כדי לקיים משא ומתן רציני על מעמד המקומות הקדושים כדאי לדעת מה הופך מקום לקדוש. החוק הישראלי, למשל, מבוסס על צו של הסולטן העותמאני מ-1852. החוק האמריקאי מסתמך על "גורם אינדיאני מוסמך". לכל דת ולכל מדינה, מתברר, תשובה (מפותלת) אחרת
temple-mount

מסגד עומר על הר הבית (תצלום: כריסטופר צ'אן)

למה הר הבית כן, והר סיני לא?

פורסם ב:|  18.1.2006

מעמד המקומות הקדושים בירושלים ובסביבותיה, לצד זכות השיבה של הפליטים הפלשתינאים, הוא אחד מאבני הנגף המרכזיות בדיונים על הסדר הקבע בין ישראל לרשות הפלשתינית. ואולם, הכנסת אלמנטים דתיים למשא ומתן שמתנהל בין גורמים חילוניים כמוה כהנחת מטען נפץ באולם הדיונים: השימוש במלה “קדוש” מוציאה את הדיון בדרך כלל מהתנהלותו ה”רציונלית” ומעבירה אותו לתחום הדתי, המיסטי לעתים, “הלא-רציונלי” בהגדרה.

אבל מהו בכלל מקום קדוש? ומי מגדיר אותו ככזה? האם אלה משפט המדינה והמשפט הבינלאומי, היונקים את מקורם בדרך כלל מהחברה האזרחית, הלא-דתית; או שמא אלה הם כתבי הקודש של כל דת, או המסורות הדתיות והחברתיות שהתפתחו במהלך מאות שנים?

השאלות האלה נדונו לפני כשבועיים בכנס באוניברסיטת חיפה, בהשתתפות חוקרים ואנשי דת יהודים, נוצרים ומוסלמים. פרופ’ מרשל בריגר מ”האוניברסיטה הקתולית של אמריקה” – שאירגן את הכנס לצד ד”ר יצחק רייטר ממכון ירושלים לחקר ישראל וד”ר לאונרד האמר מהאוניברסיטה העברית – ציין כי כוונת הכנס היא להכשיר את הקרקע לדיון מעמיק ושכלתני יותר על סוגיית המקומות הקדושים. במקום להתלהם ולהטיח את המלה “קדוש” בכל פעם שהעניין עולה לדיון במשא ומתן, סבור בריגר שלקהילה האקדמית יש תפקיד למתן את השיח הציבורי באמצעות העמקת הידע על ההיבטים המשפטיים, הדתיים והפוליטיים של המקומות הקדושים, עוד לפני שהעניין מגיע שוב לדיון רציני במשא ומתן.

מקומות קדושים יש לא רק בירושלים. ברחבי העולם יש ערים, מדינות ואזורים גיאוגרפיים שמוגדרים כ”קדושים”, וזוכים לכן למעמד משפטי מיוחד. כך לדוגמה, הערים מכה ומדינה בסעודיה מוגדרות “ערים קדושות”, וקריית הוותיקן היא מדינה נפרדת. הר אתוס ביוון, “ההר הקדוש” לפי המסורת הנוצרית-אורתודוקסית, זוכה למעמד אוטונומי מיוחד בתוך יוון. בארה”ב, באוסטרליה ובמדינות נוספות שבהן חיה אוכלוסייה ילידית מוגדרים אזורים גיאוגרפיים מסוימים, כמו הר, יער או אגם, כמקומות קדושים, ומוגנים על ידי החוק. כך לדוגמה, צוקי איירס (Ayers Rock) שבאוסטרליה הוכרזו כשמורת טבע, הועברו לבעלות אבוריג’ינית והוחכרו למדינה לתקופה ארוכה.

אלא שהחוק האזרחי אינו מגדיר מהו מקום קדוש. בארה”ב, לדוגמה, מותיר החוק את הקביעה בידי “גורם אינדיאני מוסמך”. החוק הישראלי, שקיבל לעניין זה את קודמו הבריטי, משתמש בצו שפירסם השולטן ב-1852, המכונה “הסטטוס קוו העותמני”, שבו פירט את רשימת המקומות הקדושים, בלי להגדיר מה הופך אותם לכאלה. כלומר, “מקום קדוש” הוא פשוט זה שמופיע ברשימה. בתקנות השמירה על מקומות קדושים, שנחקקו אחרי מלחמת ששת הימים, הוגדרו עד כה רק 16 אתרים כמקומות קדושים ליהודים, כשהמפורסמים שבהם הם הכותל המערבי, מערת שמעון הצדיק בירושלים, קבר הרמב”ם בטבריה וקבר רבי שמעון בן יוחאי במירון.

