פרשנות: מבחינת רוסיה, המתקפה הצ'צ'נית הרצחנית על בית הספר בבסלאן אינה חלק מסכסוך מקומי, אלא מתהליך שעלול למוטט את המדינה כולה. זו תיאוריית הדומינו הרוסית
d791d7a1d79cd790d79f

ילדה בבית הספר בבסלאן (תצלום: ג'ים פורסט)

בין טרור מקומי לגלובלי

פורסם ב:|  10.9.2004

ונניח שבצ’צ’ניה ישרור שקט, הסביר השבוע אלכס רונדלי, פרשן פוליטי מגרוזיה השכנה, מה אז? מה יהיה עם דגסטאן ואינגושטיה? ומה עם קברדינו-בלקאריה? לשמות האלה, רובם לא מוכרים מחוץ לרוסיה, אפשר להוסיף גם את קרצ’ייבו-צ’רקסיה, אדיגאה, קלמיקיה – כולם מחוזות בצפון הקווקז – או את טטרסטאן, בשקיריה וסמארה. כל אחד מהם הוא מחוז בפדרציה הרוסית – ויש סך הכל 89 כאלה; בכל אחד שוררת רמה כזו או אחרת של אוטונומיה; ושאיפות עצמאות בכל אחד מהוות איום פוטנציאלי על שלמותה של הפדרציה כולה, שמשתרעת מהדנייפר עד קמצ’טקה.

משום כך, בעיניים רוסיות האירוע בבסלאן בשבוע שעבר – שבו נתפסו יותר מאלף בני ערובה בבית ספר ושבסופו נרצחו 500 אזרחים, רובם ילדים – אינו עדות לסכסוך מקומי בין חבל מורד לשלטון המרכזי במוסקווה. החשש במוסקווה הוא שכשם שהפיצוצים בבית הספר מוטטו את קירותיו, כך ימוטט אובדן השליטה בצ’צ’ניה את הפדרציה הרוסית כולה, כמו מגדל קלפים. זו “תיאוריית הדומינו” הרוסית: בעקבות צ’צ’ניה יבואו שאר הרפובליקות האוטונומיות והסמי-אוטונומיות, ומהמעצמה הגדולה תישאר רק “רוסיה קטנה”, מרוכזת סביב מוסקווה, שתושביה יהיו רוסים-אתנים.

על התיאוריה הזו חולקים רבים. מיכאיל אלקסייב ממכון קנן האמריקאי, לדוגמה, סבור כי החשש הרוסי מוגזם: אוכלוסיית רוסיה מורכבת מכ-80% רוסים-אתנים,
שמן הסתם לא ייתנו את ידם לשאיפות עצמאות, וממילא מרבית המחוזות אף פעם לא תבעו עצמאות. לדבריו, לאף אחד מהמחוזות פרט לצ’צ’ניה אין גם מנהיגות כריזמטית דיה כדי לגרוף תמיכה ציבורית במסע אנטי-רוסי שכזה. אבל נראה שהמראות הקשים מבסלאן – ילדים עירומים נוטפי דם ותהלוכה בלתי פוסקת של לוויות – חשפו עצב רגיש עוד יותר. ביום ראשון השבוע, יומיים אחרי, הופיע הנשיא ולדימיר פוטין בטלוויזיה, לבוש שחורים ושפוף. הוא דיבר על רוסיה כעל מדינה חלשה ומוכה, עם קונפליקטים מבית ומחוץ, “שבתקופה הסובייטית דוכאו על ידי האידיאולוגיה השלטת”. רוסיה, שפעם הגנה בקלות על גבולותיה, קבע פוטין, מוצאת עצמה מותקפת מכל עבר.

נוסטלגיה לברית המועצות

ולדימיר פוטין מנחם בת של חייל רוסי שנהרג בצ'צ'ניה (תצלום: הקרמלין)

ולדימיר פוטין מנחם בת של חייל רוסי שנהרג בצ'צ'ניה (תצלום: הקרמלין)

זו לא הפעם הראשונה שפוטין מביע נוסטלגיה כזו לימי ברית המועצות. בפברואר השנה אמר כי “התמוטטותה של בריה”מ היא טרגדיה לאומית אדירה, שממנה הרוויחו רק האליטות והלאומנים ברפובליקות”. רק לפני כחודש דנה המועצה הלאומית לאסטרטגיה, גוף שמייעץ לפוטין, בדרכים לחזור ל”גדולתה של רוסיה”. ההמלצה לפוטין היתה “לשמש מקור השראה לחלום הרוסי, ולגלם – הוא עצמו – את התפקיד ההיסטורי ששמור לאומה הרוסית”. האמהות המתייפחות בשערי בית הספר בבסלאן בוודאי לא היטיבו עם הדימוי הזה.

