשורה אחת עם מחלות כרוניות, לעומת מקום 14 באפריקה ומקום 22 בחישוב עולמי.

יש גם מי שמתעשר מהפשיעה הזאת. כבר כיום יש בסאו פאולו 400 אלף מאבטחים אישיים, פי שלושה מכוח המשטרה הרשמי. צי המסוקים הפרטיים בעיר הוא השני בגודלו בעולם, אחרי ניו יורק. כעת יש טרנד חדש – בניית בונקר תת-קרקעי מתחת לבית, להגנה מפני פריצות וחטיפות. ג’וזה בארלה, עיתונאי במגזין “וז’ה”, מספר כי ההתחלה היתה מיגון מכוניות מפני יריות. לאחר מכן הוצבו מסביב לבתי העשירים גדרות חשמליים, ועכשיו המלה האחרונה היא “חדרי פאניקה”, על שם סרט עם ג’ודי פוסטר.

המבנים התת-קרקעיים האלה עשויים לעלות עד מיליון דולר. ייעודם המקורי היה לבתים פרטיים מחוץ לעיר, במקומות שהמשטרה מתקשה להגיע אליהם, אבל בשל הפשיעה הגואה, הוחלט לייבא אותם לתוך העיר. עד כדי כך לתוך העיר, שריכוז הבונקרים התת-קרקעיים הגדול ביותר בסאו פאולו נמצא בשכונת מורובי, לא הרחק ממשרדי הממשלה בעיר. בבונקרים האלה אפשר לגור עד חודש. יש בהם מים, חשמל, תקשורת – כל מה שצריך כדי לחיות. כך הולכים העשירים בברזיל ומסתגרים בעולם משל עצמם, עם בריכות וחדרי כושר בבתי המגורים, עם מכוניות ממוגנות, מסוקים ומאבטחים – הכל כדי לא להיחשף למציאות, שהיא מנת חלקם של עשרות מיליונים אחרים.

המשק הבריא, האנשים חלו

רחוב בסאו פאולו (תצלום: תומס טריבה)

רחוב בסאו פאולו (תצלום: תומס טריבה)

את המציאות הזאת הבטיח לשנות לואיש אינאסיו לולה דה סילווה (בקיצור לולה, במדינה שבה הפנייה “מר” נחשבת לעלבון), כשנבחר לנשיאות בשנת 2002. בעיותיה החברתיות והכלכליות של ברזיל, כמו של שאר המדינות ביבשת, לא התחילו בשנות השמונים, אבל הן רק הלכו והחריפו תודות למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, המכונה כאן “הקונצנזוס של ואשינגטון”. ברזיל אימצה את המדיניות הזאת מאוחר יחסית, באמצע 1994, בזמן כהונתו של הנשיא הקודם פרננדו אנריקה קרדוסו. הרעיון היה להפוך את המשק לתחרותי יותר כדי לייצר צמיחה, שתביא עם הזמן ליציאה מהעוני ולשגשוג כלכלי לכל השכבות.

בפועל, הופחתו מכסים וסולקו חסמי מסחר אחרים כדי לאפשר זרימת הון ומוצרים שעשויים לסייע ליצוא. ננקטו “רפורמות ידידותיות לשוק”, כדי לעודד את השקעות ההון הזרות במדינה ולאפשר ליד הנעלמה לחולל פלאים במשק הברזילאי. כך לדוגמה, הופחת השכר ואופשרה “גמישות” רבה יותר בשוק העבודה – קרי: פיטורים – והכל כדי לעודד את זרימת ההון ואת הצמיחה המיוחלת, שתעיף את המשק לשחקים. בינתיים הופרטו חברות ממשלתיות רבות, בהן בשוק התקשורת הגדול, למשקיעים ברזילאיים ומערביים.

היד הנעלמה אכן חוללה פלאים במשק, ועד מהרה התברר כי הכלכלה אולי הבריאה, אבל האנשים חלו. בעיקר נפגעו העובדים – המקצועיים והלא-מקצועיים – שהיו זה שנים בסיס התמיכה הקלאסי של מפלגת השמאל המובילה, מפלגת הפועלים (PT). חלק מהעובדים פוטרו, לרבים מהם הוקפא השכר, זכויותיהם במקומות העבודה נפגעו ומעמדם מול המעביד נחלש. בנוסף, שירותים ציבוריים ממלכתיים, כמו בריאות וחינוך, הלכו והידרדרו. גם הנתונים המקרו-כלכליים לא הרשימו במיוחד: הגירעון של ברזיל לא נעלם והתל”ג גדל בצורה מתונה מאוד. השיטה, הסכימו כולם, נכשלה.

