במחקר חדש מנפץ נתן ויינשטוק מיתוסים על הקשר של היהודים לתרבות הערבית ועל נסיבות עזיבתם את ארצות מולדתם. ויינשטוק, יליד אנטוורפן שהיה אנטי־ציוני ועבר מהפך פוליטי מוחלט, מצא חיבור אישי דווקא לשורשים של יהודי רבט וטריפולי. ראיון

נתן ויינשטוק

ויינשטוק איש ערב

פורסם ב:|  9.5.2014

נתן ויינשטוק כלל לא תיכנן לכתוב ספר על יהודי ארצות ערב. זה קרה לו כמעט במקרה, הוא אומר. בכל פעם שניסה למצוא מידע על ההיסטוריה המודרנית של יהודי מרוקו או עיראק, הופתע לגלות כי אין שום ספר בצרפתית שמגולל את פרשת חיסולן של הקהילות היהודיות במזרח התיכון במחצית המאה ה–20. “בסופו של דבר”, הוא אומר, “החלטתי לכתוב את זה בעצמי”.

כבן למשפחה אשכנזית שנולד וחי בבלגיה, כמעט שלא התוודע ליהודים ספרדים. אבל כשהחל להתרועע עם סטודנטים יהודים ממרוקו, מעיראק וממצרים, בפריז בשנות ה–60, הבחין שמשהו בהם שונה מאוד. “לא היתה בהם אותה רתיעה מהמסורת שאיפיינה את היהודים האשכנזים שהכרתי”, הוא אומר. “האשכנזים תמיד הרגישו צורך להפגין ריחוק מהיהדות, אבל היהודים הספרדים לא חשו שום מבוכה ביחס למקורות היהודיים שלהם”.

אירוע שבו נכח לפני כ–15 שנה בבריסל היה זרז משמעותי לכתיבה. השגריר המצרי הוזמן אז לפגישה עם יהודים מצרים שחיו בבלגיה. “השגריר היה חיוור”, מספר ויינשטוק בראיון מביתו שבעיר ניס בדרום צרפת. “הוא פחד לדעתי שיעשו בו לינץ’. לא לינץ’ פיזי, אלא מוסרי. היו לו סיבות טובות לחשוש: רק עשר דקות לפני שהוא הגיע, היהודים ממצרים שהמתינו לו סיפרו לי סיפורי זוועה על הקשיים והתלאות שפקדו אותם במצרים. אבל ברגע שהוא הגיע, גל אדיר של נוסטלגיה אפף את החדר, וכל מה שהפליטים האלה ידעו לספר עליו היה סיר הבשר שהותירו מאחוריהם בקהיר ובאלכסנדריה. הכרתי את הסיפורים הקשים של חלקם. אלה אנשים שסבלו מאוד, ובכל זאת, באותה הזדמנות הם התענגו על ימיהם האחרונים במצרים”.

הקשר העז הזה לשורשים הפתיע את ויינשטוק מאוד. “היו להם דמעות בעיניים”, הוא מספר. “רק אז הבנתי עד כמה היו השורשים של יהודי מצרים במולדתם חזקים. הסיפור שאני הכרתי הוא שיהודי ארצות ערב שמחו לעזוב, ברגע שרק ניתנה להם ההזדמנות לעשות זאת. לא סיפרו לנו כלום על הקשר העמוק של היהודים לתרבות הערבית, למשל. רק מאוחר יותר למדתי שהספרות העיראקית היתה מבוססת על סופרים יהודים. ובמצרים, האיש שהמציא במאה ה–19 את הסיסמה הלאומנית ‘מצרים למצרים’ וכונה ‘מולייר המצרי’, היה יהודי בשם יעקב צנוע.

“במחקר התברר לי כי הסיפור שסיפרו לנו, שלפיו יהודי ארצות ערב עזבו משום שהיו ציונים, הוא ברובו שגוי. היתה להם אמנם זיקה לארץ ישראל, זה ללא ספק נכון, אבל התנועה הציונית המאורגנת היתה חלשה מאוד בארצות ערב. היו כמובן ציונים פה ושם, אבל המאסה הגדולה של יהודי ארצות ערב עזבו משום שהכריחו אותם. גירשו אותם. הם הועמדו בלחצים כל כך כבדים על ידי הרשויות והאוכלוסייה, שלא נותרה להם ברירה אחרת אלא לעזוב”.

במובן הזה, אומר ויינשטוק, אין הבדל גדול בין יהודים שהגיעו לישראל מרומניה או מפולין ובין יהודים שהגיעו מעיראק ומלוב. “הציונות העריכה נכון את תוצאותיה של האנטישמיות”, הוא אומר, “והאירועים ההיסטוריים אישרו את תחזיותיה. למרבה הצער, יהודים נרדפו בארצותיהם עד רמה כזאת שלא יכלו עוד להישאר לחיות בהן. זה קרה במזרח אירופה, וזה קרה בארצות ערב”.