הפגיעה הזו מעלה הרהורים גם בנוגע למה שקרה בעשור וחצי האחרונים ברוסיה. ב-1989 התפרק הגוש המזרחי, כשבריה”מ איבדה את אחיזתה במדינות מזרח אירופה; בראשית שנות ה-90 התפרקה האימפריה הסובייטית, כש-15 הרפובליקות לשעבר הכריזו על עצמאותן. התלקחות הסכסוך המדמם בקווקז מעוררת את החשש שהתהליך הזה מגיע לשיא חדש, להתפרקות נוספת – הפעם של המדינה הרוסית עצמה. והשאלה שמתעוררת היא אם הצלקות שנותרו בדימויה העצמי של רוסיה – אף שנדמה היה כי בריה”מ עברה מן העולם בתהליך שקט יחסית – נותנות כעת את אותותיהן.

רשימת הנספים הארוכה בבסלאן מגלה עובדה מפתיעה: רבים מהם מוסלמים. מטרתם של הטרוריסטים, ככל הנראה מוסלמים צ’צ’נים או אינגושים, היתה לפגוע
באוסטיה, המחוז היחיד בקווקז שמרבית אוכלוסייתו נוצרית-אורתודוקסית, ושנחשב פרו-רוסי. אבל הקווקז היה מאז ומתמיד פסיפס של לאומים ומיעוטים ובליל של שפות. אגדה צ’צ’נית מספרת כי כשנשלח המלאך גבריאל להביא שפות לעולם, יצא במעוף עם סל מלא שפות. מעל צפון אמריקה השליך שפה אחת או שתיים; מעל אירופה השליך כעשרים; וכשהגיע לאזור הקווקז – נשמט מידיו הסל וכל שאר השפות התפזרו.

גם הצ’צ’נים עצמם אינם מקשה אחת, אך המשותף לכולם הוא שהם רוצים לנהל את חייהם באופן עצמאי. מלכתחילה, במאה ה-19, היו הצ’צ’נים בין העמים הקווקזים שהפגינו את ההתנגדות התקיפה ביותר לכיבוש הרוסי. היחסים עם רוסיה רק החריפו והלכו בעקבות הגלייתם של הצ’צ’נים לקזחסטאן על ידי סטאלין. כשהכריז ג’והאר דודאייב על עצמאותה של צ’צ’ניה ב-1991, בניגוד לעמדת מוסקווה, נתפש העניין הצ’צ’ני בראש וראשונה כמאבק לאומי; הרכיב הדתי-האיסלאמי היה שולי. ואולם לאחר הפלישה הרוסית הראשונה ב-1994 הלכה הרטוריקה האיסלאמית והסלימה, חוק השריעה הוחל במדינה ואפילו האותיות שונו לאותיות ערביות.

מרים לנסקוי מאוניברסיטת ג’ונס הופקינס סבורה כי אחת הסיבות לנטייה זו היתה האכזבה ממדינות המערב, שלמרות הברוטאליות הרוסית (הבירה גרוזני ספגה 4,000 פגזים בשעה בממוצע בשיאה של הלחימה), רק שילמו מס שפתיים ולא ריסנו את מוסקווה. כיום כבר מכנים את עצמם הלוחמים הצ’צ’נים “מוג’אהידין”, בדומה ללוחמים באפגניסטאן, ואת מלחמתם הם מכנים “ג’יהאד”. מאות מתנדבים, אולי אלפים, מגיעים ממדינות ערביות, וכסף זורם בעיקר ממדינות המפרץ. נבי עבדולייב, עיתונאי דגסטאני שביקר פעמים רבות בצ’צ’ניה, מעריך כי ההתנגדות המשמעותית ביותר לרוסיה כיום היא מצד הגרעין הקשה של האיסלאם הרדיקלי, אך זה אינו זוכה לתמיכה רבה בקרב האוכלוסייה. לדבריו, יש קשרים אידיאולוגיים וכספיים בין הצ’צ’נים לארגוני טרור בינלאומיים, אך לא קשרים מבצעיים.

