עלוב ונחשל. כך הצטייר המזרח התיכון בעיני מבקרים אמריקאים עוד במאה ה-18. אז מה הם מחפשים כאן כבר 200 שנה? ספר חדש מאת מייקל אורן מגולל את הרומן רב התהפוכות של ארה"ב עם הלבנט, שכולל ספינות מדבר, ספינות מפרש וספינות אוויר
d79ed799d79bd790d79c-d790d795d7a8d79f

חייל בגבול מצרים-סודאן, תחילת המאה ה-20 (תצלום: ספריית הקונגרס האמריקאי)

מקום ארור, מלא נבלים

פורסם ב:|  8.4.2007

פעם, לא היו גמלים באמריקה. אבל ג’ורג’ פרקינס מארש החליט מיד כשנתקל בהם, באמצע המאה ה-19 במסע בארץ הקודש, שאין להם מקום טבעי יותר מאשר הנופים הצחיחים של דרום-מערב ארה”ב. “ספינת המדבר”, כפי שכינה את הגמל, הרשימה אותו מאוד. לא כך המזרח התיכון. כמו רבים מהאמריקאים שביקרו לפניו ואחריו באזור, שגריר ארה”ב באיסטנבול, בירת האימפריה העותמאנית, שמונה לתפקיד ב-1850, הוא הרגיש סלידה מסוימת, מלווה לא אחת בפחד של ממש. הטורקים נראו לו “עם חסר תרבות”, והלבנט באופן כללי – “מקום ארור, מלא נבלים מכל סוג, אונס, רצח, מעשי שוד והרפתקאות דתיות”.

למרות כל זאת, מארש הצליח במשימתו הדיפלומטית. הוא סייע במכירת ספינות מלחמה אמריקאיות לסולטן ואירגן את משלחת הצי העותמאני לארה”ב. אך לבד מאינטרסים כלכליים ואסטרטגיים, שבשמם נשלח לאזור, הוא התעניין גם בשורשיו הדתיים, וכבנו של כומר מתודיסט, היו אלה נטועים עמוק במזרח התיכון, וליתר דיוק – בארץ הקודש.

בדרכו לירושלים, כאשר ראה לראשונה את החיה המדובשת, עלה במוחו רעיון: לייבא עדר גמלים לארה”ב. אחרי הכל, מהי בהמת משא טובה יותר מזו המסוגלת לגמוא מרחקים ארוכים בלי אף טיפת מים? בדימיונו ראה מארש שיירות גמלים מעבירות אספקה ודואר לספר האמריקאי. גם מטרה צבאית ייעד להם – סיוע במלחמה נגד “הבדווים של הרי הרוקי”, קרי: “השבטים הפראיים כמו הקומנצ’ים שנמצאים בגבולנו”.

השגריר הנלהב לא ביזבז זמן ופנה לשכנע את שר המלחמה האמריקאי, ג’פרסון דייוויס. “נפוליאון השתמש במצרים באותה חיה בדיוק כדי להכניע את הערבים, שמנהגיהם וארצם דומים מאוד לאלה של האינדיאנים במערב (ארה”ב)”, טען מארש. וכך, בתחילת 1856, מצאו את עצמם 79 גמלים לבנטיניים על סיפונה של ספינת הצי האמריקאי “Supply”, בדרך לעולם החדש. לא חלף זמן רב והמלחים גילו שהגמלים אולי מסוגלים לחיות זמן רב בלי לשתות מים, אבל מדובר בחיה בעלת מזג סוער, שטלטלות הספינה מעכירות את רוחה עוד יותר. עוד הם נוכחו לדעת, ודי מקרוב, שלגמלים יש ריח נורא. רבים מהמלחים חשו ברע.