ויינשטוק, היסטוריון אוטודידקט שפירסם קודם לכן מחקרים רחבי היקף על תנועת הבונד במזרח אירופה ועל ספרות היידיש, החליט לקחת על עצמו את המשימה לכתוב את הכרוניקה של גירוש היהודים מארצות ערב. הוא רצה לבחון את המיתוסים הרווחים ולעמת אותם עם המציאות ההיסטורית. התוצאה התפרסמה בצרפת בשנת 2008, ויוצאת כעת לאור בעברית בספר שכותרתו “נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו” (הוצאת בבל, בתרגום חגית בת־עדה).

הבחירה של ויינשטוק לעסוק בגירושם של יהודי ארצות ערב היתה מעניינת פחות אלמלא הביוגרפיה הפוליטית שלו, ואם לא היה נחשב לאחד מראשי השמאל האנטי־ציוני בצרפת של שנות ה–60 וה–70. מי שהקפיד באותם ימים לתאר את ישראל והציונות כפרויקט קולוניאלי שמטרתו לנשל את הפלסטינים מאדמתם, עבר בשנים האחרונות מהפך מחשבתי דרמטי שהביא אותו לעסוק בהיבט כאוב ולא מדובר של הסכסוך הישראלי־הערבי.

“הספר הזה הוא סיפור של טרגדיה”, כותב ויינשטוק בהקדמה המיוחדת למהדורה העברית, “זו של עקירת מאות אלפי יהודים מזרחים, שנקרעו באכזריות מבתיהם ומארצות מולדתם. קהילות שלמות של יהודים שישבו מאז ומעולם בלב העולם הערבי־מוסלמי ידעו גירושים, רדיפות וחיסולים זדוניים… למרות זאת, הדרמה הזאת עדיין אינה מוכרת ובמשך זמן רב היא מוכחשת”.

בפרק מיוחד שהקדיש ויינשטוק ליהודים שחיו בארץ ישראל תחת שלטון מוסלמי לפני שהוקמה מדינת ישראל, הוא מסביר כי לתבנית היחסים בין המיעוט היהודי לרוב המוסלמי במשך מאות שנים יש לא רק חשיבות היסטורית, אלא גם משמעות עכשווית מאוד. יחסים אלה הם הבסיס לאופן שבו רואה העולם הערבי את ישראל עד היום. מי שרוצה להבין את הסכסוך הישראלי־הערבי כיום, טוען ויינשטוק, חייב להכיר ראשית את ההיסטוריה המורכבת של היחסים האלה.

“אידיוט שימושי”

ויינשטוק נולד באנטוורפן ב–1939, אך בילה את שנות מלחמת העולם השנייה בלונדון. מיד אחריה שב עם משפחתו לבלגיה, ונשלח על ידי הוריו – למרות העובדה שלא היו אורתודוקסים – לבית ספר של אגודת ישראל. זה היה די מביך בשבילו, הוא מספר, אבל לפחות דבר אחד טוב יצא מזה – הוא למד לדבר ולקרוא יידיש.

בבחרותו רצה ללמוד היסטוריה, אבל הוריו כפו עליו ללמוד משפטים. בניגוד לרצונו נרשם ויינשטוק ללמוד משפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטת בריסל, והחל להימשך אחר חוגים טרוצקיסטיים. כבן הדור שהגיע לפרקו כאשר נכנס פידל קסטרו כמנצח בשערי הוואנה, האמין בכל לבו כי הנה־הנה המהפכה העולמית קורמת עור וגידים בקובה, באלג’יריה ובווייטנאם.

שנים מאוחר יותר, במאמר שפירסם בכתב העת היהודי־הצרפתי “ל’ארש” (L’arche) בשנת 2006, הכה ויינשטוק על חטא והסביר כי קוצר הראות של אנשי השמאל במערב באותה עת הוביל אותם לתמוך בעולם שלישי מדומיין, שהיה רחוק מאוד מהמציאות. “העלינו על נס את מעשי הזוועה הנוראים ביותר שהתרחשו אז”, כתב על התמיכה בדיקטטורות האכזריות של העולם השלישי, “כי ראינו בהן את מבשריו של עתיד מזהיר”.

עוד לפני מלחמת ששת הימים פיתח ויינשטוק עמדות אנטי־ציוניות ופרו־פלסטיניות. עם אביו, שתמך במפא”י, נהג לנהל ויכוחים חריפים, עד שיום אחד הבחין כי אביו שואב את טיעוניו מעיתון ביידיש שיצא לאור בבלגיה ושתמך בדוד בן־גוריון. כדי להכין מראש טיעוני נגד בוויכוחים עם אביו, יצא לעיר וחיפש בדוכנים את העיתון בשעות היום, עוד לפני שהביא אותו השליח לבית אביו אחר הצהריים.

