ראש ממשלת בלגיה, גי ורהופשטאט, מתנחם בכך שהמתחים החברתיים בין המוסלמים לימין בארצו רחוקים מההתפרצות האלימה שאירעה בהולנד. ראיון מיוחד עם ביקורו בישראל
interview-guy-verhofstadt2

גי ורהופשטאט (תצלום: Jelle Goossens)

בהולנד יותר גרוע

פורסם ב:|  18.3.2005

“חשבתי שזה שייך כבר לעבר”, אומר בחיוך ראש ממשלת בלגיה, גי ורהופשטאט, על פרשת ניסיון העמדתו לדין של אריאל שרון בבית משפט בלגי על פשעי מלחמה. הפרשה, שהעיבה על יחסי ישראל-בלגיה ואף הביאה להחזרת השגריר הישראלי מבריסל, באה לסיומה באוגוסט 2003, לאחר שממשלתו של ורהופשטאט תיקנה את החוק ובית המשפט ביטל את ההליכים נגד שרון. לשאלה אם הוא מצטער על כל הפרשה, ענה ורהופשטאט כי “מישל (שר החוץ הבלגי לשעבר, לואי מישל, ע”ש) היה כאן בשנה שעברה וכבר הביע את התנצלותנו”. בתחושת הקלה הוא מוסיף: “אני שמח מאוד שניצולו לרעה של החוק, שיועד בתחילה למדינות כמו רואנדה, כבר אינו אפשרי. אבל צריך לזכור שבשום שלב זה לא היה חוק אנטי-ישראלי”.

בירושלים מסכימים שהפרשה הזאת מאחורינו, וחשים כי בשנה האחרונה חלה התחממות ביחסים בין שתי המדינות. מותו של יאסר ערפאת, כניסתו לתפקיד של אבו מאזן ותוכנית ההתנתקות של שרון הפיגו את הצינה ביחסים עם בריסל. עם זאת, בציר שנמתח מבריטניה וגרמניה, הנחשבות לידידותיות ביותר לישראל, ועד אירלנד ושוודיה, הנחשבות לביקורתיות ביותר, ניצבת בלגיה לצדה של צרפת ונוטה יותר לכיוון “הביקורתיות”. כך לדוגמה שיגרה בלגיה משלחת רמת דרג לטקס האשכבה של ערפאת בקהיר, וכך באשר לעמדותיה בעניין גדר ההפרדה ובעניין מעמדו של ארגון חיזבאללה.

בראיון עמו, שנערך השבוע ערב חנוכת מוזיאון יד ושם החדש בירושלים, מסביר ורהופשטאט כי אין בכך משום ערעור על ביטחונה של ישראל ועל עצם קיומה, ודוחה את הטענה שעמדות אנטי-ישראליות הן צורה חדשה של אנטישמיות. למי שחש כך הוא אומר כי “מדובר בפוליטיקה בינלאומית. כדי למצוא פתרון של שלום, עלינו להפעיל לחץ על שני הצדדים. המטרה היא להבטיח מדינת ישראל בטוחה לצד מדינה פלשתינית בת קיימא”.

הגבול מבחינתו ברור מאוד, וקל לו לזהות מתי מדובר באנטישמיות. “התקפה על יהודים משום שהם יהודים היא אנטישמיות. התקפה או ביקורת ישירה על מדינת ישראל עצמה או על הקהילה היהודית עצמה (בבלגיה) היא אנטישמיות. אמירה שלמדינת ישראל אין זכות קיום היא צורה של אנטישמיות. זה ברור. אבל דיון על גדר ההפרדה הוא דיון אחר. דיון פוליטי בין פוליטיקאים הוא שונה. אחרת, נגיע למצב שלא נוכל לקיים שום דיון על ישראל, וזה יהיה מצב קצת מוזר”. מכל מקום, ורהופשטאט אינו חושש מהסתננות נימות אנטישמיות לשיח הפוליטי, ומשוכנע כי החלטות מדיניות בבלגיה ובאיחוד האירופי אינן מושפעות משנאת ישראל והיהודים. בכל מקרה, כל גילוי של אנטישמיות, לדבריו, הוא אחד יותר מדי.

ורהופשטאט תומך בקיומה של ישראל כמדינה יהודית, גם אם כפועל יוצא מכך מופלים אחרים לרעה, למשל הערבים. “חוק השבות הישראלי הוא הרעיון הבסיסי שעליו מושתתת ישראל”, הוא אומר, “כלומר, הרעיון שיהודי באשר הוא יכול לבוא ולהפוך מיד לאזרח”. על אפליית הערבים הוא אומר כי “זה עניין למערכת החוק הישראלית, אבל חוקים כאלה קיימים גם במדינות אחרות בעולם. זה לא בלעדי לישראל”.