ניצחונו של לולה, מנהיג מפלגת הפועלים, באוקטובר 2002, בישר תקופה חדשה עם ציפיות גבוהות. אבל, אומר ראול סיבקי, עורך החוץ של המגזין “ברצ’ה” העוסק באמריקה הלטינית ויוצא לאור באורוגוואי, “מבחינה כלכלית, יש יותר המשך משינוי”. למרות הבטחותיו של לולה, ברזיל לא הפסיקה את הקשרים עם קרן המטבע הבינלאומית. לולה ממשיך את המדיניות התקציבית הקשוחה של קודמו, ומקפיד על ריבית גבוהה במשק – בניסיון למנוע התפרצות אינפלציונית.

בכל זאת, כמו במדינות אחרות ביבשת, השינוי ניכר במדיניות החברתית. לולה השיק כמה פרויקטים חברתיים, שהחשובים שבהם הם “אפס רעב” ו”בולסה פמיליה”. שני הפרויקטים האלה נועדו לשקם את העניים ביותר, אלה שמשתכרים פחות משני דולרים ליום. במסגרת הפרויקט הראשון מעבירה המדינה – המדינה, ולא ש”ס או ארגוני צדקה – תקציבים לערים ולאזורים עניים במיוחד. הפרויקט השני מעביר תקציבים ישירות למשפחות העניות, באמצעות כרטיס מגנטי שמונפק להן. שתי התוכניות נועדו בסך הכל לסייע ל-11 מיליון משפחות (כ-45 מיליון בני אדם), ועד כה נהנות מהן שמונה מיליון משפחות. שני התנאים העיקריים שהמשפחות נדרשות לעמוד בהם הם לשלוח את הילדים לבית הספר באופן קבוע, ולהקפיד על ביקורים סדירים במרפאות לקבלת חיסונים.

מה נשמע, ז’אנצ’י

ז’אנצ’י רושה פיאטה אחראית לביצוע הפרויקטים האלה באחד הפרברים של סאו פאולו, גוארוליוס, שאוכלוסייתו 1.3 מיליון בני אדם. פרבר, לא יותר, שבו נמצא שדה התעופה הבינלאומי של סאו פאולו, הגדול והעמוס ביותר בדרום אמריקה. ז’אנצ’י (בפורטוגלית של ברזיל הכל נגמר ב”צ’י”. גם דיאט קולה נקרא כאן “קוקה לייצ’י”), אשת ראש העיר, היא אשה נמרצת שעובדת בהתנדבות. כולם כאן מכירים אותה: בנסיעה עמה במשך יום שלם – יותר נכון, בהמתנה ארוכה אתה בפקקים – ניגשים אליה עוברים ושבים ומברכים אותה. “מה נשמע, ז’אנצ’י?”, “מה חדש, ז’אנצ’י?”

היא מגדירה את עצמה אשת שמאל. במשרדה תלויות תמונות שלה עם ידיד קרוב, הנשיא לולה, וקפה היא שותה מספל שעליו כתוב “עולם צודק אפשרי”. “המשפחה שלי באה מהכפר”, היא מספרת, “עם אתוס של שותפות. ההורים שלי תמיד נהגו לשתף אנשים אחרים במה שהיה להם. הם חינכו אותי להוביל וליצור שינויים”. היא התחנכה במנזר פרנציסקני שהושפע רבות מ”תיאולוגיית השחרור” – זרם קתולי בהנהגת ליאונרדו בוף, שראה זהות בין ישו כמהפכן סוציאליסטי ראשון בעולם לבין מהפכנים שמאליים מהמאה ה-20. הזרם הזה הוקע בחריפות על ידי הממסד הכנסייתי והעומד בראשו, יוחנן פאולוס השני – שבעצמו היווה השראה למאבק בקומוניזם בפולין – אבל באמריקה הלטינית היתה לו השפעה עצומה.