בזכות דעותיו האנטי־ציוניות הוזמן כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים לדבר בפני אגודת הסטודנטים הפלסטינים בפריז. באולם נכח אז גם סופר “מעריב” בצרפת, אורי דן, שתיאר למחרת בעיתונו את האירוע כך: “יותר מכל דיכאה הופעתו של היהודי נתן ויינשטוק, שישב כבוד על הבמה ונשא את ההרצאה המרכזית… ויינשטוק היה קיצוני אפילו מן הערבים בחרפות שהשמיע נגד ישראל והוא עשה חשבון גם עם מפ”ם בהכריזו כי מפ”ם בגדה במהפכה וכי לא ניתן להיות ציוני וסוציאליסט בעת ובעונה אחת. מביש היה לשמוע את קריאותיו ל’פירוק’ ישראל, וזאת באוזני סטודנטים ערבים”.

במבט לאחור, מסביר ויינשטוק, האירוע הזה המחיש לו עד כמה מילא בכל השנים ההן את תפקיד “האידיוט השימושי”. “התרגשתי מאוד כשעליתי לדבר בפני הסטודנטים הפלסטינים”, הוא מתאר כיום את האירוע מנקודת מבטו, “כי רציתי להשמיע להם מסר מתנועת ‘מצפן’ שבה הייתי קשור. הייתי גאה בעצמי שאני מביא מסר ממהפכנים ישראלים למהפכנים פלסטינים, וחשבתי שאצליח לפרוץ במשהו את מה שתפסתי כחומה של אי־הבנה.

“בנאיביות הרבה שלי הייתי משוכנע כי הסטודנטים הפלסטינים ישמחו לשמוע על המסר הפציפיסטי שהבאתי. הייתי משוכנע כי הם לכל הפחות יבקשו את הכתובת ואת שמותיהם של חברי ‘מצפן’, שותפיהם האידיאולוגיים לכאורה. מה רבה היתה תדהמתי שאף אחד – לא המארגנים ולא הסטודנטים בקהל – לא התעניין כלל במה שאמרתי. היו להם דברים יותר חשובים לעשות: הם האזינו באקסטזה לרדיו קהיר, מתענגים על כל מילה ובולעים את הודעות הרהב על כך שהצבאות הערביים עומדים בקרוב לזרוק את כל היהודים לים”.

שנתיים מאוחר יותר, ב–1969, פירסם את הספר “הציונות נגד ישראל” (Le Sionisme Contre Israël), פמפלט אנטי־ציוני שנהפך במהרה לתנ”ך של התעמולה נגד ישראל בצרפת. מעמדו בשמאל האנטי־ישראלי הלך וגבה, ומבול של הזמנות להרצות ולכתוב נפל עליו מכל עבר. “כולם רצו לשמוע אותי מגנה את ישראל”, הוא אומר, “אך בכל פעם הסצנה בפריז חזרה על עצמה: תמיכה מוחלטת של הקהל במעשים הנוראים ביותר של הטרוריסטים הפלסטינים ושנאה ללא גבולות לישראלים, ולא משנה מיהם”.

בשנות ה–70 הוא המשיך לפרסם מאמרים אנטי־ישראליים בכתב העת “ג’ורנל אוף פלסטיין סטאדיז”, אך הספקות החלו לכרסם בתוכו. אט־אט התברר לו, לדבריו, “הטבע האנטישמי של המתקפה העיוורת על ישראל. בתחילה מוקיעים את ‘הציונים’, לאחר מכן את ‘ההשתלטות הציונית’ על כלי התקשורת ולבסוף את ‘השליטה הציונית העולמית’. כאשר ציטטו מדברי, השמיטו תמיד את הביקורת ולו המועטה ביותר שהיתה לי על הפלסטינים. בסופו של דבר הבנתי שניצלו אותי. המאזינים שלי לא התעניינו בי כלל. שימשתי מבחינתם אליבי יהודי להיותם אנטי־יהודים”.

עד עמוק לתוך שנות ה–90 עוד היה ויינשטוק חצוי בין האימה שחש לנוכח הפיגועים הגדולים שהתרחשו בערי ישראל ובין הצורך להגן על זכותם של הפלסטינים להילחם למען זכויותיהם. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו היה כישלון הפסגה בקמפ־דיוויד בשנת 2000. “פעם נוספת ההנהגה הפלסטינית התחמקה מקבלת אחריות”, הוא אומר. “הנהגה פלסטינית פחדנית, שנמנעה מלומר לעמה שצריך לדעת מתי לסיים את הקרב, מכיוון שהמטרה המרכזית הושגה”.

איך אתה מסביר את המהפך הדרמטי הזה בגישתך – מגורו אנטי־ציוני של השמאל הרדיקלי בצעירותך לתמיכה בישראל כיום?