התפרצות מול סובלנות

מהגרות מוסלמיות (תצלום: גרג רובינס)

מהגרות מוסלמיות (תצלום: גרג רובינס)

שתי מלים חוזרות על עצמן פעמים רבות כשוורהופשטאט מתחיל לדבר על בלגיה. האחת היא “התפרצות” – בבלגיה “אין התפרצות חברתית אלימה”; יש להיזהר מ”התפרצות אלימה כמו בהולנד” (שם היתה סדרת מעשים אלימים ששיאה רצח הבמאי תיאו ואן גוך); ו”צריך למנוע את ההתפרצות”. המלה השנייה היא “סובלנות” – צריך “לחנך לסובלנות”; דרושה “סובלנות כלפי קבוצות המיעוטים”; ו”נדרשת סובלנות גם מצדם”.

המלה הראשונה היא האיום, השנייה – התרופה. בלגיה, והעומד בראשה ורהופשטאט, נתקלים בשנים האחרונות במציאות מורכבת שדורשת תמרון בין קהילה מוסלמית גדולה לבין ימין קיצוני מתעצם. כמו מדינות אחרות באירופה, מתמודדת בלגיה עם הניסיון לשמור על אורחות חייה הליברליים, ובמקביל, להתגונן מפני האיומים החברתיים המאיימים עליה, וכן גם מפני איום הטרור.

בבלגיה חיים כיום כ-400 אלף מוסלמים. חלקם מסתגרים בגטאות ומתבדלים מהחברה הכללית. חלקם פונדמנטליסטים שקוראים לפעולות ג’יהאד נגד “הכופרים” ועוסקים בפעילות טרור של ממש. מנגד הולכת ומתחזקת המפלגה הפלמית הימנית-הקיצונית, ששינתה באחרונה את שמה מ”וולאמס בלוק” (הגוש הפלמי) ל”וולאמס בלאנג” (האינטרס הפלמי). המפלגה, שמתנגדת בחריפות להגירה וקוראת ל”פלנדריה לפלמים”, היא אחת המפלגות הימניות-הקיצוניות החזקות באירופה, אם לא החזקה מכולן. בבחירות האחרונות לפרלמנט הפלמי היא זכתה ב-18% מהקולות וסקרים אחרונים מעידים כי היא המפלגה הגדולה ביותר בפלנדריה (החלק הצפוני דובר הפלמית), גדולה יותר ממפלגתו הליברלית של ורהופשטאט. באנטוורפן, העיר הגדולה בפלנדריה, זכתה המפלגה בשליש מהקולות, וקיימת אפשרות שיו”ר המפלגה, פיליפ דה וינטר, יהיה ראש העיר הבא.

ורהופשטאט סבור כי הימין הקיצוני משתמש בפחד מהפונדמנטליזם האיסלאמי לצרכים אלקטורליים. “כך זה בצרפת, בהולנד ובדנמרק”, הוא אומר. “בבריסל, כמו בכל הערים באירופה, יש פונדמנטליסטים שמנסים לגייס צעירים לג’יהאד. אירופה אינה שונה בכך משאר העולם”. על תחושת חוסר הביטחון ברחובות הערים הגדולות בבלגיה בשל התגברות הפשיעה, הוא אומר: “אם תסתכל על רמת הפשיעה בבלגיה, ותשווה אותה לפאריס, אמסטרדם, לונדון, פאריס או ברלין, תגלה שאצלנו היא נמוכה יותר”.

ערב ביקורו של ורהופשטאט בישראל התפרסמה בבלגיה כתבה שמסבירה היטב את חששותיהם של רבים מפני הקהילה המוסלמית. כתבת של העיתון “הט נויסבלד” הסתננה לפרוור של בריסל, מולנבק, שידוע כגרעין קשה של מהגרים מוסלמים. לאחר שבילתה שם כמה שבועות, שבה עם תיאורים על הטפה קשה לג’יהאד במסגדים, על צעירים שמוכנים בכל רגע להרוג “כופרים”, ועל אמירות כגון שבבלגיה עצמה לא צריך לפגוע, שכן היא נוחה למוסלמים הפונדמנטליסטים ולפעילותם.

