פתיחת הארכיונים של פיוס ה-11, האפיפיור שכיהן בשנים 1922-1939, תחשוף לראשונה את עמדת הכס הקדוש לפשיזם ולנאציזם ערב מלחמת העולם השנייה. כמה היסטוריונים סבורים שהתעודות והמסמכים האלה מעניינים הרבה יותר מאשר אלה של אפיפיור המלחמה
pius-xi1

פיוס ה-11 (תצלום: המרכז הקתולי לתיעוד, ניימגן)

מה באמת עשה הוותיקן לפני השואה

פורסם ב:|  2.8.2006

ב-18 בספטמבר, כאשר ספריית הוותיקן תיפתח שוב את דלתותיה לאחר פגרת הקיץ, ייפתח לקריאה בפעם הראשונה הארכיון הסודי של האפיפיור פיוס ה-11, שעמד בראש הכנסייה הקתולית בשנים 1922-1939. מדובר במיליוני מסמכים, מרביתם ככל הנראה באיטלקית, חלק מהספרייה המפוארת שאורך מדפיה הכולל הוא כ-85 קילומטרים. למתעניינים, כדאי להצטייד במכתב הפניה ממוסד אקדמי מוכר, ללבוש בגדים צנועים – בקשה מפורשת בתקנון הספרייה – ולזכור שאין להכניס עטים, רק עפרונות גרפיט, מחשש לפגיעה במסמכים.

מאז אמצע שנות ה-60 קוראים ארגונים יהודיים והיסטוריונים לפתוח את הארכיונים של יורשו של פיוס ה-11, פיוס ה-12, אפיפיור המלחמה שגונה בשל שתיקתו לנוכח השואה. אולם, ייתכן שדווקא הארכיון שנפתח עתה מעניין יותר. כך לפחות סבור אלברטו מלוני, היסטוריון וראש המכון למדעי הדתות על שם יוחנן ה-23 בבולוניה. מלוני דיווח ראשון, בסוף יוני, על פתיחת הארכיונים בעיתון האיטלקי “קוריירה דלה סרה”. הוא סבור, שהמסמכים החדשים עשויים לשנות באופן מהותי את התפישה הרווחת על יחס הכנסייה הקתולית לפשיזם ולנאציזם, שהתחזקו במרוצת כהונתו של פיוס ה-11.

“הארכיון של פיוס ה-12 הוא מתקופת המלחמה עצמה”, אמר מלוני בראיון ל”הארץ”, “הכל שם תחת ההשפעה של המלחמה ובאווירת תוהו ובוהו. לבטח יש שם המון תכתובות דיפלומטיות מזמן המלחמה, מכתבים של שגרירים לוותיקן, דיונים על מצב השבויים והאסירים הקתולים ועל קיום טכסי דת באזורי הלחימה. צריך לזכור שמלחמת העולם השנייה היא לא רק השואה.

“לעומת זאת, התקופה של פיוס ה-11 רגועה יותר, והמסמכים בארכיון שלו יוכלו לסייע לנו לבחון בצורה מדויקת ונקייה יותר את עמדת הכנסייה כלפי עליית הפשיזם והנאציזם”.

מלוני מציע לבחון במיוחד את תגובת הכנסייה לכמה אירועים מכריעים בתקופת כהונתו של פיוס ה-11. תזכורת היסטורית קצרה: באוקטובר 1922, שמונה חודשים אחרי תחילת הכהונה, עלה בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה. כעבור שבע שנים, ב-1929, חתם הוותיקן על הסכם הכרה הדדית עם איטליה הפשיסטית, שסיים את המשבר בין המדינה האיטלקית הצעירה לכס הקדוש. בכך הכיר הוותיקן במשטר הפשיסטי. במסמכים משנות ה-30 מציע מלוני לבחון את היחס לגרמניה הנאצית, החל מההסכם שחתם הוותיקן עם הרייך השלישי ב-1933. מלוני יחפש מסמכים המתייחסים לחוקי נירנברג, שנחקקו ב-1935, ותכתובות שמתייחסות לשנים הבאות, עד פרוץ המלחמה, שבהן התהדק הקשר בין איטליה לגרמניה והיחס ליהודים הוחמר עד מאוד.

חוקי הגזע האיטלקיים

פיוס ה-11 (תצלום: המרכז הקתולי לתיעוד, ניימגן)

פיוס ה-11 (תצלום: המרכז הקתולי לתיעוד, ניימגן)

“עד היום”, אומר מלוני, “פורסמו רק מסמכים שנוגעים ליחסים בין הכנסייה לגרמניה הנאצית, כלומר התכתובת הדיפלומטית בין שני הצדדים. איננו יודעים שום דבר על הוויכוח הפנימי בכנסייה, על הדעות השונות שהובעו בדיונים בתוך הוותיקן בנוגע לחוקי הגזע האיטלקיים, שהתקבלו ב-1938, או בנוגע להתבססות הפשיזם והנאציזם. ההסכם מ-1929 הוא הסכם מעניין מאוד, משום שמוסוליני העניק לכנסייה את החופש שהיא ביקשה, ושמשטרים קודמים, דמוקרטיים, לא היו מסוגלים להעניק לה. ההסכם הזה יצר גישה פרו-פשיסטית בוותיקן, וביסס את ההנחה שמשטר אוטוריטרי הוא התשובה היחידה לאיום הקומוניסטי, שממנו חששה הכנסייה מאוד”.