סופה של הפנטסיה הזאת היה עגום. אחד ממלווי הגמלים בספינה אמנם אמר כי “הגמלים מייצגים את האופי האמריקאי, שמסוגל להכניע אפילו את הטבע באמצעות האנרגיות שלו ועיקשותו”, אבל אחרי שנים לא רבות החליפה מסילת הברזל את שיירות הגמלים, שרובם נמכרו לעבודה במכרות או בקרקסים, וחלקם פשוט שולחו לחופשי במדבריות דרום-מערב ארה”ב. אחרון הגמלים האלה, טופסי, מת בגן החיות בלוס אנג’לס ב-1934.

סיפורם של הגמלים הלבנטיניים – ושל ג’ורג’ פרקינס מארש – מופיעים בספרו החדש של מיכאל אורן, “Power, Faith and Fantasy”, על תולדות המעורבות האמריקאית במזרח התיכון מאז עצמאותה של ארה”ב ב-1776. נכון, מארש אינו דמות מוכרת בתולדות היחסים בין המעצמה בהתהוות ללבנט. הוא לא הנרי קיסינג’ר, וגם לא הארי טרומן, שמיהר להכיר במדינת ישראל במאי 1948. נשיאים ומצביאים אמריקאים אחרים נחשבים למי שעיצבו את יחסה של המעצמה הגדולה בעולם לאזור שבו אנו חיים. אבל, מסביר אורן, כבר בדמותו ובפועלו של השגריר האקסצנטרי אפשר למצוא את המוטיווים המרכזיים שעל שמם נקרא ספרו: הכמיהה לכוח (כלכלי ומדיני), הדחף הדתי העז ודמיון פורה, לעתים פרוע, שעשוי להוליד רעיונות נפלאים, אך גם כאלה שספק אם אפשר להגשימם.

אור לבדווים

מיכאל אורן

מיכאל אורן

הרעיון לספר עלה בראשו של אורן כבר לפני 25 שנים, כשלמד לתואר ראשון באוניברסיטת פרינסטון בניו ג’רזי. מרצה להיסטוריה ערבית סיפר לו ולשאר הסטודנטים על קבוצת קצינים, ותיקי מלחמת האזרחים האמריקאית, שהגיעו למצרים ב-1870 כדי לסייע בהפיכת הצבא המצרי למודרני וליעיל. החיילים המצרים שפגשו היו כמעט כולם אנאלפביתים, ואחד הדברים הראשונים שעשו האמריקאים היה לפתוח בית ספר כדי ללמד אותם קרוא וכתוב. אלא שביום המחרת הופיעו החיילים המצרים יחד עם ילדיהם, והקצינים האמריקאים מצאו את עצמם מחנכים דור שלם של מצרים. מהר מאוד הם הוסיפו לתוכנית הלימודים שיעורי “אזרחות”, שכללו בעיקר דמוקרטיה ופטריוטיות.

האפיזודה הזאת ריתקה אותו, מספר אורן. היא הבהירה לו שהמעורבות האמריקאית במזרח התיכון לא התחילה בסכסוך הישראלי-ערבי, ושיש בה מרכיבים נוספים מלבד נפט במפרץ הפרסי או בחצי האי ערב. הוא ניגש לספרייה, אך למרבה הצער לא מצא שום מידע נוסף. מדף הספרים של המעורבות האמריקאית באזור הזה היה דל להחריד. אלפי ספרים נכתבו על התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, אבל אף לא אחד לא סיכם את תולדות היחסים האלה מאז המאה ה-18, על היבטיהם התרבותיים, הפוליטיים, הכלכליים והדתיים, וכרך אותם יחדיו.

