במקום שהפלסטינים יראו את עצמם כקורבן האולטימטיבי, הדגשת ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב תזכיר כי מהותו של הפרויקט הציוני אינה נישול הפלסטינים מאדמתם, אלא מימוש רעיון ההגדרה העצמית של בני לאום ילידי

ציפי לבני

יהודי ארצות ערב הם חלק מההסכם

פורסם ב:|  5.2.2014

בסוף השבוע פורסם בעיתונות האמריקאית, כי הממשל בוושינגטון שוקל לכלול בהסכם המסגרת שמגבש ג’ון קרי, סעיף בדבר מתן פיצויים לרבבות יהודי ערב שנאלצו לעזוב מאחור את בתיהם ואת רכושם. השליח המיוחד למשא ומתן, מרטין אינדיק, אמר למנהיגים יהודים בארצות הברית כי העניין עדיין לא הוכרע, אך לצעד כזה עשויה להיות חשיבות רבה בהכרה בזכויותיהם של יהודים אלה, שהקהילה הבינלאומית והחברה הישראלית הזניחו במשך שנים ארוכות.

ואולם, למרבה ההפתעה, דווקא מי שאמונה על ניהול המשא ומתן מהצד הישראלי, ציפי לבני, מתנגדת להופעתו של סעיף כזה במסמך. לבני סבורה כי עניינם של יהודי מדינות ערב – שגורשו ממצרים, עיראק, לוב, סוריה ומדינות אחרות – אינו קשור למשא ומתן הדו־צדדי עם הפלסטינים, וצריך להידון במו”מ עם מדינות ערב. גם לפני כמה שנים, כשנשאה ונתנה עם הפלסטינים מטעם ממשלתו של אהוד אולמרט, התנגדה לבני לעיסוק בעניינם של יהודי ארצות ערב, בטענה כי אין סיכוי שדרישתם לפיצויים תתקבל, ואין טעם לתקוע מקלות מיותרים בגלגלי תהליך השלום.

אלא שגישה זו מוטעית. היא מציגה עמדה קצרת טווח ומתעלמת מהחוק הישראלי. היא אינה מוסרית ובסופו של דבר, מחמיצה פוטנציאל אדיר להשגת הבנה וקירוב לבבות בין פלסטינים לישראלים. גם אם הסכם המסגרת של קרי לא יוביל הפעם להסכם שלום, לסעיף כזה עשויה להיות השפעה חיובית מאוד על הסיכוי להשיג הסכם בעתיד.

מבחינה היסטורית, יהודי ארצות ערב שילמו מחיר על סירובו של העולם הערבי כולו להכיר במדינת ישראל עם הקמתה. המדינות שגירשו את היהודים הן אותן מדינות שפלשו לישראל מיד עם הכרזת העצמאות. הסיבה לגירושם היתה הקמת מדינת ישראל. כיצד ניתן אם כך לומר שאין קשר? אין סכסוך ישראלי־פלסטיני שאינו חלק מהסכסוך הישראלי־ערבי. על כן, גם הפתרון צריך להיות כולל – בדמות קרן בינלאומית אותה הציע ביל קלינטון בשנת 2000, שממנה יפוצו גם הפליטים הפלסטינים וגם היהודים שנאלצו לעזוב את ארצות ערב.

הכנסת הכירה בכך, כאשר חוקקה בשנת 2010 חוק שלפיו הממשלה מחויבת לכלול “את נושא מתן פיצוי על אובדן רכוש לפליטים יהודים יוצאי ארצות ערב” במסגרת משא ומתן לשלום. מדוע דווקא שרת המשפטים ציפי לבני, האמונה על קיום חוקי המדינה, מתעלמת מחוק שחוקקה הכנסת?

אך להעלאת עניינם של יהודי ארצות ערב לסדר היום עשויה להיות תרומה עמוקה עוד יותר, שכן היא תציב את המשא ומתן המתקיים עם הפלסטינים בגלגולים שונים כבר שני עשורים, על אדנים בריאים יותר. במקום שהפלסטינים יראו את עצמם כקורבן האולטימטיבי ואת ישראל כמדינה שנולדה בחטא, הדגשת ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב תזכיר כי מהותו של הפרויקט הציוני אינה נישול הפלסטינים מאדמתם, אלא מימוש רעיון ההגדרה העצמית של בני לאום ילידי, שהיו קורבן לדיכוי והשפלה. הנרטיב הפלסטיני המרכזי עדיין רואה במדינת ישראל ישות זרה ולא צודקת, ורק ההבנה כי מחצית מתושבי ישראל הם ילידים שנעקרו מארצותיהם, עשויה להביא להשלמה עם קיומה של המדינה. הסכם שלום שיביא סוף לסכסוך אינו רק אוסף של סעיפים משפטיים, אלא גם ביטוי להכרה ולהשלמה בין הנרטיבים של שני הצדדים – ורק הכרת ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב תוכל לאפשר זאת.

על כך למדה ממקור ראשון פרופ’ עדה אהרוני, בעצמה ילידת מצרים, כאשר לימדה לפני כעשור קורס באוניברסיטת פנסילבניה על “הנכבה” של יהודי ארצות ערב.

יותר ממחצית הסטודנטים בכיתה היו ערבים, שהתרעמו בכל פעם מחדש על השימוש במלה “נכבה”. לקראת סוף הקורס קם אחד המשתתפים, סוציולוג פלסטיני, ושאל אותה: “איך זה שאתם, היהודים, לא פירסמתם את כל הפרשה החשובה והמעניינת הזאת? הרי הסיפור הזה מציל את כבודי ואת כבוד עמי. זה מביא אותנו להכרה שאנחנו לא היחידים שסבלו מהסכסוך הערבי־ישראלי. זה זוקף את קומתנו ופותח אפשרויות לסולחה. עכשיו הבנתי שהיהודים כבר שילמו עבור הסולחה, כאשר הפסידו את כל רכושם ונאלצו להתפזר, בדיוק כמונו הפלסטינים. אם ממשלת ישראל תפרסם זאת ברבים, שני העמים יוכלו להתקדם לתהליך של שלום אמיתי. הגיע הזמן לעשות סולחה ולהפסיק להרוג אחד את השני”. אמן כן יהי רצון.