דייוויד קרצר, פרופסור ללימודים איטלקיים באוניברסיטת בראון בארצות הברית, סבור שהארכיונים עשויים לשרטט את דמותו של האפיפיור בקווים חדים יותר, ולגלות לנו דבר מה על דעותיו. קרצר מזכיר כי בשנות ה-30 עדיין היתה לראש הכנסייה הקתולית השפעה רבה מאוד על הקהילה הקתולית העולמית בכלל, והאיטלקית בפרט. מנקודת מבט יהודית, אומר קרצר, השאלות המעניינות ביותר נוגעות לחוקי הגזע האיטלקיים ולהתקרבות בין איטליה לגרמניה. קרצר כותב כעת ספר על היחסים בין פיוס ה-11 למוסוליני.

“מעניין לדעת”, אמר קרצר בראיון ל”הארץ”, “אילו דיונים התנהלו בוותיקן. מי קרא לאפיפיור להתנגד לחוקי הגזע? מה היה תפקידו של אוג’ניו פאצ’לי, שהיה מזכיר המדינה בתקופת פיוס ה-11 (תפקיד שמקביל לראש ממשלה) ושלאחר מכן מונה לאפיפיור פיוס ה-12? המסמכים יחשפו את הדינמיקה הפנימית בוותיקן. נמצא שם תכתובת עם בישופים, ארכיבישופים וקרדינלים. אפיפיורים לא נוהגים להעלות את הגיגיהם על הכתב במסמכים רשמיים, אבל ניתן ללמוד על דעותיהם ממסמכים שונים, כמו למשל התזכירים הקבועים שהעבירו שגרירי הוותיקן בעולם לרומא, ותשובותיו של מזכיר המדינה פאצ’לי, לאחר ששוחח עם האפיפיור. עוד נוכל למצוא שם פניות לוותיקן, בדרך כלל מאזרחים פשוטים או מאנשי כמורה זוטרים”.

פיוס ה-11, או בשמו המקורי אקילה ראטי, נולד ב-1857 ליד מילאנו. קרצר כותב באחד מספריו הקודמים, “The Popes Against the Jews” (“האפיפיורים נגד היהודים”), שככומר צעיר נמשך ראטי לעבודה בספרייה. ב-1914 מונה לאחראי על ספריית הוותיקן. ב-1918 מינה אותו האפיפיור בנדיקטוס ה-15 לשליח בפולין. משימה זו, אומר קרצר, שינתה את פני ההיסטוריה של הכנסייה במאה ה-20, שכן כאשר חזר ראטי לרומא ב-1921 הוא מונה לארכיבישוף מילאנו ולקרדינל. כעבור שבעה חודשים, עם מותו של בנדיקטוס ה-15, מונה לאפיפיור.

“זה האיש”, כותב קרצר בספר, “שעיצב את תגובת הכנסייה לעליית הפשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה. הוא החליט כיצד תגיב הכנסייה לחוקים האנטישמיים שהנהיגו גרמניה ואיטליה… לכן, לשליחותו לפולין היתה חשיבות גדולה כל כך… בזמן שהותו בפולין נתקל ראטי לראשונה בחייו ב’בעיה היהודית’. היה זה בפולין, שבה חיתה האוכלוסייה היהודית הגדולה באירופה, שראטי חווה את השילוב הנפיץ של קתוליות, לאומיות ואנטישמיות”.

האם האפיפיור נרצח?

פיוס ה-11 משדר ברדיו הוותיקן (תצלום: המרכז הקתולי לתיעוד, ניימגן)

פיוס משדר ברדיו הוותיקן (תצלום: המרכז הקתולי לתיעוד, ניימגן)

קרצר מציין בספרו שני אירועים שמשכו את תשומת לבם של היסטוריונים שניסו להבין את עמדתו של פיוס ה-11, לנוכח האנטישמיות הגוברת באירופה. האחד היה ביקור של קבוצת בלגים בוותיקן בספטמבר 1938, שבסיומו אמר להם כי “האנטישמיות אינה עולה בקנה אחד עם המחשבה שמבוטאת בספר התפילה (הנוצרי). זאת תנועה מלאת שנאה, שאנו כנוצרים לא יכולים לקחת בה חלק”. הוא הוסיף, כי “כולנו שמים מבחינה רוחנית”.

