הוא היה צנוע עד כדי ביטול עצמי, וניבא שפרסומו יבוא רק חמישים שנה אחרי מותו. היום נחשב פרננדו פסואה לאחד מגדולי המשוררים במאה ה-20. פרנסישקו דה קושטה ריש, הפורטוגלי שסייע בתרגום שיריו לעברית, טוען שגם הוא עצמו מחוסר כל ערך וחשיבות
pessoa2

פסואה, בציור של אלמדה נגריירוס

מי אני, מה אני

פורסם ב:|  16.6.2006

אתם יכולים להתפלל בלטינית על ארוני, אם תרצו.
אם תרצו, אתם יכולים לרקוד ולשיר מסביבו.
אין לי העדפות לשעה ששוב לא אוכל להעדיף בה.

(אלברטו קאירו)

בשניים בדצמבר 1935, בשעה אחת-עשרה בבוקר, נקברו כמה עשרות משוררים בקבר אחים ב”בית העלמין של התענוגות” בליסבון. כמה בדיוק, קשה לדעת. יש שנוקבים במספר 72, יש שטוענים שיותר, ויש כאלה שאומרים שאת המספר המדויק לא נדע אף פעם. נקברו שם, בין השאר, אלברטו קאירו, אלווארו דה קמפוש וריקרדו ריש. הם לא היו מתנגדי משטר, שחוסלו כך סתם ביריות. הם גם לא מתו ממחלה מסתורית שפקדה פתאום את ליסבון. הם היו כולם דמויות בדיוניות, שירדו אל הקבר אוחזים זה בזה, דחוסים בתוך גופו של אביהם-מולידם, המשורר “האמיתי”, פרננדו פסואה.

בעצם כל זה התחיל כבדיחה. יום אחד נסע פסואה בחשמלית ברחובות ליסבון, וראה בית מרקחת עם הכתובת “קאירו”. הוא שירבט כמה שורות על כרטיס החשמלית, וכשפגש בחבר, סיפר לו שהתוודע למשורר צעיר ומוכשר, אלברטו קאירו שמו. פסואה, עם דמיון עשיר וחוש הומור מפותח, לא הסתפק רק בשם: הוא בדה לקאירו תאריך לידה, קורות חיים, מקום מגורים ומבנה גוף. גם ז’אנר ספרותי יצר לו. וגם הורוסקופ.

כאלה ילד פסואה כמה עשרות ב-47 שנות חייו. הוא כינה אותם “הטרונים” (מילולית: “שם אחר”), צורה ספרותית שרשומה על שמו. בשביל פסואה הם היו הרבה יותר מדמויות בדיוניות, שמקומם רק על הכתב. הם נכחו בכל רגע מחייו. למעשה, הם היו הוא. פעם דפק חבר על דלת ביתו. פסואה, שרצה להתבודד, פתח את הדלת, הביט בחבר ואמר לו: פרננדו לא בבית, אני אלווארו דה קמפוש. אבל, הבטיח אלווארו, כשפרננדו יחזור הביתה, אני אמסור לו שהיית כאן.

משוגע? גאון? חולה נפש? קשה קצת לדעת, כי מניפת הדמויות הזאת נפרשה רק אחרי מותו של פסואה, ב-1935, בארגז גדול בביתו. 27 אלף שירים ופרגמנטים טמן פסואה בארגז הזה, קצתם על דפים מהודרים וקצתם על גבי כרטיסיות ופתקים קטנטנים. “כלומניק”, כינה עצמו פסואה, ובחייו פירסם רק מעט מאוד מתוכם. “אני אהיה מפורסם רק בעוד חמישים שנה”, כתב לאמו.

נראה שצדק: בעשורים האחרונים גדלה והולכת ההתעניינות בו, והוא נחשב כיום לאחד הכותבים הגדולים של המאה ה-20, ומוזכר בנשימה אחת לצד שמות כג’יימס ג’ויס, פבלו נרודה ופדריקו גרסיה לורקה. שיריו תורגמו כבר ל-37 שפות, בהן וייטנאמית ולטינית, וכעת יוצא בעברית הכרך “מה עשיתי מן החיים?” קובץ השירים של ההטרונים אלווארו דה קמפוש, בתרגום רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש (הוצאת כרמל).