“בשנות ה–60 הייתי נתון להשפעה טרוצקיסטית חזקה, וניגשתי לדברים בצורה דוקטרינרית. לא מתוך ניסיון אמיתי לנתח אותם, אלא כדי להתאימם לעמדות פשטניות ומוכנות מראש שהיו לי. השמאל הרדיקלי לא עשה חשבון נפש על אותה תקופה, ובמובנים רבים נשמע עדיין אותו דבר. אותם אלה שהזדעזעו עד עמקי נשמתם מהפלתו של סדאם חוסיין על ידי האמריקאים, לא הוציאו הגה כשסונים העלו באש אוטובוס מלא בילדים שיעים. כשמסתכלים על מי שתומך בפלסטינים באירופה – וברור שלפלסטינים יש אכן זכויות שצריכות להתמלא – רואים שלא אכפת להם משום דבר אחר: לא מהארמנים, לא מהקפריסאים־היוונים ולא ממה שקורה בסהרה המערבית. אותם מעניין רק דבר אחד, ואת זה איני יכול לקבל.

“היו לי הרבה מאוד אשליות לגבי הפלסטינים. חשבתי שיש להם ‘קייס’ ושבאמצעות המרקסיזם הם ייהפכו לאוניברסליסטים וילמדו לכבד את זכויות היהודים. במשך שנים קיוויתי שפעולות הטרור של הפלסטינים – שזיעזעו אותי מאוד – הן בבחינת שלב ביניים בלבד, שיוביל בסופו של דבר להכרה בזכויות הלאומיות של הישראלים. אלה היו אשליות ולאחר זמן מה נפטרתי מהן, אך האמנתי בזה זמן רב.

“צריך גם לזכור שבאותה תקופה ישראל נהגה בצדקנות, והיה קשה מאוד להשמיע ביקורת על התנהלותה. בינתיים צמח בישראל דור של ‘היסטוריונים חדשים’, דוגמת בני מוריס, שהביטו בהיסטוריה בצורה מפוכחת. כמו בכל מדינה, גם בישראל יש אזורים אפלים שיש לבדוק. אבל האם יש מדינה שבהיסטוריה שלה אין פינות אפלות שהוסתרו? בישראל התהליך הזה מתרחש כיום – אבל היכן הם ‘ההיסטוריונים החדשים’ הפלסטינים? כדי לצאת מהסבך, על הפלסטינים לגלות אומץ ולבחור בדרך של דו־קיום עם הישראלים. זו משימה שאיש אינו יכול לעשות עבורם מלבדם”.

הפוגרומים במזרח

ב–1945, מזכיר ויינשטוק, חיו בארצות ערב כמעט מיליון יהודים, וכיום חיים בהן כ–4,500 איש (רובם ככולם במרוקו). לדבריו, אין תקדים לחיסול דרמטי כל כך של קהילות יהודיות ברחבי העולם, אפילו לא אם משווים אותו לבריחת היהודים מרוסיה הצארית לגרמניה בשנות ה–30 או להגירה המסיבית ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. “ברור לחלוטין שהשיעור הגבוה, יותר מ–99% של עזיבות שנרשמו במדינות ערב”, הוא כותב, “מעיד על אווירת מחנק שחותם שלטונו של הפחד טבוע בה”.

מה אם כן הוביל ליציאה המסיבית של יהודים מארצות ערב במחצית המאה ה–20? ויינשטוק מונה את המיתוסים שנוצרו עם השנים בהקשר זה, ומפריך אותם אחד לאחד. לא היתה זו הציונות שניתקה את היהודים מסביבתם, הוא אומר, אפילו להפך: ברוב המקרים התנועה הציונית התקשתה למצוא לה תומכים. יהודים גם ניסו להשתלב בתנועות השחרור הלאומיות הערביות. הרב הראשי של מצרים, חיים נחום, לדוגמה, הביע פעמים רבות הסתייגות מהציונות, ובעיראק הקימו יהודים קומוניסטים את “הליגה האנטי־ציונית”. פעילים יהודים קומוניסטים בצפון אפריקה הביעו סולידריות עם עמי המגרב ועמדו בראש התביעה לשחרור לאומי.

על פני 14 פרקים, שכל אחד מהם מוקדש לקורותיה של מדינה מוסלמית אחרת, ובהסתמך על יותר מ–900 מראי מקום, מגולל ויינשטוק את ההידרדרות הדרמטית בחייהן של הקהילות היהודיות במחצית הראשונה של המאה ה–20. הוא מזכיר סדרה ארוכה של התנכלויות ופוגרומים בקהילות היהודיות, שכמעט שלא הותירו חותם בלימודי ההיסטוריה בישראל: ב–1912 בשיראז שבאיראן (12 הרוגים), ב–1934 בקונסטנטין שבאלג’יריה (25 הרוגים) וב–1912 בפס שבמרוקו (51 הרוגים).