הספר זוכה להצלחה בקרב מבקרים וקוראים כאחד. בשבועות החולפים הוא היה בין חמשת הספרים המובילים ברשימת רבי המכר (עיון) של “ניו יורק טיימס”. הוא מופיע בחלונות הראווה של חנויות הספרים הגדולות וסוקר בהרחבה בטובי המגזינים והעיתונים, ובהם “אטלנטיק”, “ניוזוויק” ו”ואשינגטון פוסט”. אורן חזר באמצע מארס ממסע קידום מכירות שנמשך כמה שבועות, וכלל הופעות בתוכניות בטלוויזיה והרצאות ב-20 ערים בארה”ב. הוא מקווה שהספר יימכר במיליון עותקים, ומסביר את הצלחת הספר בצמא של הציבור האמריקאי לידע על המזרח התיכון.

לא בכל יום ספר היסטוריה כבד ראש, של יותר מ-700 עמודים (לא כולל הערות שוליים וביבליוגרפיה) מגיע לרשימת רבי המכר. “האמריקאים מחפשים הסבר והקשר לנוכחות שלהם במזרח התיכון”, אומר אורן, “זה התחזק מאוד בעקבות 11 בספטמבר 2001, וכמובן המלחמה בעיראק. האמריקאים מחפשים תשובה לשאלה, איך הגענו לאן שהגענו?”

בקיצור, אם תשאלו אותו, זה בדיוק השילוב בין שלושת המוטיווים שמופיעים כבר בסיפור מארש והגמלים – עוצמה, אמונה ופנטסיה. “עוצמה מבחינתי זה כל מה שקשור בכוח ובאינטרסים. זה יכול להשתנות בכל מיני תקופות. זה יכול להיות מאבק על נתיבי ים או נתיבי סחר, כפי שהיה במאות ה-18 וה-19, וזה יכול להיות נפט, שמאפיין מאוד את הזמן שלנו. זה גם יכול להיות מאבק מול אימפריות אחרות, בעיקר בריטניה וצרפת, או מצב כמו היום, שבו ארה”ב היא המעצמה הרלוונטית היחידה במזרח התיכון.

“מרכיב האמונה יכול להיות כמובן דתי, אבל הוא יכול להיות גם חילוני, במובן של הערכים האמריקאיים של דמוקרטיה, לאומיות ופטריוטיזם. האמריקאים ראו את עצמם מאז ומעולם כמי שצריכים להביא אור לעולם, ולייצא לכולם את הערכים שבהם הם מאמינים. כל הדברים האלה מקבלים חיזוק מהמרכיב הפנטסטי, שבמקרה של המזרח התיכון יש לו משמעות רבה. הלבנט מבחינת האמריקאים הוא מקום של דימויים – מאלף לילה ולילה, דרך לורנס איש ערב ועד סרטים הוליוודיים עכשוויים, שעוסקים במזרח התיכון ללא הפסקה. זה יכול להיות מקום מיני, ארוטי ורומנטי, אבל גם מסוכן ומאיים”.

מי שמייצג בעיניו את השילוב המובהק ביותר בין שלושת המרכיבים האלה הוא דווקא נשיא ארה”ב הנוכחי, ג’ורג’ בוש. “משפחת בוש קשורה מאוד בעסקי נפט כבר כמה דורות”, מסביר אורן, “ויש להם קשרים חזקים בבית המלוכה הסעודי, למשל. מבחינת אמונה, בוש הוא נוצרי אדוק, שאפילו הגדיר בימים הראשונים את הפלישה לעיראק כמסע צלב. וכדי להבין את מרכיב הפנטסיה, צריך לחזור אחורה 200 שנים, למטיילים האמריקאים הראשונים במזרח התיכון.

“הם לא כל כך אהבו את מה שהם ראו. הכל נראה להם מלוכלך, אכזרי ורקוב. למעט דבר אחד – הבדווים. המטיילים האמריקאים הראשונים באזור ראו אותם רוכבים על גמלים והרגישו את השנאה שלהם כלפי הממשל המרכזי העותמאני. התחושה שלהם היתה שאם רק תבוא איזו מעצמה מבחוץ ותסיר את עול הממשל העותמאני, הבדווים האלה, אוהבי החירות האציליים, יאמצו בחום את הדמוקרטיה האמריקאית. זאת בדיוק הפנטסיה של בוש, שאם רק יבוא ויפיל את הרודן העיראקי, העיראקים יאמצו ללבם את מודל הדמוקרטיה האמריקאית. האמריקאים מנסים להשליך על המזרח התיכון את התרבות שלהם. הם מסתכלים על המזרח התיכון – ורואים את עצמם.