האירוע השני שמציין קרצר הוא החלטתו של האפיפיור לכנס בוותיקן בפברואר 1939 את כל הבישופים והקרדינלים האיטלקים, לציון עשר שנים לחתימת הסכם ההכרה במדינה האיטלקית. לפי מסמכים שנמצאו בארכיון המפלגה הפשיסטית, חשש מוסוליני שפיוס ה-11 עומד לפרסם גינוי למשטר הפשיסטי וקריאה לכל הקתולים להפסיק לשתף פעולה עם המדינה. לקריאה כזאת, אומר קרצר, יכולה היתה להיות משמעות מרחיקת לכת מבחינת המשטר. אלא שיומיים לפני הכינוס, מת פיוס ה-11.

“מותו של פיוס ה-11 בנסיבות האלה”, אומר קרצר, “נתנו פתח לתיאוריות קונספירציה כאילו האפיפיור נרצח. בעקבות מותו מונה פאצ’לי, פיוס ה-12, שהיה זהיר הרבה יותר בהתבטאויותיו לגבי הפשיזם והנאציזם. והגינוי המדובר מעולם לא פורסם. ידוע לנו שלפיוס ה-11 היו בעיות בריאותיות קשות, ולמעשה אין שום עדות למוות לא-טבעי.

“מה שברור הוא, שככל שעבר הזמן התרחק פיוס ה-11 מהיטלר וממוסוליני. הוא הצטער על ההסכם שעשה עם היטלר ב-1933, כשעוד תמך במדיניותו האנטי-קומוניסטית. כאשר ביקר הפיהרר ברומא ב-1938, העדיף האפיפיור לשהות במעון הקיץ שלו, כדי שלא ייאלץ לפגוש אותו. לקראת סוף חייו ברור לחלוטין שפיוס ה-11 מתנגד להיטלר, אבל לא בגלל האנטישמיות שלו, אלא משום שראה בו מתחרה. האלהת המדינה והמנהיג אצל היטלר עמדו בניגוד מוחלט לעמדת הכנסייה”.

כדוגמה לכך שהכנסייה לא התנגדה למדיניות האנטישמית של מוסוליני מביא קרצר את תגובתה לחוקי הגזע מ-1938. אלה קבעו, בין היתר, שמורים יהודים לא יוכלו ללמד יותר בבתי ספר ממלכתיים, שילדים יהודים יופרדו מילדים נוצרים בבתי הספר היסודיים, שיהודים ישוחררו משירות המדינה ומהצבא, ושיהודים לא יוכלו להיות בעלים של עסקים גדולים.

הסעיף היחיד שאליו התנגדה הכנסייה באופן פומבי היה ההחלטה שלא לאפשר ליהודים מומרים להתחתן עם נוצרים. כאן למעשה התנגשה התפישה הדתית עם תפישת הגזע, שכן מבחינת הכנסייה, יהודי מומר מפסיק להיות יהודי, אך מבחינת תורת הגזע “הביולוגית”, יהודי אינו יכול להסיר מעליו את יהדותו לעולם. קרצר מציין בספרו כי נציג ממשלת איטליה כתב למוסוליני, שהחוקים החדשים “לא זכו, באופן כללי, לקבלת פנים בלתי-אוהדת”.

סימן של פתיחות

פיוס ה-11 (בלבן) עם אוג'ניו פאצ'לי, לימים פיוס ה-12

פיוס ה-11 (בלבן) עם אוג'ניו פאצ'לי, לימים פיוס ה-12

המסמכים שייפתחו בעוד שבעה שבועות לעיון יחשפו לפחות חלקית את התנהלות הכנסייה בשני העשורים שקדמו למלחמה, אך מלוני סבור שיידרשו כמה שנים כדי לעמוד על טיבם. מחקר רציני של מיליוני מסמכים ידרוש עבודה מאומצת מאוד של קבוצת אנשים גדולה. מלוני מציין, שעד פתיחת הארכיונים של האפיפיור פיוס ה-10 (1903-1914) הביעו היסטוריונים רבים עניין במסמכים, ואולם משהארכיון נפתח פחתה ההתעניינות, פשוט בגלל העבודה הקשה שציפתה לחוקרים.

מלוני סבור שבכל מקרה, החלטת הוותיקן לפתוח את הארכיונים של פיוס ה-11 היא החלטה חשובה, משום שהיא ממשיכה את מדיניות הוותיקן לחשוף את עצמה לביקורת היסטורית חיצונית. “זה סימן של פתיחות, שעשוי לסמן את הדרך גם לפיוס ה-12″, הוא אומר. גם קרצר סבור שמסמכי פיוס ה-12 ייפתחו לבסוף, אלא שלדעתו יידרשו לשם כך עוד כמה שנים.

מלוני מסכם: “חקר המסמכים של פיוס ה-11 חשוב מאוד. השאלה אם האפיפיור עצמו היה אנטישמי היא משנית. השאלה האמיתית היא עד כמה רווחה האנטישמיות בקרב מקורביו, בקרב הכמורה ובקרב המאמינים. הכנסייה היא חלק בלתי נפרד מאירופה, ואם לא נלמד את ההיסטוריה שלה, לעולם לא נדע די על ההיסטוריה של אירופה”.