עניין זה נמצא למעשה בלב הסערה: מומחים אחדים, כמו גם מתנגדיו של פוטין, טוענים כי הנשיא משתמש בטיעון האנטי-טרוריסטי הגלובלי כדי לגייס את תמיכת המערב, בעיקר אחרי 11 בספטמבר. כך מגיבים לטיעוניו גם רוב עיתוני המערב. מוסקווה טוענת כי המאבק בצ’צ’נים הוא חלק מהמאבק בטרור העולמי, וכי מתן עצמאות לצ’צ’ניה תהיה כניעה לטרור. אלא שצ’צ’ניה כבר היתה עצמאית, דה פקטו. ב-1997 חתמו הנשיאים בוריס ילצין ואסלאן מסחאדוב על הסכם שלום, שאמנם לא הכיר רשמית בצ’צ’ניה כמדינה ריבונית, אך הסיג משטחה את צבא רוסיה.

התשובה לשאלה מדוע התרסקה צ’צ’ניה – ששטחה כשני שלישים משטח ישראל – ומדוע פלשו אליה הרוסים שוב ב-1999, תלויה במשיב. עבדולייב סבור שמסחאדוב המתון-יחסית לא הצליח להשליט את מרותו במדינה, בעיקר בגלל הרדיקליזציה האיסלאמית. צ’צ’ניה נהפכה לארץ הפקר, ומנהיגים מקומיים – דוגמת שאמיל בסאייב, שמואשם כעת באחריות להתקפה בבית הספר – הקימו בה בתי דין שלא על פי חוקי המדינה. בסאייב עצמו פלש לדגסטאן הסמוכה ב-1999, כדי להקים בה מדינה איסלאמית, פלישה שהיתה אחת הסיבות שהביאו את מוסקווה לפתוח שוב במלחמה. יריבו של הנשיא פוטין, בוריס ברזובסקי, לעומת זאת, סבור שגם הפלישה לדגסטאן וגם סדרת הפיגועים במוסקווה באותה שנה היו רק תירוץ בעבור פוטין, אז ראש הממשלה – שרצה לזכות בתמיכה עממית לפני הבחירות ב-2000.

מאות אלפי הרוגים

ארמון הממשלה בגרוזני, 1995 (תצלום: מיכאיל אבסטפייב)

ארמון הממשלה בגרוזני, 1995 (תצלום: מיכאיל אבסטפייב)

בתוך סבך היחסים בין רוסיה לצ’צ’ניה יש עובדה אחת ברורה: שני הצדדים מוכים וחבולים. קשה לקבוע במדויק את מספר הנפגעים, אך מדובר במאות אלפים. בצד הצ’צ’ני ההערכה היא כי מדובר בכ-200 אלף הרוגים, אזרחים ולוחמים, מתוך אוכלוסייה של כמיליון איש. כל צ’צ’ני שני כיום הוא פליט, ובמלחמה הרסו הרוסים עד היסוד שני שלישים מכל הערים והכפרים במדינה, על פי נתונים צ’צ’ניים. רוסיה ספגה בתקופה זו מתקפות טרור חוזרות ונשנות, וההערכה היא כי לפחות 15 אלף חיילים רוסים נהרגו.

אך למרות האבידות העצומות, הסכסוך לא נפתר. אבינועם עידן, חוקר הקווקז ומרכז אסיה במרכז טרומן, סבור שפוטין יתקשה כעת להימנע מתגובה כוחנית אלימה, בגלל עוצמת הפיגועים. אפשרות אחרת היא לנסות לפתח דיאלוג עם גורמים צ’צ’נים מתונים, ולנסות לחזור להסכם דומה לזה שנחתם ב-1997. ההפגנות השבוע במוסקווה ובערים אחרות ודעת הקהל ברוסיה, שתומכת בהפעלת יד חזקה בצ’צ’ניה, עשויות לטרפד אפשרות זו.