“צריך לזכור, שארה”ב קמה כמדינה שמיועדת לשרת את האנושות כולה, לא רק את האינטרסים של עצמה. הרעיון הדתי-המשיחי של העיר שיושבת על הגבעה ומקרינה אור לגויים חזק מאוד בתודעה האמריקאית. היו ויכוחים גדולים מאוד עם הקמת ארה”ב על היחסים בין דת למדינה, אבל התחושה הזאת היתה משותפת לכל האבות המייסדים. בעצם זה רעיון פוריטני, שנלקח מהתנ”ך. היה קונסנסוס עוד מסוף המאה ה-18, שארה”ב נועדה לשרת את האנושות כולה, ולכן היתה אמונה שכל העמים רוצים לקבל את ‘האור האמריקאי’. הרעיון הזה הוא חלק מרכזי בתפישה העצמית האמריקאית, והוא מגיע לשיא בימי בוש בעיראק. יש חיילים אמריקאים בעיראק, שמשוכנעים שהם מביאים דמוקרטיה לעיראק, והם גם מוכנים להיהרג על זה”.

החוקה והברברים

ג'ורג' בוש האב עם מלך סעודיה עבדאללה ודיק צ'ייני, 2005 )תצלום: הבית הלבן)

ג'ורג' בוש האב עם מלך סעודיה עבדאללה ודיק צ'ייני, 2005 (תצלום: הבית הלבן)

בעת העבודה על הספר נתקל אורן בכמה אפיזודות לא ידועות, שממש “הפילו אותו מהכיסא”, כדבריו. אחת מהן קשורה למלחמה הראשונה שניהלה ארה”ב במזרח התיכון וההשפעה שהיתה לה על יצירת החוקה האמריקאית. אורן מתאר בהרחבה בספר את “המלחמות הברבריות” (Barbary Wars), שניהלה ארה”ב נגד שליטי צפון אפריקה (מרוקו, תוניסיה, אלג’יריה ולוב) מסוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-19. הוא מציין שלא ברור אם מקור המלה “ברברי” הוא בהגדרה היוונית העתיקה ל”לא-יוונים”, או שהיא מתייחסת לעמים הברברים שישבו באזור.

המלחמות האלה נבעו בעיקרו של דבר ממאבק על שליטה בנתיבי סחר. לאחר הכרזת העצמאות האמריקאית ב-1776 איבד צי הסחר האמריקאי את הגנת הצי הבריטי, שהיה החזק בעולם, ואוניות אמריקאיות נהפכו לטרף קל לשודדי ים. בעיקר היתה הבעיה חריפה כאשר חצו האוניות האמריקאיות את מצרי גיברלטר, בדרך לחופים של מזרח הים התיכון. שליטי צפון אפריקה סברו שהאזור הזה נתון לשליטתם, ותבעו תשלום דמי חסות בתמורה למעבר בטוח. אלה היו הימים הראשונים של הדמוקרטיה הצעירה, אותו עשור דרמטי בין הכרזת העצמאות לניסוח החוקה האמריקאית. האבות המייסדים – ואשינגטון, ג’פרסון, מדיסון – עסקו בשאלה אם עליהם לשלם את הכופר הנדרש או לכונן כוח צבאי חזק, שיהיה מסוגל להגן על האינטרסים האמריקאיים באזור. לדברי אורן, לאיום המזרח התיכוני על האינטרסים הכלכליים האמריקאיים היתה השפעה רבה על ההחלטה לחזק את הממשל המרכזי, ולמעשה לכונן את ארצות הברית של אמריקה בצורה שאנו מכירים.