כלומניק גמור

פסל של פסואה בליסבון (תצלום: מריה בוניטה)

פסל של פסואה בליסבון (תצלום: מריה בוניטה)

אני מתחיל להכיר את עצמי. אינני קיים.
(אלווארו דה קמפוש)

“גם אני כלומניק גמור”, אומר המתרגם דה קושטה ריש. “ייתכן שבמשך השנים ההתעמקות בפסואה יצרה אצלי את ההבנה שאני כלומניק. אני דמות רגילה, איש מצוי שאינו נבדל משאר בני האדם. ייתכן שזה נכנס לתחום הפתולוגיה, אבל אני מרגיש את עצמי כמי שאין לו חשיבות וערך. כלומניק גמור, וזהו זה”.

את המלים האלה, שיכלו גם להישמע מפי פסואה או להיכתב בידי אחד ההטרונימים שלו, אומר דה קושטה ריש בעברית רהוטה. ה”כלומניק” הזה, גבר שב שיער בן 73, למד עברית בכוחות עצמו, בתחילה מספרון קטן שקנה בליסבון, “עברית בתמונות” שמו, ולאחר מכן באמצעות התנ”ך. עם השנים יצר קשרים עם ישראלים, התכתב עמם, ובסופו של דבר התחבר אל יורם ברונובסקי. אז החל לתרגם מעברית לפורטוגלית ומפורטוגלית לעברית. כמי שלמד את השפה מן הספרים, מדבר דה קושטה ריש בעברית ארכאית גבוהה, שכמותה נדיר לשמוע.

“אני את דברי אומר בצלילות דעת”, הוא אומר, “אבל פסואה היה כזבן גדול. הוא ידע בסתר לבו שהוא היה גאון. בגלל סוג של טירוף הוא אמר זאת לעצמו, שאינו שווה כלל. אבל בעיני הוא אחד המשוררים הגדולים של המאה ה-20. יש אצלו הכל. הוא אוניוורסלי ומדבר על השאלות שהאיש השכיח יכול לשאול”.

אולי דווקא ההכרה הזאת בחוסר החשיבות העצמית הפכה את פסואה לגדול כל כך. “אני, שכה תכופות אין לי סבלנות לעשות אמבטיה/ אני, שכה תכופות הייתי נלעג, אבסורדי/… הריני פוסק שאין דוגמתי בכל זה בעולם הזה”, כתב פסואה בשם אלווארו דה קמפוש בשיר “פואמה בקו ישר”. דווקא הכנות המוחלטת וההכרה הזאת במגבלותיו ובחוסר יכולתו “להתרומם” מעל אנושיותו הפכה אותו מן הסתם לאנושי כל כך, לאדם שאפשר בקלות רבה כל כך להזדהות אתו. דווקא הפירוק האינסופי לעשרות דמויות יצרו אדם טוטאלי כל כך, שמצויים בו כל הרגשות בעת ובעונה אחת.

הוא נולד ביוני 1888 בליסבון, ובגיל חמש התייתם מאביו. אמו נישאה מחדש לדיפלומט פורטוגלי, וכשהיה בן שמונה יצאה המשפחה לשליחות בדרום אפריקה. בגיל 17 חזר לליסבון, ומאז ועד יום מותו כמעט לא עזב אותה. הוא חי בצניעות רבה, ונמנע מלקבל על עצמו עבודה במשרה מלאה. הוא תירגם במשרה חלקית פרסומים מסחריים, ואת מרבית זמנו בילה בבית, בתהליך מתמיד של חיפוש עצמי.

העובדה הזאת די מדהימה: בשיריו של אלווארו דה קמפוש מתוארים חופי הים והגלים, נמלי סינגפור ופורט סעיד, נופי הודו וסין, וכל זאת מבלי שפסואה ביקר בהם אי פעם. הדרך הטובה ביותר לנסוע, כתב, היא להרגיש. עולמו הפנימי העשיר הספיק לו ככל הנראה, ומבחינה חברתית הוא נחשב לכישלון גמור. כמו שחקן תיאטרון בודד, בלי איפור ובלי במה, התיישב פסואה אל המכתבה, לבד בחדר, פשט ולבש צורה.