ד”ר אמנון רמון ממכון ירושלים לחקר ישראל ציין כי מקום קדוש “מצליח” להיכנס לרשימת המקומות הקדושים כששתי קבוצות דתיות או יותר טוענות לזכויות בו. כל עוד אתר מסוים אינו נתון במחלוקת, משפט המדינה אינו נדרש לעסוק בו ולכן, רשמית, הוא אינו נחשב לקדוש. גם מקורה של החקיקה העותמנית היה כזה – סכסוכים תכופים בין הזרמים הנוצריים בירושלים, בעיקר בין הקתולים ליוונים-אורתודוקסים, הכריחו את השולטן לתחום את זכויותיו של כל זרם וזרם באגן הקדוש.

“אין קדושה בעולם”

הכותל המערבי (תצלום: ויין מקלין)

הכותל המערבי (תצלום: ויין מקלין)

הגדרת קדושתו של מקום מסוים משתנה בין דת לדת, ולעתים גם בתוך הדתות ישנה מחלוקת. ד”ר אביעד הכהן ממכללת שערי משפט ציין כי מבחינת המסורת היהודית נהוגות שתי גישות שונות. האחת היא זו של הרמב”ם, הקובעת כי “אין קדושה בעולם, רק באלוהים” (ובכל זאת הכריזה המדינה על קברו כ”מקום קדוש”). ההנחה היא שהקדושה אינה אינהרנטית לאדמה אלא היא פונקציונלית, כלומר תלויה במה שמתרחש בה. לכן, למשל, הר סיני, שהיה הבמה לאחד האירועים המכוננים בדת היהודית, לא נהפך ל”מקום קדוש”; קדושתו הסתיימה בסוף האירוע. אותו הדבר נכון לגבי המקום הראשון בתורה שמצוין כ”אדמת קודש”, במקום שבו נגלה אלוהים למשה בסנה הבוער.

מנגד קיימת גישתו של הרמב”ן, לפיה “קדושת המקום מחייבת”. גישה זו התקבלה על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וייתכן שבגלל השפעתו של זה על הציונות הדתית במאה ה-20, נהפכה התפישה הזאת לדומיננטית גם בשיח הישראלי העכשווי. קוק סבר כי הקדושה היא אינהרנטית לאדמה: לא האדם קידש את האדמה, ולכן גם עזיבתו אותה אינה מפסיקה את הקדושה.

שייח אחמד נאטור, נשיא בתי הדין השרעיים, הציג את ההלכה המוסלמית, והתייחס לשני סוגים של מקומות קדושים – קברים ונכסי ואקף – שקדושתם היא נצחית. נכסי הוואקף (“הקדש”) הם נכסים שמקדיש אדם מרכושו הפרטי לטובת הקמת מוסד דתי, דוגמת מסגד או בית ספר דתי. לפי האמונה המוסלמית, ההקדש הוא מעשה צדקה, שעליה זכאי המקדיש לגמול נצחי בעולם הבא. וכשם שהגמול הוא נצחי, כך גם קדושת הרכוש נצחית, ולכן אין לפגוע בו או להעביר את בעלותו.

הנצרות מייחסת חשיבות עליונה לשלושה מקומות קדושים: כנסיית המולד בבית לחם, כנסיית הקבר בירושלים וקבר מרים בירושלים. זאת, אף שמקומות רבים בישראל ובשטחי הרשות נחשבים למקומות קדושים, שכן ישו היה בהם והם מהווים “עדות” לפועלו. עמדתה הרשמית של הכנסייה הקתולית היא שמקומות שעוגנו בזכויות משפטיות, כלומר ברשימת “הסטטוס קוו” למשל, הם מקומות קדושים ואין לשנות את מעמדם.

עובדה מעניינת לגבי מעמד המקומות הקדושים ציין ד”ר דוד יגר, היועץ המשפטי של הוותיקן למשא ומתן עם מדינת ישראל: לפי החלטת האו”ם מכ”ט בנובמבר 1947, ירושלים נחשבת ל”גוף נפרד” (Corpus Separatum), שאינו שייך לא למדינה היהודית ולא למדינה הפלשתינית. בשל כך היה הכיבוש הירדני במלחמת השחרור, כמו גם הכיבוש הישראלי במלחמת ששת הימים, כיבוש “לא חוקי”. מעמדה של ירושלים לא השתנה מבחינת החוק הבינלאומי מאז 1947 ובשל כך, מזכיר יגר, ישראל והרשות כלל אינן יכולות להגיע להסכם בילטרלי על מעמד ירושלים. ישראל אינה יכולה “לתת” את העיר העתיקה לרשות, שכן מבחינת החוק הבינלאומי היא כלל לא ברשותה.