“בעשור הזה”, אומר אורן, “התנהלו ב-13 המדינות שהרכיבו את ארצות הברית דיונים ממושכים על החוקה. כשפתחתי את הפרוטוקולים של כל מדינה ומדינה, גיליתי שפע של חומר. העיסוק בשאלה הזאת היה זרז משמעותי בהחלטה לכונן את הממשל הפדרלי החזק שאנחנו מכירים. ההנחה היתה שללא ממשל פדרלי חזק ויציב, לארה”ב לא יהיו המשאבים הדרושים להקים צי חזק. היה ברור שכל מדינה בפני עצמה לא תוכל לבנות ספינות מלחמה. התחושה הזאת היתה חזקה במדינה כמו מסצ’וסטס, שסחר ימי היה מרכיב כלכלי חשוב מאוד מבחינתה, אבל נשמעו קולות כאלה גם בדרום. כך ויליאמסון מצפון קרוליינה, למשל, תהה בקול, ‘מה ימנע מפיראטים אלג’יראים מלנחות בחופי ארה”ב ולקחת את אזרחינו לעבדים?’

“בסופו של דבר, האמריקאים שיחקו משחק מורכב. בחלק מהמקרים, הם שילמו את הכופר שדרשו מהם, לפעמים בחריקת שיניים, תוך ויתור מודע על הגאווה הלאומית. רק בתחילת המאה ה-19 הם הרגישו חזקים מספיק כדי לאיים בכוח צבאי ולשים סוף לפרשה הזאת. אבל מבחינתי זה היה ממש גילוי – העובדה שאיום מזרח תיכוני השפיע עד כדי כך על החוקה האמריקאית ועל המתכונת שבה אנחנו מכירים את ארה”ב כפי שהיא היום”.

הספר מלא בעוד ועוד אפיזודות כאלה. עיקר העניין שבו, לפחות לקורא הישראלי, הוא דווקא במאות ה-18 וה-19 ופחות בתקופה המוכרת יותר של המחצית השנייה של המאה ה-20. כך, לדוגמה, מספר אורן על מסעותיהם של מיסיונרים אמריקאים במזרח התיכון, על האוניברסיטה המודרנית הראשונה שהקימו בעולם הערבי – ב-1862 בביירות – ועל המסעות הספרותיים שערכו גדולי הכותבים האמריקאים, כמו הרמן מלוויל ומרק טוויין.

אפילו פסל החירות, מתברר, קשור למזרח התיכון. הפסל הצרפתי פרדריק אוגוסט ברתולדי חי במצרים בשנות ה-60 של המאה ה-19, ובהשפעת הפיסול המצרי הקלאסי תיכנן לבנות פסל ענק ולהציב אותו בכניסה לתעלת סואץ החדשה. המצרים אמנם אישרו את הפרויקט – פסל של כפרייה מצרייה מחזיקה בידה לפיד – אבל לא יכלו לממן אותו, בגלל קשיים כלכליים. ברתולדי המדוכא החליט לצאת לארה”ב ולעניין משקיעים אמריקאים וצרפתים בהצבת פסל כזה מול חופי ניו יורק. הוא אמנם הצליח למצוא משקיעים, אך לאלה היתה רק בקשה אחת – שהפסל יפסל אשה אמריקאית לבנה במקום כפרייה מצרייה.

היהודים כמתווכים

אמריקן קולוני במזרח ירושלים

אמריקן קולוני במזרח ירושלים

כאמריקאי-ישראלי, שנולד בניו ג’רזי אך שירת בצה”ל ומגדל את ילדיו בישראל, אורן עוסק בהרחבה בספר בתולדות היחסים המיוחדים בין ארה”ב לישראל וליהודים. אלה נובעים לא רק מהעובדה ש”ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”, או מחשיבות הקול היהודי במערכת הפוליטית האמריקאית. מדובר בקשרים עמוקים שמקורם בספר הספרים, ובמרכיב הדתי החזק בנפש האמריקאית.