היה לו קשר ידוע אחד עם אשה, עם אופליה קיירוז’, שאותה פגש בשלהי 1919 או בתחילת 1920. בראיונות עיתונאיים בשנות ה-80 סיפרה שהשתתפה אתו במשחקי הזהויות המתוחכמים שלו. פעם אחת כתב לה בשם אלווארו דה קמפוש, וביקש ממנה להפסיק להתרועע עם פרננדו פסואה. יחסיהם נותקו בסוף 1920, כשפסואה כתב לאהובתו כי “הוא נתון יותר ויותר למרות מורים אשר אינם מסכימים עמו ואינם סולחים לו”. הקשר ביניהם חודש אחרי שמונה שנים לזמן קצר, שבסופו כתב לה שוב: “חיי סובבים סביב יצירתי הספרותית – בין שהיא טובה ובין שהיא רעה. כל היתר בחיים אין לו אלא חשיבות משנית. אני אוהב אותך מאוד… אם אתחתן, לא יהיה זה אלא אתך”.

דיכאון תהומי

פרננדו פסואה (תצלום: גרפיטי לנד)

פרננדו פסואה (תצלום: גרפיטי לנד)

אני שום דבר.
תמיד אהיה שום דבר.
אינני יכול לרצות להיות דבר.
יתרה מזאת, נמצאים בתוכי כל חלומות העולם.

(אלווארו דה קמפוש)

“פסואה הוא מקרה ייחודי בספרות העולמית”, אומר ז’וזה בלנקו, חוקר פסואה חשוב ומי שמחזיק ברשותו את אחד מאוספי היצירה הגדולים ביותר של המשורר. “הוא הגיע משומקום ופורסם מעט מאוד בחייו, למרות העובדה שכל הזמן כתב. עד היום לא פורסמו כל הטקסטים שלו, ועדיין מגלים טקסטים חדשים שלו. מהדורה מוארת ראשונה של הכתבים שלו יצאה לראשונה לפני עשר שנים. לי זה נראה כאילו הוא ממשיך לכתוב מהשמים, אולי בפקס.

“הוא היה די ידוע בחוגים ספרותיים, אבל בחייו הוא פירסם רק ספר אחד. אחרי שחזר מדרום אפריקה יצא רק פעם אחת מפורטוגל, לביקור באיים האזוריים. חוץ מזה, הוא לא יצא כמעט מתחומי עצמו. לא ידוע גם על שום קשר שהיה לו עם סופרים אחרים בעולם.

“את ההטרונימים שלו הוא כתב סימולטנית. זה לא שהיתה תקופה מסוימת בחייו שבה הוא היה אלווארו דה קמפוש, ואחרת שבה הוא היה ריקרדו ריש. הוא היה במקביל כל האנשים האלה גם יחד. לפעמים הוא כתב בשם שלושים-ארבעים הטרונימים באותו יום. בגלל זה היו אנשים שחשבו שהוא היה סכיזופרן, או חולה נפש. אבל מבחינה קלינית, האבחנה המרכזית היא אם האדם נמצא בשליטה על כל הדמויות האלה, או שהדמויות השונות מתפרצות ממנו בניגוד לרצונו ומחוץ לשליטתו. אצל פסואה זה היה בבירור תחת שליטה, כאילו מתוך הזמנה”.

בכל מקרה, פסואה נחשב לאדם דיכאוני מאוד. ב-1907 עבר משבר נפשי עמוק וכתב לאחדים מידידיו בדרום אפריקה בתור פסיכיאטר, המבקש מידע על מצבו הנפשי של פסואה. ב-1914 סבל מדיכאון קשה בזמן שכתב את “ספר האי-נחת”. כעבור שנה החריף מצבו, והוא כתב לאחד מחבריו כי הוא חש מדוכא ואחוז אימה. חלפה עוד שנה, והוא כתב לו כי הוא נמצא “בתחתית דיכאון תהומי”. בלנקו סבור שאחת הסיבות לעצב המתמיד של פסואה היתה ניתוקו מאמו ומחלתה הקשה, ובסופו של דבר מותה ב-1925. מותו בגיל 47 מיוחס להתמכרותו לאלכוהול.

אחת התופעות המעניינות אצל פסואה היא פריחתו המאוחרת, שבאה בעיקר אחרי מותו. “באופן אובייקטיווי”, אומר בלנקו, “פסואה הוא גדול המשוררים אי פעם. הוא ממציא המודרניות והפוסט-מודרניות. צריך לזכור שמבחינה טכנית הטקסטים שלו התפרסמו מאוחר, בגלל העובדה שלא טרח לפרסמם ובגלל הקושי בזיהוים. אפילו ברנאר פיבו הצרפתי שאל בגיחוך לפני כעשר שנים ‘מי זה פסואה?’. מאז הוא התנצל בתוכנית מיוחדת בליסבון, ואמר שהוא מסכים להגדרה של פסואה כאחד המשוררים הגדולים במאה ה-20.

