ז'אק ברל שנא את הבורגנות כפי שרק בן של בורגני יכול לשנוא. היא היתה מבחינתו סמל לבינוניות ולהיטמעות בהמון. מה הפלא שכתב את השיר "בורגנים". במלאות 25 שנה למותו
d796d7a7-d791d7a8d79c

ז'אק ברל

רק לא להיות כמו כולם

פורסם ב:|  10.10.2003

ז’אק ברל אמר פעם לבתו שנטאל: “עשי מה שתרצי בחיים, אבל היי גדולה; היי מנקת רחובות, אבל מנקת רחובות גדולה”. שנים קודם לכן, כשהיה בן 23, אמר לאביו רומאן, כי בדעתו לעזוב את העסק המשפחתי המכניס – חברה לייצור קרטון – ולפתוח בקריירה של זמר. האב, בתגובה, דרש ממנו להפסיק לשאת את השם ברל (ז’אק שינה את השם ל-Berel אך שב לשמו המקורי זמן קצר אחר כך).

ז’אק ברל שנא את הבורגנות כפי שרק בן של בורגני יכול לשנוא. בשביל מי שגדל בבית שלא חסר בו דבר, אפילו בזמן מלחמת העולם השנייה, מי שהגיע בכל יום לבסיס במכונית של האב, בזמן שירותו הצבאי הקצר בתחילת שנות ה-50 (ובריסל לא היתה מלאה אז במכוניות פרטיות) – הבורגנות היתה סמל להתמסדות וכניעה טוטאלית לתכתיבי המשפחה והחברה, שגרה שמדכאת את היצירתיות, ויותר מכל – היא היתה סמל לבינוניות, למחיקת הזהות, להיטמעותו של האדם בהמון, שמהן חשש יותר מכל. מדוע אתה כותב, נשאל ברל. זה הרי פשוט, ענה, כדי לא להיות כמו כולם.

זה ברל שכתב את השורות האלה:

“איך ידענו אז
בלב צעיר
כוס גדולה של בירה להרים,
עם ידידי ז’וז’ו
וחברי פייר
היינו אז בני עשרים.
ז’וז’ו חשב שהוא וולטר
ופייר – שהוא קזנובה,
אני הרגשתי אז חשוב יותר
תמיד הרגשתי על הגובה
ובשעת חצות
יצאו הבורגנים
מהעירייה הביתה,
הפנינו לעברם
את הישבנים
ושרנו כך:
‘בורגנים איזה ממזרים
מבטיחים הכל ונותנים קדחת,
בורגנים איזה חזירים
כל הבורגנים שייכנסו ל…’”

(“הבורגנים”, 1962, בתרגום דן אלמגור).

את הקטור ברוינדונצק ואיוואן אלסקנס פגש ברל בסוף שנות ה-40 בבריסל. ברוינדונצק הקים את תנועת הנוער “לה-פראנש קורדה” (“ההתאגדות החופשית” או “הכנה”) ואלסקנס היה אחד החברים בה. הם ועוד כמה עשרות נערים ונערות (בהם מיש, שתהיה לימים אשתו של ברל) נהגו לקיים מפגשים חברתיים סוערים, שבהם דנו על בעיותיה של בלגיה בפרט והחברה המערבית בכלל; הם גם נהגו להעלות מופעים ומחזות, חלקם מבוססים על טקסטים של ברל.

האוריינטציה היתה ברורה. אחד מ-13 הדיברות שניסח ברוינדונצק המליץ על “חיפוש מתמיד אחר גן עדן הרחוק מהבינוניות ומכל מה שעשוי לפגוע בחלומותינו”. ברל עצמו ניסח זאת כמה שנים קודם, כעורך המנשר “אש גדולה”: ברצוננו “להחליף את הטעם הבורגני, זה שעסוק בנוחות ובחיי מותרות, ברצון להפיק דבר מה בעל חשיבות מהחיים עצמם”.

ברל היה קרוע יותר ויותר בין רצונותיו שלו לרצונו הברור של אביו, לראותו משתלב בחברת הקרטון “ואנסט וברל”, כמו אחיו הבכור פייר. לזמן קצר היה נדמה שהאב ניצח: במשך כמה שנים, מסיום לימודיו בקיץ 1947 ועד שעזב ונסע לפאריס ביוני 1953, עבד ז’אק בחברה כמנהל זוטר – עסק בקביעת מחירים ובקשר עם הלקוחות, ולעתים בייצוג משפטי. באוזני אמו סיכם את העבודה כ”שיעמום גדול”; כמו במתמטיקה שלמד בבית הספר, גם בקרטון “חסרה שירה”.

את התסכול שצבר בבקרים פרק ברל בלילות, כשיצא לבלות עם חבריו מתנועת הנוער. פעם אחת התגנב עם אלסקנס לכנסייה בבריסל בזמן מיסת חצות, ועישן עמו סיגריה מאחורי המזבח. פעמים אחרות לקח את הסטודיבייקר של אביו, העמיס כמה מחבריו ויצא עמם לשתות באנטוורפן או בעיר אחרת; באחד המקרים, בזמן שכולם היו שיכורים ובמצב רוח מרומם, חשף ברל את ישבנו לפני העוברים ושבים, לשאגות הצחוק של חבריו.

אבל ברל היה מרדן תמידי. הוא עזב את “ואנסט וברל” ופתח בקריירת שירה רק כדי לנטוש אותה בשיא הצלחתו 15 שנים אחר כך. הוא מרד במולדתו, בלגיה, והחליפה בצרפת, וגם אותה נטש לטובת איי פולינזיה (שם הוא קבור). באשתו החוקית “מרד” עם אשה אחרת, ובה עם שלישית (ובה עם רביעית). וכך הלאה וכך הלאה, תמיד פוחד להישאר כבול, כנוע, בינוני “כמו כולם”. סיוטו שלו התגשם בדמותו של חברו מתנועת הנוער, ז’אק זוויק, שבו פגש יום אחד בבגרותם בבית המשפט. הצעיר שחלם להיות שחקן היה לעורך דין, ולבו של ברל נחמץ. אולי לכבודו כתב את הבית האחרון בשיר:

“השנים חלפו,
ושלושתנו
נפגשים בעירייה כעת.
הפיננסייר ז’וז’ו
פייר האינז’ינייר
ואני השופט.
ז’וז’ו מרצה שם על וולטר
ופייר על קזנובה,
אני מרגיש עצמי חשוב יותר
תמיד הרגשתי על הגובה
ובשעת חצות
כשיוצאים יחדיו,
איך הנוער מתנהג!?
אלינו הם מפנים
את הישבנים
ומזמרים:
‘בורגנים איזה ממזרים
מבטיחים הכל ונותנים קדחת

בורגנים איזה חזירים
כל הבורגנים שייכנסו ל…’”.