עם סיום הלימודים עברה להתגורר בריו דה ז’נרו והחלה לעבוד כמורה להיסטוריה. בסוף שנות השבעים עברה לסאו פאולו והחלה לעבוד במפעל למתכת. שם הצטרפה למפלגת הפועלים ופגשה את לולה, שבעצמו עבד באחד המפעלים בעיר. “כל האנשים בסביבתי לחמו תמיד למען שוויון”, היא אומרת, “לא טוב לי כשאין שוויון וכשאין צדק. אני מתביישת בתופעות כמו דאסלו. זאת ממש בושה. שלחלק מהאנשים יהיה כל כך הרבה ולחלק כל כך מעט. אנחנו רוצים שלכולם תהיה גישה לחינוך, למזון ולבריאות. זה לא נקרא סוציאליזם. בעיני זה נקרא דמוקרטיה. דמוקרטיה במציאות, לא בתיאוריה”.

בעלה, אלוי פיאטה, נבחר לראשות העיר גוארוליוס לפני חמש שנים. שניהם מזוהים עם מפלגת השלטון של לולה, ולדבריה, 300 אלף משפחות בסאו פאולו מקבלות עכשיו קצבה מוגדלת מהמדינה, הודות למדיניותו. התפקיד שלה הוא לדאוג שכל זה יעבוד, בפועל. במסעדת פועלים שהעירייה מסבסדת היא בודקת שעובדי המטבח שומרים על היגיינה ושהאשפה מועברת למכלי המחזור הנכונים. כאן אוכלים עכשיו פנסיונרים, נהגי משאיות, ילדים ועובדים שמשתכרים משכורות נמוכות. היא עוברת בין האנשים ושואלת: “טעים לכם?”

ויש גם “בנק מצרכים”. תזונאית ממיינת מזון שנקנה על ידי המדינה ומחליטה מה יועבר לאן. ויש בית ספר למסעדנות, לאנשים שמעולם לא זכו לחינוך כלשהו. הכוונה היא להחזיר את האנשים האלה, שחלקם לא עבדו מעולם, למעגל העבודה. ויש מאפייה שבה לומדים להכין לחם, ויש גם בית ספר למניקור. והכל כאן עובד לאותה מטרה: עזרה לאדם, במקום ל”שוק”. “המאבק שלי הוא שחוסר השוויון יצטמצם”, אומרת ז’אנצ’י. “אני מאמינה שיהיה טוב, שאפשר ליצור עולם טוב יותר”.

למרות הדברים האלה, זוכה ממשלתו של לולה להרבה מאוד ביקורת על שאינה עושה מספיק. שהיא אינה פותרת מספיק בעיות מספיק מהר. “אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהמצב שרצינו”, אומר מרקו אורליו גרסיה, יועץ בכיר ללולה שמלווה אותו כשלושים שנה, “ובמרכז מערכת הבחירות הקרובה, בסוף 2006, תעמוד השאלה כיצד להביא לשינוי עמוק יותר בחברה”. בעיקר נטען כלפי לולה שנטש את בוחריו השמאליים, ש”בגד” בהם ונטה יותר מדי לכיוון ימין מבחינה כלכלית.

“השמאל של היום שונה מאוד מהשמאל בעבר”, אומר מרקו אורליו. “עד היום היו באמריקה הלטינית שלושה דורות של שמאל. הראשון ראה לנגד עיניו את ברית המועצות. לא משנה אם היה בעד או נגד, אבל ראה את ברית המועצות כמודל. לאחר מכן ראינו את קובה כמודל. היום אין לנו שום מודל מוצק. אנחנו הרבה יותר חברתיים היום מאשר אידיאולוגיים.

“תנועות השמאל בברזיל ובאמריקה הלטינית מושפעות היום מכל הזרמים – מרעיונות דמוקרטיים, קתולים, מתנועות של זכויות נשים, מארגוני סביבה. זה ברור מאוד במקרה של PT. יש גיוון גדול מאוד מבחינת חברי המפלגה. ובעיקר – קודם התנהלה ‘המהפכה’ בהנהגת אינטלקטואלים, כמו למשל לנין וטרוצקי. כיום אין אינטלקטואלים. אין אידיאולוגיה חזקה שמצד אחד כובלת אותנו, אבל מצד שני מעניקה לנו תפישת עולם מגובשת. היום המהפכה שלנו אנושית הרבה יותר, מורכבת מבני אדם ולא מרעיונות”.