“אבל פסואה גם הקדים בהרבה את זמנו. בכתיבה שלו יש משהו מקפקא, מג’ויס ומבורחס, אבל קשה מאוד להגדיר אותו. הוא אקזיסטנציאליסט, סוריאליסט, פוסט-מודרניסט. אפשר למצוא אצלו תופעות ספרותיות שהתרחשו מאוחר הרבה יותר. השירים שלו נקראים יותר בקלות בסוף המאה ה-20 מאשר בתחילתה. אנטוניו טאבוקי, שתירגם חלק משירת פסואה לאיטלקית, אמר פעם כי בקצה אירופה, לבד בחדר, ישב אדם וצפה את העתיד”.

אוצר הגידוף העברי

פרננדו פסואה

פרננדו פסואה

כל המאהבים התנשקו בנפשי,
כל הנוודים הבטלנים ישנו עלי רגע,
כל הבזויים נשענו רגע על כתפי…

(אלווארו דה קמפוש)

חוקר השירה והמשורר אריאל הירשפלד סבור שלפחות חלק מהקריאה השוטפת ב”מה עשיתי מן החיים?” נובעת מהתרגום הקולח, אך מסכים שפסואה הוא ענק אמיתי, “שאינו נופל מרילקה, ט”ס אליוט או עזרא פאונד. יש בו עוצמה אוניוורסלית חזקה. אורי צבי גרינברג לא נופל ממנו, אבל רק אנחנו דוברי העברית יכולים להבין אותו. פסואה מבטא רוח כללית מאוד, במיוחד בדמות של אלווארו דה קמפוש, ששואלת את השאלה כבדת המשקל ‘מה עשיתי מן החיים?’. פסואה הצליח ליצור אוסף של ביוגרפיות שונות ואלטרנטיוויות, שלכולן ביחד יש עוצמה של ביוגרפיה ממשית”.

אלווארו דה קמפוש, כותב רמי סערי בהקדמה, הוא “היצירה האמצעית, ומבחינה מסוימת גם המרכזית, בין שלוש היצירות של ההטרונימים העיקריים שברא פסואה”. דה קמפוש, כפי שתואר על ידי פסואה, הוא אדם ללא גבולות שטייל הרבה בעולם, מעין דנדי בינלאומי, שעישן אופיום וצרך קוקאין, אלכוהול ומורפיום, ושהיו לו רומנים עם גברים ונשים. יש בשירים שלו כאב קיומי, פנטסיות סאדו-מזוכיסטיות ומודעות עמוקה ליכולתו הדלה של האדם לשנות במשהו את המציאות שמסביבו. דה קמפוש כותב על תחושות הניכור, הבדידות והייחוד שהוא מרגיש, שמתמצות אולי כולן בשאלה הפשוטה אך המכאיבה: מה עשיתי מן החיים?

“כל מעלות התרגום נזקפות לזכות רמי סערי”, אומר דה קושטה ריש. “אני אינני אלא שוליה של מתרגם ותו לא. אני עשיתי תרגילומים” – מלה שדה קושטה ריש המציא – “כלומר תרגילי תרגום, תרגומי גלם. אני התעסקתי בתרגום מילולי הדוק וקרוב ככל האפשר למקור. לאחר מכן חדלה ממני האחריות לתרגום. רמי הפך את חומר הגלם באמצעות השוואה למקור הפורטוגלי לתרגום נכון. אני מודע יפה למגבלותי בשפה העברית, ואת העבודה החשובה באמת השארתי לו. ניסיתי את כוחי בחריזה, אך יצא דבר מסורבל, ולכן הפסקתי. הידיעה שלי בעברית היא רפרפנית ושטחית”.