בעיראק התחולל ביוני 1941 ה”פרהוד”, פוגרום בן שלושה ימים בקהילה היהודית, שבו נרצחו 150 בני אדם, אלפי חנויות ובתי עסק נשדדו ואלפי משפחות נותרו ללא קורת גג. שבע שנים לאחר מכן, עם הקמתה של מדינת ישראל, הטילה עיראק משטר צבאי והחלה בגל של רדיפות כלפי היהודים. רבים נעצרו והורשעו, חלקם נידונו למוות ועל אחרים הוטלו מאסרים וקנסות כבדים. יהודים פוטרו מהשירות הציבורי, מוסדות יהודיים הוחרמו ויהודים נאלצו לתרום כסף לטובת המאבק הצבאי נגד מדינת ישראל.

בשלב זה נאסר על יהודים לעזוב את המדינה, אבל במרץ 1950 התירה עיראק ליהודים להגר בתוך שנה, בתנאי שיוותרו על אזרחותם. “ההידרדרות הנמשכת במצב היהודים ואווירת השנאה המקיפה אותם, מביאים להימלטות המונית מהמדינה”, כותב ויינשטוק. הרוב המכריע של יהודי עיראק (כ–90% מקהילה של כ–150 אלף איש) עזבו באותה שנה, תוך כדי גזל רכוש אדיר מצד השלטונות.

מלוב החלה יציאת היהודים ב–1945, לאחר פוגרום שהתרחש בעיר טריפולי: 130 יהודים נרצחו ו–266 נפצעו, לאחר שמוסלמים הפיצו שמועות על רצח ערבים והרס מסגדים בארץ ישראל. עשרות אלפים התפרעו בשכונות היהודיות במשך ארבעה ימים, חיללו בתי כנסת, שרפו חנויות והותירו משפחות יהודיות רבות ללא קורת גג. ויינשטוק מצטט דו”ח של הג’וינט מאוגוסט 1947, שלפיו “היהודים בטריפולי חיים בפחד מתמיד ומאה אחוזים מן האוכלוסייה מבקשים להגר”.

ביוני 1948 התחולל שוב גל של פרעות ביהודי טריפולי, ובו נהרגו 14 יהודים ולפחות 122 נפצעו. באותה עת נאסרה יציאת היהודים, אך ב–1949 היא הותרה. בתגובה יצאו עשרות אלפי יהודים את המדינה. ויינשטוק מביא את עדותו של אחד מהם: “נאלצנו לעזוב את הארץ כשרק 20 לירות שטרלינג בכיסנו וחבילה אחת לאדם, נוטשים מאחורינו את כל רכושנו, את הבתים, הרהיטים, את העסקים המסחריים שלנו – ו–2,300 שנות היסטוריה”.

במצרים התגוררו בשנות ה–40 כ–85 אלף יהודים, חלקם מבוססים ובעלי הון רב. מהומות נגד היהודים התחוללו עוד בנובמבר 1945, ביום הצהרת בלפור, אבל ההכרזה על מדינת ישראל היא שנתנה את האות לרדיפות של ממש. מאות רבות של יהודים נעצרו, הואשמו במזימות ציוניות או קומוניסטיות ונכסיהם עוקלו. החל ביוני 1948 התחוללו התנקשויות רצופות ביהודים, הוטמנו פצצות ברובע היהודי והאזורים היהודיים בקהיר ובאלכסנדריה הועלו באש. מחצית מבני הקהילה עזבו אז, והיתר גורשו ממש בזמן מבצע סיני, בשנת 1956. “המשטרה באה ושלפה מן המיטות חנוונים, נגרים, חרשי עץ, זגגים, אך גם עורכי דין נודעים”, כותב ויינשטוק. היהודים גורשו, בלי שיותר להם לקחת איתם את רכושם ואף נאסר עליהם למכור את נכסיהם. הם אולצו לחתום על הצהרות שבהן הודו כי הם מוותרים על שיבה למצרים והסכימו להחרמת רכושם.

מצאת מכנה משותף בין הקהילות היהודיות בארצות השונות?

“כן, מבחינת המעמד המשפטי והחברתי שהיה משותף ליהודים תחת שלטון האיסלאם. המעמד הזה נקרא דימי (dhimmi), ומשמעו ‘בן־חסות’. הוא העניק ליהודים מצד אחד הגנה מצד השלטון, אך הציב אותם בתמורה בעמדה נחותה, מושפלת ובזויה. יהודים, למשל, לא הורשו לשאת נשק בארצות האלה, ונשיאת נשק נחשבה לסימן מובהק של גבריות. לעתים יהודים נאלצו ללכת יחפים, כמו במרוקו בתחילת המאה ה–19, או ללבוש בגדים משפילים”.