“בשלב מסוים”, אומר אורן, “האמריקאים חשבו שדווקא יהודים יוכלו לשמש מעין מתווכים עם העולם הערבי. ההנחה היתה שאמריקאים ממוצא יהודי מסוגלים להבין טוב יותר את המזרח התיכון, ולשמש גשר לעמי האזור. בתחילת המאה ה-20 שירתו ברצף חמישה שגרירים יהודים באימפריה העותמאנית, אחד מהם הוא כמובן הנרי מורגנתאו. זאת כמעט נהפכה להיות משרה יהודית.

“אבל הקשר הזה מתחיל עוד קודם, ונובע ממה שמכונה חזון הרסטורציה – השאיפה לכונן עצמאות יהודית בארץ ישראל כשלב מכין לקראת הגאולה הנוצרית. הפרוטסטנטים האמריקאים, וזה דבר שאנחנו רואים עד היום בארה”ב, האמינו שבלי השלב ההכרחי הזה של קיום יהודי עצמאי בארץ ישראל, בלי שיבה של יהודים לארץ אבותיהם, לא תבוא גאולה. אלפי מיסיונרים יצאו במהלך המאה ה-19 לארץ ישראל, מתוך כוונה ללמד את היהודים לעסוק בחקלאות. היהודים לא כל כך רצו ללמוד, בטח שלא מהאמריקאים, אבל המיסיונרים האמינו שהם עושים עבודת קודש. אפשר למצוא את זה עד היום בירושלים – בניין אמריקן קולוני, למשל, הוא המיסיון האחרון שהם הקימו בסוף המאה ה-19.

“ב-1863, 34 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, נפגש כומר קנדי עם נשיא ארה”ב אז, אברהם לינקולן. הוא התלונן בפניו על מצבם העגום של היהודים, והתגובה של לינקולן, באמצע מלחמת האזרחים שקרעה את האומה האמריקאית, היתה: ‘החזרת היהודים לביתם הלאומי בפלשתינה היא חלום נאצל, שמשותף לאמריקאים רבים’. לינקולן הוסיף שכאשר תסתיים מלחמת האזרחים, יוכלו האמריקאים שוב ‘לראות חזיונות ולחלום חלומות’, ולהוביל את העולם במימושם”.

המרכיב הדתי, לפי אורן, הוא גם זה שמבדיל בין המעורבות האמריקאית במזרח התיכון למעורבות האירופית – ומבדיל את המזרח התיכון מאזורי השפעה אחרים בעולם, דוגמת אמריקה הלטינית ואסיה. “גם הבריטים והצרפתים שלחו מיסיונרים”, אומר אורן, “וגם להם היו פנטסיות. מספיק לקרוא את פלובר או ד’יזראלי. אבל הדבר הזה נגמר לפי כמאה שנים. זה נפסק אחרי 1918. בעצם, בלפור היה אחרון הרסטורטורים האירופים. המרכיב הדתי לא ממלא תפקיד במדיניות האירופית בערך מאה שנים.

“אין עוד אזור בעולם עם שילוב כזה של מרכיבים. אמריקה הלטינית, לדוגמה, לא נתפשת בדמיון האמריקאי כמקום מבטיח. היא גם לא יושבת במקום אסטרטגי במיוחד. אבל מעל הכל – אין שם ארץ קדושה. החשיבות של ארץ הקודש בשביל אמריקאים שלומדים את הברית החדשה היא עצומה. הארי טרומן ידע בעל פה את כל הברית החדשה. בכלל, עד אמצע המאה ה-20, אמריקאים מהשורה הכירו טוב יותר את הגיאוגרפיה של ארץ הקודש, מאשר את הגיאוגרפיה של המדינה השכנה”.