יהודים ימנים קיצונים

פיליפ דה וינטר

פיליפ דה וינטר

ראש הממשלה אינו מתרגש מהדברים, ומציין מנגד את הפעולות שנקטה ממשלתו, לאחר שהבחינה ב-2002 בעלייה במקרי אלימות על רקע של גזענות, שנאת זרים ואנטישמיות. החקיקה שונתה, כמה רשתות טרור פורקו, 23 בני אדם הושלכו לכלא, ועוד 120 מקרים של “פעילות טרור” מובאים כעת בפני בתי המשפט. מערכת אכיפת החוק חוזקה ושירותי הביון שעוסקים בטרור אוחדו. כעת, לדבריו, ננקטו הצעדים המתאימים: “תמיד קיימת הסכנה של ללכת צעד אחד יותר מדי. היכן נגמרות זכויות האזרח והדמוקרטיה והיכן מתחיל המאבק בטרור? זאת שאלה קשה, אבל החשוב הוא לפעול נגד הפונדמנטליזם בלי להגיע להתפרצות חברתית, משום שבהולנד לדוגמה זה נגמר ברצח”.

הפעולות שנקטה ממשלתו בשנים האחרונות הן גם התשובה להתחזקות הימין הקיצוני, לדבריו. להערכתו, ולמעשה כאיש פוליטי לתקוותו, במקום המשך הגידול בכוחו של הימין הקיצוני, נראה בעתיד דווקא את היחלשותו. דברים דומים אמר ל”הארץ” בנובמבר 2003, ובינתיים התבדה. מנגד הוא מודה כי המוסלמים בבלגיה אינם מעורים מספיק בחברה. “אין לנו בעיות עם חלק מהקהילות, למשל הטורקית. אבל יש אחרות עם קשיים רבים. רק בשנים האחרונות הבנו שחלק מהקהילות לא התערו במידה שחשבנו. זאת הבעיה הגדולה. אבל כעת אנחנו עושים מאמצים שמבוססים על ההנחה שיש כמה ערכים בסיסיים שעליהם לקבל. הערכים האלה, בין היתר סובלנות, חייבים להיות מקובלים על כולם. זה יעבוד בסוף, אבל זה דורש זמן”.

אחת התופעות המפתיעות בבלגיה היא הצבעת יהודים למפלגת הימין הקיצוני, שהסתמנה לראשונה ב-2000 והתגברה לאחר פעולות אנטישמיות רבות בזמן מבצע “חומת מגן” באביב 2002. נתונים רשמיים על היקף התופעה אין בנמצא, אבל ההסבר לה הוא תחושת חוסר האונים של היהודים נוכח אוזלת ידה של הממשלה מחד גיסא, והיד התקיפה שהציעה “ולאמס בלוק” נגד ההגירה המוסלמית ותמיכתה העקבית במדיניות ישראל, מאידך גיסא. ואולם, למפלגה הזאת יש עבר בעייתי וטעון: היא נצר למפלגה הפשיסטית הפלמית, ששיתפה פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה. בכירים בה השמיעו רק בשנים האחרונות ביטויים של הכחשת השואה.

“לא מדובר ברוב בקרב הקהילה היהודית”, מנסה ורהופשטאט להסביר את התופעה. “בסך הכל, הקהילה היהודית באנטוורפן (מעוז ה”וולאמס בלוק” ומשכנה של קהילה יהודית גדולה, ע”ש) חיה טוב, בתנאים בטוחים, עם קשרים חמים עם קהילות אחרות ועם הממשלה”. ורהופשטאט נחשב לאוהד יהודים שמקפיד להופיע באירועים של הקהילה היהודית. אבל נראה שבעניין זה הוא עושה לעצמו חיים קצת קלים. העיתון “הראלד טריביון” הקדיש באחרונה ידיעה ראשית על נטיית היהודים ימינה בזירה הפוליטית האירופית, וכתב כי הדוגמה הבולטת ביותר היא הצבעת יהודים ל”וולאמס בלוק”. העיתון העריך את התמיכה ב-5% מהיהודים, וזו ככל הנראה הערכה מינורית למדי. יהודים רבים, בהם גם ממפלגתו המרכזית של ורהופשטאט, יצאו בשנים האחרונות נגד “נטישת היהודים” על ידי הממסד הפוליטי והפקרתם לאלימות מצד המוסלמים, ואמרו כי לצערם, רק הימין הקיצוני קשוב למצוקותיהם. בנוסף, להצבעה כזאת יש משקל סמלי ורגשי יותר אפילו מהמשקל האלקטורלי.

על תחושות חוסר הנוחות של היהודים, הוא אומר: “אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית ומנסים לספק לה מקסימום ביטחון. במקביל, אנחנו חייבים לחנך את הדור הצעיר, ובכלל זה המהגרים, לגלות יותר סובלנות”.

לשאלה אם הסובלנות הזאת פועלת, הוא עונה בחיוב: “אצלנו אין התפרצות אלימה”.