בתמורה להגנה מצד השלטון חויבו היהודים לשלם מס מיוחד שביטא את כפיפותם. “דבר אינו מיטיב לתאר את הבוז הכרוך בעצם מעמד הדימיות”, כותב ויינשטוק, “יותר מטקס ההשפלה שהתלווה במרוקו, לא יאוחר מסוף המאה ה–19, לתשלום השנתי של מס השעבוד: בכל שנה בתאריך קבוע היה צריך ראש כל אחת מהקהילות היהודיות למסור את הסכום לנציג הסולטן, והלה מצדו היה חייב לסטור לו או לחבוט בו במקל כדי להדגיש היטב את חוסר השוויון בין הנותן לבין המקבל, מטבע ברייתם”. בתימן הונהגה באותה רוח “פקודת המחראות”, שחייבה את הקהילה היהודית לדאוג לניקוי תקופתי של בורות השופכין ולפינוי פגרי החיות החוסמים את הדרכים הציבוריות (החוק נשאר בתוקף עד 1950).

ויינשטוק מתאר מציאות שונה לחלוטין מהמיתוס הנשמע לעתים קרובות בדבר הרמוניה ששררה בין יהודים לערבים תחת האיסלאם. הוא מזכיר כי “המערב הנוצרי נטל מסיציליה המוסלמית את החובה שהוטלה על היהודים לענוד אות קלון על בגדיהם, הטלאי הצהוב, שיאפשר את זיהוים החזותי”. פחות ממאה שנה לאחר שהסולטן העותמאני הזמין את מגורשי ספרד להשתקע ברחבי האימפריה שלו, ציווה אחד מיורשיו, מוראט השלישי, “לחסל את כל היהודים”. רופאו היהודי של הסולטן שיכנע את אמו להתערב וההוראה בוטלה.

“באופן מקורי, מעמד הדימי העניק ליהודים הגנה וההגנה הזאת היתה באמת קיימת”, אומר ויינשטוק. “חבר שלי, בן הקהילה היהודית במרקש, סיפר שב–1967, בזמן מלחמת ששת הימים, הקהילה היהודית היתה מפוחדת מאוד. אחד המנהיגים המקומיים שיגר את בנו כדי שיישן בפתח ביתו של החבר. המסר היה שאותו מנהיג שומר על המשפחה, ומי שייגע בה יסתבך עם המנהיג. היתה בכך הגנה, אבל משמעות ההגנה הזאת היא שהיהודי לא יכול לשאת נשק או להגן על עצמו, ובשל כך נחשב למבוזה ומושפל. התלות המוחלטת של היהודים בשלטון הביאה לכך שבכל פעם שהשלטון נחלש מכל סיבה שהיא, נעשה ניסיון לעשות נקמה בקהילה היהודית. מפני שכאשר השלטון נחלש, היהודים נותרו ללא הגנה. זאת בדיוק המשמעות של דימי. זה מצב מאוד מורכב, שיש בו אינטימיות ואגרסיביות בעת ובעונה אחת”.

בספר עושה ויינשטוק ניסיון להבהיר ככל הניתן את משמעות המונח דימי, משום ששם לדעתו מונח המפתח להבנת יחסי היהודים עם העולם המוסלמי, ושם גם נטמן אחד מזרעי הפורענות שהובילו בסופו של דבר לגירוש היהודים. במשך השנים נחקקה סדרה ארוכה של חוקים שהפלו את היהודים – מאיסור על רכיבה על סוס ועד חובה ללבוש בגדים מסוימים; מאיסור על מתן עדות בבית משפט ועד האיסור לבנות בתים גבוהים. ויינשטוק מדגיש, עם זאת, כי לא בכל מקום ולא בכל תקופה נאכפו החוקים באותה מידה. ממחקר הגניזה הקהירית, למשל, עולה כי החוקים בעניין הלבוש לא נאכפו כלל.

“היו תקופות שיהודים הצליחו מאוד בעולם המוסלמי”, הוא אומר. “לעתים הם גם היו חלק מהאליטה. גם תקנות הדימי ומידת ההשפלה השתנו ממקום למקום ומזמן לזמן. אבל הציר המרכזי שהכתיב את היחס אל היהודים לאורך השנים היה מעמד הדימי שלהם, שמשמעותו שעבוד לקבוצה המוסלמית השלטת”. בספר הוא מצטט משפט שכתב על היהודים סולטן מרוקו במחצית המאה ה–19: “דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות”.