מקור הקשר של דה קושטה ריש לשפה העברית ולעם היהודי היה במלחמת העולם השנייה. אביו סייע לילדיו של אריסטידס דה סוזה מנדס, דיפלומט פורטוגלי שהציל יהודים בזמן המלחמה. “הקשר עם מנדס יצר אצלי זיקה לעם היהודי”, הוא אומר, “שהתעמקה לאחר מכן, עם ידיעת מה שקרה לעם היהודי בשואה והמפעל הציוני של עם ישראל בארץ מכורתו. לאחר מכן באה ההתעניינות בהיסטוריה העמוקה והמפוארת ובאוצרות הרוח – התנ”ך, התלמוד, המדרשים, ועד אליעזר בן יהודה וחיים נחמן ביאליק. כל אלה חברו יחד כדי ליצור אצלי קשר הדוק ועמוק לעם היהודי”.

את מרבית שנותיו העביר כמורה לביולוגיה בערי השדה של פורטוגל. “אין שום בני פורטוגל שאני מכיר המסוגלים להתבטא בעברית”, הוא אומר. “רק לעתים רחוקות, כשאני נפגש בליסבון עם אנשי שגרירות ישראל, או עם איזה תייר מזדמן לעיר מגורי ליריה, עיר נידחת במרכז פורטוגל, אני יכול לתת דרור לרצון העמוק שלי לדבר בעברית”.

הוא מנסה בכל כוחו לשפר עוד ועוד את ידיעת העברית שלו. צליל העברית אינו מפריע לו כלל וכלל, להיפך. “הצליל הוא ממש מוסיקה לאוזני הכלות והכרויות”, הוא אומר. מהחי”ת הגרונית שלו, שאותה לקח מהלשון הספרדית, הוא די מרוצה, אבל הוא עוד לא מרגיש שהגיע להגייה נכונה של עי”ן גרונית. “שאלתי כמה אנשים כיצד מבטאים כדבעי את האות עי”ן ולא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת”.

גם בתחום הסלנג הוא מנסה את כוחו, אם כי הוא מודה שללא הצלחה מרובה: “בשיחת חולין רגילה, בן שיחי מדבר עברית שוטפת, ואינני יכול להבין כל מה שהוא אומר. ניתן לי במתנה מילון הסלנג העכשווי העברי. הרבה מהסלנג הוא תרגום מילולי מאנגלית, ואינני מעז לנקוב בשם המלים בנסיבות הגונות. אני מוכרח לומר שבגידוף ובחירוף יש לכם אוצר מלים מפותח מאוד, שהיה מצהיב מקנאה את הבריון הכי מושבע בפורטוגל”.

דה קושטה ריש תירגם מעברית לפורטוגלית את עמוס עוז ואת א”ב יהושע, ומציין שבאופן פרדוקסלי קל לו יותר לתרגם מפורטוגלית לעברית, ולא להיפך. “הלשון הפורטוגלית מפותחת מאוד מבחינת אוצר המלים”, הוא אומר. “לכן, קל יותר לתרגם לעברית, משום שבפורטוגלית יש כל כך הרבה מלים נרדפות, וצריך לעשות בחירה. בעברית הבחירה מאוד מצומצמת, ולכן התרגום קל יותר. בפורטוגלית יש צורך לבחור יפה-יפה כדי להביע בצורה מדויקת ביותר את המשמעות המקורית”.

לא, הוא אומר, הוא רחוק מלהרגיש שגם הוא מעין הטרונים של פסואה. “אולי דמות עלובה באיזה שיר שלו, לא יותר. אינני מתיימר להיות מישהו ראוי לשמו”. אבל הוא כן מזהה קו דמיון בינו לבין פסואה, וזהו העצב התמידי של כל בן פורטוגל. “יש לנו בפורטוגל רגש עצוב נפוץ מאוד”, הוא אומר. “לאחר שנגלה המסלול הימי להודו נשארנו מחוסרי עבודה בהיסטוריה. אנחנו עם שולי. אמנם עם תרבות לא שולית בכלל. אנחנו מכירים יפה בפער שבין היתרונות ברמה הספרותית של פורטוגל לבין מצבנו הכלכלי הירוד, כשבדרך אבדו לנו כמה וכמה אשליות. אנחנו בפורטוגל פסימיים מאוד לגבי עתידנו ולגבי מצבנו הכלכלי. בסופו של דבר, מעולם לא יצאנו מאשפתות אירופה”.

“לסוג של אנשי פורטוגל אני שייך”, כתב פסואה, “שאחר גילוי הודו נשאר בלי תפקיד. רק המוות היה והווה ויתמיד”. בפורטוגלית, אומר דה קושטה ריש, זה נשמע יותר טוב.