סוכני הקולוניאליזם

תמורה משמעותית בקורות היחסים בין יהודים למוסלמים התחוללה לקראת סוף המאה ה–18, עם הגעת כוחותיו של נפוליאון לחופי מצרים ועם תחילתה של החדירה האירופית למזרח התיכון ולצפון אפריקה. מעצמות המערב עשו ככל יכולתן, בהתחלה באמצעים כלכליים ולאחר מכן באמצעות כיבוש שטחים, כדי להרחיב את שליטתן במזרח התיכון. אחת הדרכים לכונן ערוצי השפעה היתה הענקת קפיטולציות, שמשמעותן הגנה חוקית של מעצמה מערבית על נתין של מדינה מוסלמית.

על האפשרות הזאת קפצו מנהיגים בולטים בקהילות היהודיות המערביות (המוכר שבהם הוא הבריטי סר משה מונטיפיורי), שניסו לשפר באמצעות הקפיטולציות את מעמד היהודים. יהודים ברחבי העולם המוסלמי החלו לזהות את המערב עם שוויון זכויות, ותלו תקוות במעצמות האירופיות שבזכותן יושם קץ לתקנות הדיכוי שנכפו עליהם. נפוליאון עצמו ביטל את המס המיוחד שנאלצו היהודים לשלם במצרים וכונן שוויון (ולו זמני) בין מוסלמים לדימים.

“התקדים הזה”, כותב ויינשטוק, “יהיה כבד משקל בעתידו של האזור. החל באותו רגע, האמנסיפציה של הדימי תיתפס בעיני דעת הקהל המוסלמית כסטייה שנכפתה על ידי המערב במסגרת האסטרטגיה שלו לשלוט בעולם הערבי־המוסלמי. גרוע מכך: הם יראו בכך פגיעה בחוק האלוהי”. היהודים המקומיים החלו להיתפס בעיני האוכלוסייה המוסלמית כנשאים של השפעת המעצמות, סוכני הקולוניאליזם. בכל פעם שמאמצי המערב נשאו פרי, ולחץ המעצמות הביא בעקבותיו הקלה או אפילו ביטול גזירות נגד היהודים, “חווה העולם הערבי את הרפורמות האלה כהשפלה. פעם נוספת נאלצה ארצם לכרוע ברך בפני הנוצרים”.

מעמד הדימי נחקק כה עמוק בלבה של האוכלוסייה המוסלמית, אומר ויינשטוק, עד שביטול האפליה הממוסדת נגד היהודים נתפס בעיניה כבלתי מתקבל על הדעת, “כאילו היה בו היפוך הסדר הטבעי. כל ניסיון לחמוק מהאפליה נחשב בהכרח גילוי של חוצפה בלתי נסבלת”. כך קרה שהרגש הערבי האנטי־קולוניאלי, שהתגבש לכדי תנועות לאומיות במרחב כולו במאה ה–20, זיהה את היהודים עם הקולוניאליסטים. הלאומנות הערבית נעשתה אנטי־יהודית.

התופעה הזאת באה לידי ביטוי בולט במיוחד במדינות כמו אלג’יריה ומרוקו, שבהן התגוררו יחד כ–400 אלף יהודים. הקהילה היהודית לא התפרקה לאחר הקמת מדינת ישראל ב–1948, אלא בעקבות השחרור מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי בשנות ה–50 וה–60. הטרגדיה של יהודי אלג’יריה, אומר ויינשטוק, נבעה מהמבוי הסתום שאליו נקלעו: בשלב הראשון עלה בידם להשתחרר הודות לכיבוש הצרפתי מהמעמד המשפיל של דימי, אולם לאחר מכן זוהו עם הצרפתים והיו ליעד מצד תנועת השחרור הלאומית האלג’יראית (FLN). בשנים 1961–1962 הופנה גל של טרור כלפי השכונות היהודיות, ורבנים ובתי תפילה הותקפו בשיטתיות. ההתנקשויות בחיי יהודים גברו: אחד הקורבנות היה הזמר והמוזיקאי ריימון לייריס, חמיו של אנריקו מסיאס, שנורה במפרקתו ונרצח בשוק בלב השכונה היהודית. בתוך כשנה עזבה מרבית הקהילה היהודית לצרפת.

ויינשטוק בוחן באמצעות המונח דימי גם את המצב בארץ הקודש. המיעוט היהודי שחי תחת השלטון העותמאני, לדבריו, חווה חיי השפלה וכפיפות. פרעות ביהודים התחוללו שוב ושוב במאות ה-18 וה-19. הוא מצטט את הקונסול הבריטי בארץ ישראל, שכתב ב-1831 כי “הסחטנות ומעשי הדיכוי הפוגעים ביהודים הם רבים כל כך, עד שאומרים כי היהודים צריכים לשלם אפילו בעד האוויר שהם נושמים”.

בדמדומי השלטון העותמאני מוקמת העיר העברית הראשונה, מורגשת תחיית השפה העברית וצצים יישובים חקלאיים שיתופיים יהודיים. האוכלוסייה הערבית, לדברי ויינשטוק, חשה כי הקרקע נשמטת תחת רגליה, שכן היהודים הדימים, שהיו אמורים להיוותר במעמד נחות, שואפים כעת ליותר – הם שואפים אפילו לעצמאות. “דוגמה מאוד מעניינת להשתחררות ממעמד הדימי”, אומר ויינשטוק, “אפשר לראות בארגון ‘השומר’. פתאום באים יהודים ומחליפים את השומרים הערבים. אבל במסורת הערבית יהודי אינו לוחם ואינו מחזיק בנשק. מבחינת האוכלוסייה הערבית, זה דבר בלתי נתפס. זה סותר את המעמד של היהודי. מה שמכפיל את זעם הערבים על הציונות הוא התנהגות אנשי היישוב החדש, המתיימרים לבטל את הכניעות עתיקת הימים שהעולם הערבי מורגל בה”.

ויינשטוק מציין כי בפרעות בירושלים וביפו ב-1921-1920, הקריאות שהשמיעו הערבים אינן נגד ציונים או בריטים, כי אם נגד יהודים (“היהודים הם הכלבים שלנו”, “נשתה את דם היהודים”). הוא מזכיר גם כי בפרעות ב-1929 בחברון ובצפת נרצחו בעיקר יהודים אורתודוקסים, שכנים ותיקים שגרו בסמיכות למוסלמים ושאפילו התנגדו לציונות. הפרשנות שלו היא כי בבסיס האיבה שהלכה וגברה כלפי האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל עמדה ההבנה כי הדימי היהודי מתנער ממעמדו החוקי המסורתי כמושפל וכנוע. יהודים שחיו עד אותה עת בערים ערביות (חברון, טול-כרם, קלקיליה, עזה ויפו) נאלצו לעזוב בגלל תחושת חוסר ביטחון.

במבט לאחור, טוען ויינשטוק, מעמד הדימי מצד אחד, וניסיונה המוצהר של הציונות להשתחרר ממנו מצד שני, הם אלה שהובילו בסופו של דבר לדחיית תוכנית החלוקה על ידי הערבים ולפרוץ מלחמת העצמאות ב-1948. האוכלוסייה הערבית לא הסכימה להעניק ליהודים בארץ ישראל מעמד שונה מזה של דימי, ודאי שלא להכיר בזכויות הלאומיות של המיעוט היהודי. הציונות, מצדה, לא יכולה היתה להסכים לפלסטין ריבונית ערבית, שבה שוב יימצא המיעוט היהודי במעמד של דימי. “מבחינה היסטורית”, אומר ויינשטוק, “מעמד הדימי הוא אם כן שורש העימות”.

איך תבנית היחסים הזאת משפיעה לדעתך כיום?

“יש לזה השפעה על יחסי ישראל-ערב גם כיום, שכן בעיניים ערביות, היהודי שחי בישראל הוא היהודי שרגיל היה מבחינתם להיות מושפל – ועכשיו נוקם את נקמתו. הערבים חווים את הקמתה של מדינת ישראל ואת קיומה עד היום כנקמה כואבת מאוד וכהיפוך של מעמד הדימי. זה היבט משמעותי ועמוק מאוד של הבעיה הפוליטית העכשווית, שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממנו. בלי להבין את זה אי אפשר להבין את הסכסוך”.

אז למה לא עוסקים בזה יותר?

“לגבי העולם היהודי, הסיבה היא שיהודים אשכנזים, בישראל ובעולם, עדיין מתייחסים אל היהודים המזרחים בחוסר עניין ואפילו בבוז. לגבי העולם הערבי, זה לא צריך להפתיע, מכיוון שביקורת עצמית היא לא דבר פופולרי בקרב עיתונאים, אינטלקטואלים ומובילי דעת קהל ערבים. מלבד הערת אגב קצרצרה של אדוארד סעיד באחד מספריו, קשה למצוא התייחסויות רציניות להגירה המאסיבית של יהודים מארצות ערב ולסיבותיה. השמאל מצדו נוטה לברוח מהנושא הזה, משום שהוא לא נחשב בעיניו ‘כשר’. זה מצער אותי לומר, משום שגדלתי בשמאל הפוליטי, אבל השמאל נעשה דוגמטי בצורה יוצאת דופן ואין לו כיום יכולת של ביקורת עצמית. אנשים מגדירים עצמים כמזדהים עם ‘העניין הפלסטיני’, וזהו זה – אין מאחורי זה חשיבה. הנושא הזה עשוי לשבש את תפיסת עולמם החד-צדדית, אז הם פשוט נמנעים ממנו. כך קורה שכאשר ממשלה ישראלית, שבראשה עומד מנהיג מהימין כמו בנימין נתניהו, מחליטה להעלות את הנושא לסדר היום, כפי שנעשה בשנים האחרונות, פוטרים את כל העניין כלא יותר מאשר תכסיס הסברתי”.